מהפוליטיקה ועד המינויים, מהמעורבות המשפחתית ועד תיקי האישום, משנות ה־90 ועד היום

כשרוברט פולגום יצק תובנות פשוטות של חוכמת חיים לספרון הנפוץ 'כל מה שאני צריך לדעת כבר למדתי בגן', הוא לא דובב לטובת העניין את בנימין נתניהו, אולי אף לא הכירו. חבל. לנתניהו יש לפחות סיפור אחד עם מוסר השכל, ששמעו ממנו משתתפים בדיונים ביטחוניים.

אורי צרויה. זה השם. לא מקיאוולי, לא פון קלאוזביץ, בוודאי לא ז'בוטינסקי, שנותר בעמדת מיעוט ומת בגלות. ביבי נתניהו הוא חסיד גדול, כנראה החסיד היחיד בעולם, של דוקטרינת אורי צרויה. חברי הילדות של נתניהו זוכרים אך במעומעם את צרויה, המבוגר מהם בשנה־שנתיים. לא פלא: הם לא עברו איתו את הטראומה של נתניהו. שום דבר נורא, לא משי זהב, אבל חוויה שנשרטת לתמיד.

כשהילדון נתניהו רצה לעבור בגן המשחקים הסמוך לביתו, נתקל לא אחת בפתחו בצרויה, שנטפל אליו ואיים להכותו. נתניהו נס על נפשו. שישה עשורים אחר כך, סביב שולחן דיונים או מול צג פעילות, סיפר מה לקח מהגן ומחוסר האונים, מול הילד שנתפס בעיניו כבריון אימתני.

"קודם כל, להיות חזק". ברור. לפתח שרירים, לצבור כוח, יכולת להתמודד כשווה מול שווה. חזק, המונח המרכזי בתעמולה שלו. מנהיג חזק. ימין חזק. עם חזק. בנימין חזק. מי אתה ומה אתה אורי צרויה, אלוף שער הגן, מול נתניהו החזק.

והלקח השני, פתרון ביניים, עד להתחזקות הגואלת: "להביא את אחיך הגדול", סוג של חד גדיא מול צרויה. קומץ מאזיניו של נתניהו, רובם לובשי מדים, הבינו את הדברים תחילה כפשוטם: יוני. הבכור, מבוגר מביבי בשלוש שנים וחצי, נסיך המשפחה, שלימים יתחוור עד כמה קשה להיות סגנו וממשיכו (מה עוד שבהמלצת ביבי, הגיע יוני לסיירת מטכ"ל והתקדם בה מהצל של דני יתום כמפקד צוות מתלמד, עד למפקד היחידה, והסוף ידוע).

אבל זה רק הפשט. בגן המשחקים של האזור והעולם, האח הבוגר והמגונן של ישראל יושב בוושינגטון, בעיקר בבית הלבן, כי הקונגרס והיהודים והתקשורת והציבור הנסקר משפיעים על הנשיא אך לא מחליטים תחתיו. כשנתניהו שינן לשומעיו את משל אורי צרויה, הנמשל היה הממשל.

כשלעצמו, לא חידוש מקורי. לכך חתרו הרצל, ויצמן, כל ראשי הממשלה. הציונות חיפשה מראשיתה משענת של מעצמה גדולה. בריטניה של בלפור וצ'רצ'יל. ההסכמה האמריקאית־סובייטית הנדירה בנובמבר 1947 ומאי 1948. צרפת של שנות ה־50. ומעל לכל, אמריקה. אין מלחמה בלי מעצמה, הצליף ערב ששת הימים בן־גוריון הדועך, למוד הנסיגה הכפויה והכפולה מסיני, בעקבות מבצעי 'חורב' ו'קדש', בראשו של הרמטכ"ל רבין ושלח אותו מרוסק למיטה, ערב מלחמה.

יש שוני משמעותי בין הבכור האמריקאי שאין אדיר ממנו לאחיו הישראלי הצעיר והזעיר. כשאתה טדי רוזוולט, או מי מיורשיו בנשיאות, די לך בסיסמת 'הדיבור הרך ונשיאת המקל הגדול'; וכשאתה נתניהו, אל תסתפק בדיבור רך, להפך, הרבה באיומים ובאזהרות וברהב, אך ודא שהאמריקאי עם המקל יבוא לעזרתך, אם ההרתעה שבדיבורים תעלה את ההימור עד כדי צורך בהכרעה כוחנית.

פציפיסט לטנטי

מבקריו של נתניהו, ביניהם מפקדיו ועמיתיו לשעבר, נוהגים לתארו כפחדן. משבחיו מתקנים: לא פחדן, זהיר, מעדיף שלא להסתבך בעימותים אלימים. שתי האסכולות רשאיות להיאחז בהוכחה שסיפק להן במו פיו, באירוע לנציגים של ערביי ישראל ביום העצמאות 1999, כחודש לפני הפסדו לאהוד ברק.

חלקים מהנאום כמו הועתקו, במתכונת 'בחזרה לעתיד', מהמליצות שנתניהו משווק כיום לציבור הערבי. רק הוא עשה, ורק הוא יעשה – ורק הוא קשוב לצרכיהם של הערבים בישראל ("התוכנית הראשונה שיביא לממשלה לאחר ניצחונו"). חלקים אחרים נמחקו בחוק הלאום – היחס לשפה הערבית, זכויות הערבים כקבוצה ולא רק כיחידים. חלק נוסף המתין למנסור עבאס.

אך המשונה מכולם, כשהדובר מינה את עצמו למושיע האומה מהסכנה הקיומית מחומרי הלחימה הכימיים והביולוגיים של סדאם חוסיין, הוא הקטע האנטי־מלחמתי. נתניהו לועג בו למפקדו שהיה ליריבו, שארבע שנים וחצי לאחר פרישתו מצה"ל חזר להשתזף בתהילת הקומנדו, כולל מבצע 'איזוטופ' לשחרור מטוס סבנה.

כך, פירושים מיותרים והערת הכותרת במקור, הופיעה 'אגדה אסלאמית חכמה' (לא יהודית?) וכמו־פציפיסטית בנוסח נאומו של הלוחם שהיה עסוק מכדי להצטלם (מחדל שלימים פוליטיים יבוא קצת על תיקונו) לקהל ערבי:

מה בדיוק מלמדת האגדה על מלחמה ושלום, על רבבות חללי צה"ל, על סבנה, על אנטבה? רק שכדי לגרוף קולות בבחירות, במקרה זה קולות של מצביעים ערבים, אין תהום שלעומקה נרתע נתניהו מלרדת.

אז כוח או מוח? נוח. כשנוח לו, נתניהו מתרפק על תקופתו בסיירת מטכ"ל, כלוחם וכמפקד צוות, בעודו בז לרמטכ"ל התורן המתמודד מולו – בוגי יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ – אף שיש פער עצום, באחריות ובמוטת השליטה של הקודקוד, בין 20 חיילים בצוות, לבין 20 אלופים במטכ"ל.

חורים ברזומה

רבע מאה, מאז שחרורו משירות החובה ועד לבחירתו לראשות הממשלה, לא נבחן נתניהו בעשייה. הוא רק דיבר. פורסט גאמפ של הנאום (אגב, בקריצה עצמית של משרד החוץ, מקוצרת במברקים הנציגות באו"ם ל"נאום"). בוושינגטון ובניו יורק היה דיפלומט יעיל, אם כי שירות החוץ הצמיח קושרי קשרים ומפעילי השפעה מיומנים ומצניעים ממנו – ובשובו לישראל, כבר כפוליטיקאי גם להלכה, התחיל בצבירת כוח אישי מקומי.

בשיטה הישראלית אין דונלד טראמפ, המסוגל לקפוץ בראש, וגם הוא חריג במערכת של מושלים, סנאטורים וחברי קונגרס, הפועלים לקידום הדרגתי. הטיפוס לשלטון הוא תהליך, לרוב איטי, בנסיבות מיוחדות מהיר, של הנחת לבנה על לבנה וניצול הזדמנויות של נפילת פועלים ותיקים יותר מהפיגומים בקומות הגבוהות.

נתניהו נבחר לכנסת לראשונה בסוף 1988, במחזור ששורדיו כיום בכנסת, עם פרישת עמיר פרץ, הם רק שניים – הוא וצחי הנגבי ודרעי, עובר ושב. פחות משמונה שנים אחר כך, כבר היה ראש הממשלה. מהיר פחות מארבע השנים וחצי של ברק, ומחמשת החודשים שהפרידו בין בחירת יצחק רבין לכנסת ומשיחתו לראשות, בנסיבות המיוחדות של הטלטלה שאחרי מלחמת יום הכיפורים – אך עדיין קצב מרשים, בעיקר משום שהנתיב הממשלתי לשם היה איטי יותר מהנתיב המפלגתי.

הח"כ הטרי שהתמנה לסגן שר בממשלת שמיר, ראה לפניו חגורה עבה של שרי ליכוד צעירים־ותיקים: דן מרידור, אהוד אולמרט, רוני מילוא. 89' של שמיר הייתה 59' של בן־גוריון: הממשלה המתחדשת של צעירי מפא"י, ילידי העשור השני של המאה ה־20 – משה דיין, אבא אבן וגיורא יוספטל. וכמו שאיש מהם לא הגיע לראשות הממשלה, ומי שמונה לסגן השר באותה שנה – שמעון פרס – הגיע גם הגיע, כך עקף נתניהו, סגן השר לענייני הופעות בתקשורת העולמית במשרדי החוץ ורה"מ, את השרים המנוסים ממנו, שלכאורה נמצאו מעליו במדרג.

יתרונם של מרידור ושות' היה גם חסרונם. הם הוברגו היטב לממסד המפלגתי, עד כדי קושי להיחלץ ממנו בשליפה זריזה. פטרונו של נתניהו, ארנס, היה בכיר בקבוצה שלהם (מחנה שמיר־ארנס), אבל נתניהו היה באוהל סיירים בקצה המחנה, עם סדר יום ולוח זמנים עצמאיים. והוא אכן המריא מעליהם, לא משום שהיה מבריק, אלא מפני שהיה Maverick. הוא בא להשתלט, לא להשתלב.

בפוליטיקה חשובה לעיתים העמידה (של הבא בתור) בזמן המעידה (של המוביל). רבין כשנמאס לגולדה; פרס כשרבין התפטר (עם ההחלטה על העמדת רעייתו לדין, לא עם הרשעתה; נתניהו, כמובן, התעלם ממעללי שרה במעונות); שמיר כשבגין הותש; שרון כשנתניהו פרש אחרי ההפסד לברק; אולמרט כשהשבץ פגע בשרון.

ביטוח ישיר

ארנס, שכעס על החלטת שמיר לפרוש מראשות הליכוד כשהפסיד לרבין, לא רצה לרשת אותו. זה היה הפתח שבעדו הסתער נתניהו. שם התמזגו שני הנתיבים, המפלגתי והממשלתי. המקדמה של השרים – עכשיו כבר לשעבר – התאפסה. את הרכיב החסר להפיכת ראשות הליכוד לראשות הממשלה, נועדה לספק הבחירה הישירה.

אותה אופנה של הניינטיז, שהגיעה לישראל כחקיקה ב־92' (למימוש מ־96') ונעלמה כעבור עשור, הוצגה כשוברת שוויון, פורצת המבוי הסתום של הקואליציות השבריריות. במערכת של מפלגה אחת ובהמשך שתיים ללא יכולת להשגת רוב בלי בינוניות וקטנות, נוצרה לראש הממשלה בעיית תלות כפולה – של מפלגתו באחרות, ושלו בבכירי מפלגתו. בהיפוך של המגנה קרטה, של שיתוף הברונים בכוחו של המלך, רעיון הבחירה הישירה גילם ציפייה להעברת ההגה מהחובלים המתקוטטים לידי קברניט אחד.

כשמפלגת העבודה הניפה את דגל הבחירה הישירה, נטען הזיכרון הטרי במערכות הבחירות של שנות ה־80, פרס נגד בגין ו(פעמיים) שמיר. בכל המקרים לא הושגה הכרעה ברורה. 48 ליכוד מול 47 עבודה, 44 עבודה מול 41 ליכוד, 40 ליכוד מול 39 עבודה. בגין הצליח לשמר את שלטונו לשנתיים. אך בבוא שמיר תחתיו, הכנסת לא מילאה את ימיה. פרס ושמיר ישבו על נדנדת הרוטציה בחשדנות הדדית, וכנשאר שמיר למעלה לבדו, ניסה פרס להפיל אותו ונפל בעצמו. הפתרון, העריך רבין, בצדק לשעתו, הוא דו־קרב אישי.

זה לא היה מובן מאליו, כי למרות בולטותם של בן־גוריון ובגין, מערכות הבחירות מיעטו להתמקד במובילי הרשימות. הדגש היה על רוחב התנועות ושורשיותן ועל הנהגה קבוצתית. גם כשהסיסמה הייתה "הגידו כן לזקן", מצביעי מפא"י ידעו שאחרי הקשיש יש עוד איש, אשכול, ועוד אישה, גולדה, וספיר ודיין ועוד ועוד. בכוורת של גולדה, ב־1973, הוקפה המנהיגה בחצי תריסר ראשים בולטים, כמייצגי עצמם וסיעותיהם. בגין, עד לניצחונו בניסיון השביעי, לא הצטייר כנכס בהתמודדות מול בן־גוריון, אשכול וגולדה.

פרס, שידע למשול יותר מאשר להיבחר, היה נטל על מפלגתו, ורבין – שפרס נזעק ב־81' לשבץ כמועמדו לשר הביטחון על חשבון נאמנו חיים בר־לב – היה נכס. ורבין אכן גבר על שמיר ב־92', בפער קרוב לזה שבניצחון בגין על פרס ב־77'.

לעולם לא ייוודע איך הייתה מסתיימת התמודדות בין רבין לנתניהו, אך ברור שלדעת נתניהו רק הבחירה האישית קיזזה את היתרון המובנה של "השמאל" בהובלת העבודה, על "הימין" בהובלת הליכוד. שני המונחים פשטניים, במיוחד לאחר נסיגת בגין־שרון מסיני ועקירת ההתנחלויות משם, ופענוחם מסתבך כשנוסף להם "המרכז" – הציונים הכלליים/הליברלים, ממקימי גח"ל והמשכו הליכוד; ד"ש וגלגוליה.

אם מפא"י הפרו־אמריקאית של הקמת המדינה הייתה שמאל חברתי וכלכלי, שמאלה ממנה הייתה מפ"ם של אחדות העבודה והשומר הצעיר, שצידדה בהסתמכות על רוסיה הסובייטית, אך גם התנגדה – כאיגוף מימין – לנסיגות משטחים כבושים. אחרי מלחמת ששת הימים, אותה מפ"ם התייצבה בראש שורת הלוחצים על אשכול להתנחל בגולן. בסוף שנות ה־50, כשבן־גוריון התחיל להתעמת עם שותפים זוטרים ממנו להנהגת מפא"י, אך עדיין בעלי עוצמה מקובצת, טען איש המפד"ל יצחק רפאל שבגין הסמיך אותו להציע ליגאל אלון מאחדות העבודה שיתוף פעולה נגד מפא"י. לתכסס או לסכסך, לא משנה. הבוחרים היו מתקשים להאמין עד כמה לא היו לנבחריהם עכבות ברקימת שותפויות שלטוניות.

זלזול הוותיקים

כשהפסיד (12 מנדטים) לאולמרט (29) ולעמיר פרץ (19) בבחירות 2006, היה נתניהו מוכן לגשר בין הקצוות של הליכוד והעבודה, כדי לייבש את האמצע של קדימה. עד אז כבר באה הבחירה האישית והלכה. אבל בתקופת שמיר־פרס, מסקנת נתניהו מהניתוח הדמוגרפי־אלקטורלי, לפני התפוררות ברית המועצות והגירת מאות אלפי יוצאיה (הבוחלים מכל מה שמזכיר להם את המולדת שנטשו), הייתה שלנוכח ברית שמאל־ערבים מוכרחה לקום ברית ליכוד־דתיים־חרדים, ושגם אז לא יהיה לה ביטחון בהשגת רוב בכנסת. בחירה אישית בראש הממשלה עשויה להטות את הכף, לטובתו.

זה יהיה המקביל הישראלי לנשיא אמריקאי, דוגמת אייזנהאואר או רייגן, שהביאו לרפובליקנים את הנשיאות אף שלדמוקרטים מאז שנות ה־30 רוב כמעט עקבי בקרב הבוחרים (במקרים אלה, בפריסה ארצית וגם ללא חישובי חבר האלקטורים). נתניהו תמך בבחירה האישית לראשות הממשלה, בהתגרות חזיתית בשמיר ובליכוד כולו, כי הניח שהשינוי יהיה טוב לו, גם אם לא בהכרח לאחרים במפלגה.

ההנחה התאמתה. נתניהו גבר על פרס בפער של כ־30 אלף קולות. בפתק השני, לכנסת, העבודה גברה על הליכוד בפער של יותר מ־50 אלף קולות. פרס התגלה שוב כשואב אבק שהופעל הפוך, במצב מפוח. הוא הפסיד יותר מאשר נתניהו ניצח, אבל הליכוד לא נבנה מהצלחתו האישית של ראש הרשימה. מספר 41, למשל, השביעי בתור מטעם 'גשר' של לוי, נשאר תשעה מושבים מאחור. אחד, יעקב ברדוגו.

נתניהו הראשון, של שנות ה־90, לא שבר תבניות ישנות. לתפקידי המפתח בממשלה, שרי הביטחון, החוץ והאוצר, מינה כמו קודמיו את בכירי מפלגתו. עם כולם הסתכסך, עם איש מהם לא הגיע לקו הסיום. זה היה צפוי. מעטות מהפרשנויות שליוו את הקמת ממשלתו הרתיחו אותו כמו זו שחזתה לו מסלול פוליטי דומה לזה של אחיו בסיירת מטכ"ל: כישלון תיפקודי, תואר מרשים ללא עשייה משמעותית, מרד קצינים/שרים עד כדי יוזמה להדחתו. נתניהו שצף, אך מימש את התחזית. בתוך שנתיים גרם לניכור כה חריף במפלגתו, עד שפטרונו לשעבר ארנס חזר מפרישתו כדי להתמודד נגדו, להפסיד ולקבל את תיק הביטחון. זאת לאחר ניתוק המגע מהשר המתפוטר איציק מרדכי, שהציב לו למטרה את הפלתו.

במוחו של נתניהו יש גרסה משוכללת, רהוטה, של גוגל טרנסלייט: נשאל בעברית ועונה באנגלית. מדוע בכלל מינה את מרדכי לשר הביטחון? "Chalk it up to inexperience". בגין היה שר, גם אם ללא תיק, שלוש שנים בממשלות אשכול וגולדה. שמיר היה תקופה דומה שר החוץ בממשלת בגין. התאקלמו, ירדו מהיציע, למדו את עבודת הממשלה ויחסי רה"מ עם השרים וגופי הביצוע. האקס סגן שר נתניהו, שלא ידע באמת ממשלה מהי, לא הבין שהבחירה הישירה אינה מחסנת אותו מזלזולם של ותיקים, שראו בו פרחח יהיר: דוד לוי, אריק שרון ומחוץ לליכוד רפול איתן. יולי אדלשטיין כינה אותו, לאחר הפסדו, "טירון שלא ידע לנהל".

הוא היה טירון במובן נוסף: צעיר בשירות הצבאי מהרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק, מראש השב"כ עמי איילון, ממפכ"ל המשטרה אסף חפץ, מראש המוסד דני יתום. כולם ילידי המחצית הראשונה של שנות ה־40, ביחסי שררה הפוכים מאלה שבין ביבי הזאטוט לאורי צרויה; וכשהם תלויים בו (שחק וחפץ להארכת כהונה, יתום לשרוד בה) אך קרים כלפיו. כולם ביכו את רצח רבין ומילאו את מצוות הדמוקרטיה, אך התקשו להשלים, רגשית, עם העובדה שבעקבות הרצח הגיע לשלטון יריבו שלוח הרסן של הקורבן.

תסכולו של נתניהו מצא ביטוי באירוע מינויו של שאול מופז לרמטכ"ל. לא המועמד שלו, הוא רצה במתן וילנאי ונכנע למרדכי, שנעזר בשחק. "בין ראשי הצבא לבין העוסקים בתחום המדיני והפוליטי יש קרבה רבה ומסכנת", אמר נתניהו. "דווקא משום כך יהיה חשוב בעתיד להקפיד יותר מבעבר על הפרדה גמורה ומוחלטת בין התחומים". העקיצה לשחק רמזה גם למופז איך להתנהג. ואכן, עד כדי כך הופרדו התחומים, שבממשלת שרון דילג מופז בתוך חודשים מרמטכ"ל פורש – לשר ביטחון.

"האחריות לשמור על ההפרדה מוטלת על שני הצדדים, גם על המנהיגים הפוליטיים וגם על קציני הצבא", הוסיף נתניהו בעת החלפת שחק במופז. ההפרדה תהיה "תרומתו של צה"ל לחברה הישראלית ולדמוקרטיה הישראלית".

אוסלו שלו

העוינות הדו־סטרית זלגה לפוליטיקה. כשנתניהו רקח את המשוואות "שמאל זה רע" ו"התקשורת היא שמאל", נוסף להן גם הצבא ובראשו רע־מטכ"ל. נתניהו, שהתהדר במומחיות ביטחונית בזכות נאומיו הנמלצים נגד כניעה לטרור, נתקל בחזית של משוחררי צה"ל משנות ה־90, הרמטכ"ל בדימוס ברק ופיקוד (מפלגת) המרכז: הרמטכ"ל ושר הביטחון עד לפני רגע שחק ומרדכי, יחד עם שני שרי ליכוד לשעבר (מרידור ומילוא, בתפקיד גדעון סער וזאב אלקין), ודליה, בתו של רבין.

לאחת המחלוקות העיקריות בין נתניהו לצמרת צה"ל והשב"כ גרמה מעורבות שחק וקצינים נוספים, ביניהם מאגף התכנון במטכ"ל, במגעים המדיניים עם אש"ף וסוריה ('מסמך שטאובר'). כך בעיקר לפני בחירתו לראשות הממשלה. אך בניגוד לדימוי שכיום נוח לנתניהו לטפח, הוא לא היה אנטי־אוסלו, אלא תמך בתהליך ההידברות עם יאסר ערפאת, בתנאי ביטחון והדדיות; הוא בא להדק ולא לרסק. נתניהו של אז, ראש הממשלה שנבחר אישית, ביקש להצטייר לא כתשליל של פרס, אלא פרס (ומוטב, רבין) משופר.

במאמציו לשכנע את הליכוד וקהלו לתמוך במהלכיו מול ערפאת, פלט נתניהו ב־1997 הודאה מדהימה – כשלקראת הבחירות הבטיח רציפות והמשכיות בתהליך אוסלו, זו הייתה פוליטיקה תועלתנית:

אוסלו ב' הוא אוסלו ביבי. "התחייבנו לבוחר שנקיים את ההסכמים, ואילו לא היינו מתחייבים – לא היינו נבחרים". מימוש ההתחייבות, כמקובל אצלו, הוא כבר עניין שונה.

–

למרות הבחירה האישית, נתניהו של סוף שנות ה־90 היה ראש חלש לממשלה מסוכסכת בתוכה ואיתו. הוא גם הסתבך בשתי חקירות פליליות, אחת בעודו מכהן – מינוי יועץ משפטי לממשלה תמורת תמיכת ש"ס בהסכם חברון, שהקים עליו את הימין, כולל בליכוד; והשנייה ברגע ששערי בלפור נטרקו מאחוריו (פרשת עמדי: הובלות ועבודות פרטיות על חשבון המדינה, וגם העלמת מתנות שניתנו לו ולקודמיו). צעיר ראשי הממשלה, בן 46 בהיבחרו, ציין את יום הולדתו ה־50 בחדר החקירות של יאח"ה, במטה הישן בבת ים, כשהחשודה הנשואה לו נחקרת בנפרד.

בנפילתו ממרום מעמדו אל התבוסה הראשונה בחייו הציבוריים, נעלם גם הגיחוך שבזווית הפה, שברגעים נדירים כלל גם הכרה בדימויו העממי כחמדן, קמצן ונצלן. לא עוד יצבוט את עצמו בידו הקפוצה ויגחך שהמס היחיד שהוא מוכן לשלם הוא מס שפתיים:

כיום הוא מתחפש לנדיב הידוע.

מינוי וגמור עמו

אחרי 99', המסקנה המשותפת מעימותיו עם אנשי הביטחון והאכיפה, כמו גם מחיכוכיו עם בכירי מפלגתו, הייתה חתירה, אם ישיג הזדמנות שלטונית נוספת, להשפעה באמצעות איוש: מינוי־שינוי. זאת נראה החל מ־2009.

בהרכבת הממשלה, מדובר בלמנוע את התיקים החשובים והיוקרתיים ממי שעלולים לראות בהם אישור למעמדם כמשנים למלך, ולנצל אותם לאגור כוח פנימי נגדו; למסור אותם רק לראשי מפלגות אחרות, כמו ברק וליברמן וכחלון. או, בלית ברירה, למי שתלויים בו במפלגה ונעדרים בסיס עצמאי, כמו יובל שטייניץ ובוגי יעלון.

הלאה: בביטחון, כמו גם בלשכת רה"מ (נתן אשל ועוד חצי תריסר שהסתבכו, אך לשעתם היו מקובלים על שרה), להעדיף נאמנות על מיומנות. זה אינו מדע מדויק, במינוי רמטכ"ל עדיין יש עדיפות לשר הביטחון, אם הוא מתעקש על מועמד אחר מזה של ראש הממשלה, וגם בתפקידים השמורים לרה"מ – המוסד, השב"כ, המטה לביטחון לאומי – הוא עלול לטעות, לפני או אחרי.

תמיר פרדו מונה לראש המוסד, כשנתניהו חזר בו מכוונתו המוצהרת למנות את יובל דיסקין, פן יהיה לממשיך דרכו הלעומתית של חברו מאיר דגן; אך בפועל היה פרדו עצמאי ולא משועבד. רק בפעם הבאה, עם יוסי כהן, הוכתר הניסוי בהצלחה.

לעוזי ארד, ראש המל"ל הראשון כשנתניהו חזר לשלטון, לא היה צורך להציג את דרישת הנאמנות. הוא היה עשור וחצי מהאדוקים במאמיני נתניהו. ההתפכחות באה שנה, שנה וחצי, לתוך הכהונה. ארד נפגע מההתנהגות ומההתנהלות, התקומם, הדף גם גישושים מגושמים אחר פיצוי שווה ערך, והיה למבקר חריף של הסתאבות נתניהו.

כך שבפועל, לא כל השיבוצים קלעו למטרתו של המשבץ, אך העיקר השיטה. ולכן גם הועדף יורם כהן על יצחק אילן לראשות השב"כ. למל"ל הובאו יוסי כהן, יעקב נגל ומאיר בן שבת; וכהן – מומלצו של החבר המסור ארנון מילצ'ן, שתחילה נכפה על פרדו כמשנהו – זכה בקידום שלישי ברציפות, הפעם לראש המוסד.

אבל הביטחון, עם כל חשיבותו למי שמשח עצמו לצ'רצ'יל של מלחמת איראן (וחזר לשלטון גם על גל ההסתייגות מביצועי אולמרט־פרץ בלבנון ב־2006, אך נהנה מעשור וחצי של רגיעה מול חזבאללה בזכות ההרתעה שהושגה אז, בתוספת מבצע 'מגן צפוני' של גדי איזנקוט נגד מנהרות הגבול שם), החוויר לעומת החוק, שהיה לאויבו השני במעלה של נתניהו. האויב הראשון, כתמיד, הוא אופיו.

האלסטיות של החוק

בגישתו לחוק יש לנתניהו שני חוקים. החוק הראשון של החוק הוא שניתן להשפיע עליו בכניסה כמו ביציאה – אם ראש הממשלה שולט בממשלה, והממשלה שולטת בכנסת, והכנסת מחוקקת, ראש הממשלה יכול לשנות את החוק גם לתכלית אישית. איך בן־גוריון ובגין לא חשבו על כך. מכאן 'החוק הצרפתי' לדחייה אין־קץ של ההליך המשפטי נגדו, ו'החוק הנורווגי' ליבוא אוסנת מארק כחברה בוועדה לבחירת שופטים, בחוק ממשלת החילופים; ומה עוד ימציא אותו פריק של כל טריק.

רעיון החקיקה האישית לטובת נתניהו – בניגוד לזעקות השבר של חסידיו לשמע יוזמות למניעת הרכבת הממשלה על ידי נאשם בפלילים – הושק כבר בסתיו 2000. ב־27 בספטמבר מלמל היועמ"ש אליקים רובינשטיין משהו, וסגר את תיקם של בני הזוג נתניהו, בנימוק של היעדר ראיות המשאיר רישום פלילי אך מאפשר שיקום ציבורי. ב־28 בספטמבר פתחו הפלסטינים במהומות דמים. ממשלת ברק, מצומת איו"ש ועד ואדי ערה, עמדה להתפורר. במאמץ אחרון להצלתה ולהתקדמות בהיעדר נתניהו, גיששו שניים מבכירי הליכוד, אריק שרון וסילבן שלום, אחר הצטרפות לממשלה. שרון תמורת תיק האוצר, ושלום – משרד הפנים (מאחז פוליטי חשוב). ברק רצה אבל פחד; מביילין, פן יוקיע אותו כנסוג מהתהליך המדיני.

אחרי פחות מחודשיים וחצי של משבר ביטחוני ופוליטי, התפטר ברק והביא לבחירות האישיות, השלישיות והאחרונות, לראשות הממשלה. הפעם, ללא פיזור הכנסת. חוק היסוד התיר רק לחברי הכנסת להתמודד. נתניהו זה שנה וחצי לא היה ח"כ, חופשי להתעשר בהרצאותיו לקהל אמריקאי ולהגדיל את הנכסים שמחציתם ישויכו לשרה ולבניהם – לא לבתו בכורתו נועה ולנכדיו – אחריהם. ברק ושרון, בהפגנה נפרדת אך משותפת בכוחם, הודיעו שלא יתנגדו לשינוי החוק, כדי להתיר לנתניהו להתמודד. הוא שקל ונרתע, אך לא משום סירוב אנין ליהנות מחקיקה אישית.

אם החוק הראשון של החוק הוא שהמחוקק יכול לחוקק לעצמו, ולעזאזל ניגוד העניינים, החוק השני שמצא המדען נתניהו במעבדתו הוא שאין חוק. המושג המופשט אינו קיים במציאות. יש רק אנשי חוק, בתחנות שבמסלול טחנות הצדק. לא מחשבים פולטים כתבי אישום שבסופם הרשעה (שהרי מעטים התיקים, ובכלל תיקים רגישים נגד ראשי ממשלות, שהתביעה מסתכנת בהם בזיכוי), אלא אנשים. נו, ועל אנשים אפשר להשפיע, בכל שלב ובכל מצב.

את השיעור הזה שכלל נתניהו לדוקטורט בקרימינולוגיה, לאחר שלמד אותו מראשי שתי מפלגות דתיות, יוסף בורג ואריה דרעי. המשטרה חוקרת בעיריות שבשליטת חבריו של בורג? שר הפנים מפטר את רב־ניצב הרצל שפיר, בתמיכת 12 שרים ונמנע יחיד, כי המפד"ל חזקה מהמפכ"ל. דרעי נחקר? הוא דורש להחליף את החוקרים, כמעט מצליח; ובגלגול הבא, בסיפור משונה עם מזכ"ל העבודה נסים זווילי ושר המשטרה משה שחל, הוטס המפכ"ל יעקב טרנר.

יועמ"שים: מחברון ועד המעון

נתניהו מינה את רוני בר־און ליועמ"ש, וכשבר־און התפטר לאחר יומיים בתפקידו, עט על המשרה (והמקפצה לעליון) רובינשטיין, שפתח את התיק הראשון נגד ראש ממשלה מכהן (אהרן ברק סירב לדרישת רבין לצרף אותו כחשוד לתיק לאה והדולרים); וגם סגר אותו ופתח את התיק הראשון נגד ראש ממשלה לשעבר – וסגר גם אותו. לא היה סימן מובהק מכך לחשיבות האיוש בצמרת אכיפת החוק: ראש אגף החקירות, מפכ"ל המשטרה, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי.

וגם, מחוץ לשרשרת זו אך משיק לה, מבקר המדינה, כמציף שחיתויות (בביקורת יזומה, וכמען לחושפים ומבקשי הגנה) וכמחולל הליך פלילי, כשהוא בועט את כדורי החשדות אל היועמ"ש.

את המפכ"ל, יוחנן דנינו, מינה האיש של אביגדור ליברמן במשרד הבט"פ, איציק אהרונוביץ'. אבל במינויים של היועמ"ש יהודה וינשטיין, המבקר יוסי שפירא ופרקליט המדינה שי ניצן, היה נתניהו – ואולי נכון יותר לומר "היו" נתניהו – מעורב/ים במישרין או בעקיפין. ניצן, בראשית כהונתו, הבין היטב את תפקידו בכוח. הוא לא נזעק למראה העדויות הקשות בבית הדין לעבודה על התנהגותה של גבירת המעון בבלפור, ואף תגמל בקידום את כוכבית נצח־דולב לפרקליטת מחוז ירושלים, שסוככה על שרה והציקה למתלונן, מני נפתלי.

וינשטיין, שהשתתף בייצוג נתניהו לצד יעקב וינרוט בתיק עמדי, עשה איתו חסד גדול. היועמ"ש הנכנס הרחיב את המונח הברור "ראש הממשלה", אדם אחד המכהן בתפקיד, כך שכלל גם את מעונו, בני ביתו וכל אשר לו. סמכות העיסוק בהם נלקחה מהכפופים לראש התביעה הכללית ונשאבה אליו. התוצאה המתבקשת: איטיות וסלחנות בכל בעיה הקשורה במשפחת נתניהו.

לא הייתה שום הצדקה עניינית לסידור החשאי בין וינשטיין לדוד שמרון, ב־2013, לתשלום 4,000 שקל למדינה כהחזר פדיון הבקבוקים שנהגי משרד רה"מ (ובעיקר ויקטור סרגה, שכדי להשתיקו לאחר פיטוריו נתפר למענו תפקיד מיותר כנהג נוסף במשרדו של יוסי כהן במל"ל) נשלחו על חשבון המדינה למכור למיחזור. הפרשה נחשפה לאחר שנתיים; וינשטיין ונתניהו הסתירו אותה מהציבור. הסלחנות כלפי שרה, מורשת רובינשטיין בסגירת תיקים, חלחלה גם למשטרה, ליאח"ה בתקופת אפי ברכה, ולמפכ"ל רוני אלשיך, גם הוא כמובן מינוי בברכת נתניהו.

והיה גם אביחי מנדלבליט, מזכיר הממשלה ומועמדו של נתניהו ליועמ"ש, שהיה עֵד להתערבות אשת ראש הממשלה בעבודתו, אך היתמם ושתק. ורד סוויד, ראש הרשות לקידום מעמד האישה, הכעיסה את שרה כי לא ניצלה ריאיון משודר להרעיף עליה קילוסים. בנוכחות מנדלבליט, לפי עדות סוויד, התפרצה שרה בעיצומו של הליך הארכת חוזה העסקתה של סוויד ושיבשה אותו. לקורבן זה אירוע מטלטל, צרוב בעור. למנדלבליט? כלל אינו זכור. אולי היה זה עניין שבשגרה בסביבת נתניהו, שליבם של העובדים נעשה גס בו.

תריסר שנים רצופות, ארבע יותר משנקצבו בחוק הבחירה הישירה, שלט נתניהו בממשלתו ללא עוררין; 16 שנה, מאז הפילוג שהוביל שרון להמצאת קדימה, שלט בליכוד, עד שסער יצא נגדו וממנה (אחרי שאצבעו ואלה של חבריו אלקין, שיר והשכל תרמו להישרדות נתניהו). אבל מדינית, דימויו כשליט יחיד מטעה.

שום ראש ממשלה לפניו לא היה אדון לעצמו, לא בן־גוריון שנאלץ להתמודד עם הקו המתון של שרת, לא בגין שהביא לקמפ דיוויד את דיין, ויצמן ואהרן ברק, ואמר להם שבהעברת ההחלטה על פינוי ההתנחלויות מסיני לכנסת ייתן חופש הצבעה למפלגתו ויגמול על המפלגות האחרות; לא רבין, שלמרות "אני אנווט", שיתף בניווט את פרס. נתניהו נבלם בקבינט (ברק, יעלון, מרידור, בני בגין) בהרפתקאות איראן; ובליכוד בידי משה פייגלין והמתנחלים, כשהסכים עם ממשל אובמה – כמו שרון לפניו עם ממשל בוש הבן – שמטרת התהליך היא הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.

כל האמצעים אי־כשרים

לכל ראש ממשלה יש באמתחת כמות מוגבלת של זמן, מרחב ואנרגיה למהלך הגדול שיגדיר את תקופתו – מלחמה, שלום ומה שביניהם. נתניהו, לא רצה או לא יכול, עכשיו כבר אין הבדל, בזבז עשור וחצי במצטבר ללא תכלית. על ריק, אם לשאול מסגנונו המאוחר. הכל הושקע בקיום, בהיאחזות בקרנות בלפור. על חצי דור של ילדים ונוער, בין גן חובה לשירות חובה, עברו תריסר שנים של רק ביבי, בלי להכיר מציאות אחרת. מרשים, אך מתכלה; מה יישאר ממנו לספרי הלימוד של הדור הבא. אין לו שום הישג. הוא לא קידם את ישראל אל המנוחה שתמורת הנחלה. מעברו השני של הקו הירוק אין משמעות ל"ימניות" של נתניהו, שהתחיל את רצף תריסר שנותיו בהקפאת ההתנחלויות ובקבלת דין פלסטין, וסיים אותן בכניעה לתביעת ביטול כוונת הסיפוח.

מרגע שמעלליו הגיעו לידיעת המבקר והמשטרה ומהם לפרקליטות ולמנדלבליט, התחיל נתניהו לתמרן בין שני שעונים – הפלילי והפוליטי. משך וסחב וגרר זמן בתיאום חקירותיו, בלקיחת חומרי החשדות נגדו, בהתייצבות באי כוחו (שהוחלפו סדרתית, כך שהבא בתור ממתין לדעת אם יבוא על שכרו ואז מוכרח לקבל שהות ללימוד החומר) לשימוע, בתגובה לכתב האישום, בדחיית המשפט; ובה בעת טלטל את הממשלה, הכנסת והבוחרים לפי נוחותו האנוכית. בשנה החולפת נוסף שעון שלישי, הבריאותי. הוא שסיפק תירוץ לבני גנץ להיכנע לו, אך לא הפריע לנתניהו לממש את סעיף המילוט בהסכם שביניהם ולגרום לבחירות מיותרות ומוקדמות עוד לפני חלוף משבר הקורונה. הפרטי טאטא הצידה את הממלכתי, כרגיל אצלו.

מנדלבליט היה תובע כללי נוח מאין כמותו לנתניהו, היפוכו של אהרן ברק הזריז והתכליתי בתקופת רבין (שבדרכה לראש הממשלה ורעייתו, עברה בתיקי אשר ידלין ואברהם עופר). הכי מעט, הכי לאט. רפיון בתיקי האלפים כולם, חילוצו מתיק 3000 ומקשריו הכספיים והמנייתיים עם בן הדוד נתן מיליקובסקי, סלחנות שערורייתית כלפי שרה (סגירת תיקים, לחץ על הפרקליטות להנמכת סעיף הרשעתה כך שלא יכלול מאסר, ויתור מופקר על 120 אלף שקל) ויאיר; נכונות לסיוע כספי ממיטיביו. פטור בלא כלום – אי אפשר. טענת הסרק נגד הפצ"ר מנדלבליט בפרשת הרפז נתלתה בהחלטתו "לישון לילה" בטרם ימליץ לרמטכ"ל גבי אשכנזי כיצד לנהוג. מה ציפה נתניהו מהיועץ המשפטי לנוכח חומר שמביאות אליו המשטרה והפרקליטות – שיישן עליו שנה וכשיתעורר יגרוס אותו?

אדם הגון, במקומו של נתניהו, היה מבין שגם לתובע רפה כמנדלבליט יש רצפה מקצועית שאינו מסוגל להנמיך ממנה; אדם הגון, במקומו של נתניהו, מלכתחילה לא היה מגיע למקומו. אבל נתניהו לא בחל ביעדים ובאמצעים. עד כדי כך לא בטח במוצקות ההגנה שלו בתיקיו, ביכולתם של השופטים להכיר בחפותו ולטהר אותו בזיכוי מלא ומהדהד, שעבר לשילוב של מלחמת התשה ופשיטות קומנדו נגד מערכת החוק כולה.

–

זה דרעי בריבוע: לא רק התערבות בזהותו של ראש צוות החקירה ובהשפעה על מינוי היועמ"ש, אלא גישה של ניתוח מערכות, חיל האוויר במבצע 'מוקד' וסיירת מטכ"ל ב'אביב נעורים'. פירוק לגורמים, לחלקיקים, של כל שלב בתהליך וכל ממלא תפקיד, איש ואישה בתורם. עדים, בדגש על עדי מדינה. שוטרים, תובעים, יריבים פוליטיים, עיתונאים. צליפה נקודתית והסתערות חזיתית על המערכת, על השיטה, על השפיטה. לחקור את החוקרים, להשתלט על טחנות הצדק ולטחון את הטוחנים.

יותר מכך: הפחדת הרשויות, המבצעת (פקידות ממשלתית, מנהלים, חשבים, יועצים משפטיים של משרדים), המחוקקת והשופטת. הברגת נאמנים לוועדות האיתור של הדרג הבכיר ולוועדה למינוי שופטים. נאשם רגיל שוכר לו סניגור, סומך על כישרונו וניסיונו ומקווה לטוב. הנאשם נתניהו לא הצדיע לתהליך; הוא פעל להשתלט עליו.

בחקירתו בפרשת עמדי, כשקציני יאח"ה הקשו מדוע שרה – בפעולה שנחשדה כהכנה לגניבה – קילפה את מדבקות רכוש המדינה מהמתנות שהגיעו לבלפור, ייחס לה נתניהו רגישות עילאית לסדר ולניקיון; מראה המדבקות, נזם חזיר באף זהב, לא בא לה טוב בעין. היא אובססיבית, פסקו/תהו החוקרים. נתניהו התקומם: כדי להצדיק קביעה כזו יש להשוות את שרה לנשות ראשי ממשלה ונשיאים אחרים. והנה, שני עשורים אחר כך, כשאלברט בורלא מ'פייזר' מדבר בחופשיות על האובססיביות של נתניהו (ויש שיוסיפו, הקומפולסיביות), הגנאי הופך לצל"ש שנתניהו מעניק לעצמו. כן, אני אובססיבי, בכלכלה כמו בחיסונים. מה שהיה רע אגב עמדי, מצוין אצל בורלא.

כן, המורא

יכולתו של נתניהו להסית ולשסות הטילה בשנתיים האחרונות אימה משתקת על מנדלבליט, על נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, על הנשיא הפורש בעוד רבעון ראובן ריבלין. בכוחו של כל אחד מהם, לחוד, ובוודאי של כולם ביחד, היה לעצור את הסחרחרת, לקבוע שנאשם בפשע – שוחד, לא נהיגה פזיזה – פסול מוסרית להרכיב ממשלה. בהסכימם להרכבה, נתנו יד להרקבה.

הכישלון הגדול של הגורמים הממלכתיים שמחוץ לכנסת – הנשיא (ריבלין), הנשיאה (חיות) והיועמ"ש – בהניחם לנתניהו להקים את ממשלתו עם גנץ לאחר בחירות 2020, נובע מעצימת עיניהם לנוכח הרקע לחקיקה מ־2001, שכביכול התירה למי שתלוי ועומד נגדו כתב אישום לעמוד בראש ממשלה חדשה.

בחוק יסוד הממשלה מ־1968 לא נחלמה כלל אפשרות מסויטת של נאשם בראשות הממשלה. היא נזכרה לראשונה בחוק הבחירה הישירה, שם נקבע מנגנון להדחת ראש ממשלה מורשע גם אם הכנסת מגוננת עליו. המקרה המקדים, תחילה נאשם ורק אז מומלץ להרכיב ממשלה, נדון בוועדת חוקה, חוק ומשפט בעקבות החרטה על הבחירה הישירה – וההתלבטות אם לחזור לנוסח 1968 כמות שהוא, או לשפץ אותו ולהשתיל בו איברים לא־לו מהבחירה הישירה.

חברי הכנסת החליטו להתיר לנאשמים בעוונות של מה בכך, מהסוג המסתיים בקנסות ולא בפשעים, להרכיב ממשלה. הם רק לא רצו שהדרג המחליט – ולא בפרקליטות אלא ברשות השופטת – יהיה הזוטר ביותר. לכן יועבר התיק להכרעה משופט שלום, דן יחיד בערכאה הנמוכה ביותר, לשלושה שופטים מחוזיים בירושלים.

חומרתם הזעומה של האישומים שלא יחסמו בדישו ראש ממשלה מיועד נזכרת במפורש בדיון הכנת החקיקה:

לבג"ץ ולריבלין הייתה סמכות מלאה, מוסרית וחוקית, לפרש את החוק כרוחו ולמזער את הנקבים במסננת. הם נבהלו, פן יבולע להם או למוסדותיהם, וניפקו היתר.

אלא שגם אם מתקבלת הטענה שהכל חוקי, לא הכל חוקי, או בלתי חוקי. לפי החוק, הלוא הוא 'הצרפתי', גם נשיא מדינת ישראל חסין מהליך משפטי בעת כהונתו. לא עזר ויצמן ולא קצב הסתתרו מאחוריו. רק פוליטיקאי חסר כל עכבות, הדרת כבוד ותודעת ממלכתיות יכול לנהוג כנתניהו ולנופף בפתק שקיבל מהשלטונות.

נתניהו לא סגר מרפסת. הוא סוגר מדינה. במדרון נתניהו, נִרמלה החברה הישראלית את הבלתי נורמלי. נאשם? משעמם. דרעי ואולמרט נכנסו לכלא וחזרו ממנו לזירה הציבורית, הנבחרת או התקשורתית. אמנם לא כך קצב והירשזון ועוד נבחרים שריצו מאסרים. ייתכן, לפיכך, שאגף 10 במעשיהו לא יהיה סוף הדרך עבור נתניהו, כשתאבד לו ראשות הממשלה. התעמולה העקבית שהפעיל שנים ארזה את האישומים הפליליים נגדו במעטפת פוליטית. ימשיך להיאבק עד חורמה, יורשע במחוזי, ייגזר עליו מאסר (בשוחד עונש מחויב, באישומיו האחרים לא), ערעורו לעליון יידחה? אז יהיה אסיר ציון, אסיר פוליטי. ז'בוטינסקי נכלא אצל הבריטים, וגם דיין ושמיר (ומאיר שמגר); שרנסקי ואדלשטיין אצל הרוסים; פולארד אצל האמריקאים; נתניהו ישרוד את הכלא הישראלי.

שאלת רה"מ: יוקרה או מהות?

רבין, שרון ופרס אינם. ברק ואולמרט ביציע; גם ציפי לבני וגדי איזנקוט. נתניהו, צעיר התלמידים בכיתה, הוא כעת ותיק הפוליטיקאים – הזקן, ככינוי שהודבק לבן־גוריון. הוא, ביבי הקטן, היה לאורי צרויה מהגן; מי יכול לו, למי יש אח גדול שיבוא להתקוטט איתו. הוא יחסום את הגן לכל מי שבנפרד חלש ממנו, גם למפלגתו הפועה אחריו בצייתנות. בפוליטיקה האמריקאית שלנגד עיניו (וגם בבריטית), לא היה לו רגע אחד של חסד לאחר כישלונות רצופים. לרפובליקנים היה ב־1944 וב־1948 מועמד כושל לנשיאות, תומס דיואי; הוא לא הוחזר ב־1952. לדמוקרטים, פעמיים מול אייזנהאואר, היה עדליי סטיבנסון. ב־1960 הומלך תחתיו קנדי.

בחומש האחרון, מאז בחירות 2015 שזעזעו לרגע את כיסאו, אך שנחלץ מהן בזכות הפרת הבטחה של משה כחלון לבוז'י הרצוג, נתניהו לא היה חזק כמו שמתנגדיו היו חלשים. לכן היה לו נוח להסיט את המבט הציבורי משאלת התמיכה המצרפית במפלגות יריבות – תמיד יותר, משמעותית, מהתמיכה בליכוד – להעדפת מועמדים לראשות הממשלה, אף שהבחירות אינן אישיות; מפלגתית, אחרי רבע מאה בפוליטיקה, הליכוד בראשיתו תקוע באותה נקודה של רבע כנסת בלבד.

כדי להשתחרר מהצל של נתניהו, בכנסת ובממשלה, בציבור ובליכוד, נדרש שיתוף פעולה חד־פעמי נגדו של קטנים ובינוניים. הפתרון האישי של חידת ראשות הממשלה הוא עניין של יוקרה, יותר מאשר של מהות: ראש ממשלה השולט במישרין בפחות ממחצית – ואולי אף ברבע בלבד או פחות – הרוב בכנסת, הוא רק ראשון בין שווים, זקוק לפשרות מתמידות ומוגבל ביוזמותיו. התואר יקנה לו סיפוק רגשי יותר מאשר עוצמה ממשית, והוא גם מסוגל להתפוגג במהרה, כמו בצרפת של הרפובליקה הרביעית או איטליה העכשווית. לא תהיה בו שום ערובה לעמידות. לסטר סיטי וקריית שמונה זכו פעם באליפות – ואחר כך הושב הסדר הישן על כנו.

בכורה עכשיו של אחד מראשי המפלגות הבינוניות־קטנות (כולם שליטים יחידים בהן, כרגע) לא בהכרח תאריך ימים. בעשור רגיל יש לישראל שלושה־ארבעה ראשי ממשלה: בשנות ה־60 בן־גוריון, אשכול וגולדה; ב־70 גולדה, רבין ובגין; ב־80 בגין, שמיר ופרס; ב־90 שמיר, רבין, פרס, נתניהו וברק; בעשור הראשון של המאה הנוכחית ברק, שרון, אולמרט ונתניהו. הרציפות של נתניהו מאז היא סטיית התקן, כמו גם עליבות הנמושות בליכוד ושתיקתם הצייתנית מפחד.

יריבי נתניהו שהתמסרו לו בממשלה או בגופי הביצוע, כגון גנץ, נוהגים לתרץ את הרעת יחסם אליו בשינוי שכביכול חל בו מאז 2015. נכון שלקראת אותן בחירות נעשה נואש יותר – ומכאן חידוש שיחותיו עם נוני מוזס – אך לא נכון שזאת נקודת המפנה. מי שהכיר אותו בשנות ה־70, לפני שמלאו לו 30, וגם בוושינגטון ובניו יורק אחר כך, יכול להעיד שבימים הרחוקים ההם עדיין לא הזדקרו ממנו התכונות המקוממות המאפיינות אותו עתה. אמנם גם אז ניסה לנכס לצרכיו הפרטיים משאבים כלליים, להוציא ככל הפחות מכיסו, אך באורח חייו הסתפק במועט, וזמן־מה היו אלה חיים נזיריים, שהוקדשו בעיקרם לעבודה ולהכנת מארג הקשרים שעוד ישמשו אותו.

רעייתי ואפסי עוד

מקור השינוי בהתנהגותו – בשנות ה־90. נתניהו מכחיש שהוחתם על חוזה עם רעייתו השלישית, ולא איש כמוהו ישקר. אמנם כאשר מרד בהם מני נפתלי, פעלו בני הזוג נתניהו כחוששים שמא אב הבית הסורר ראה משהו, צילם משהו, לקח משהו מקומת המגורים בבלפור, אבל כמעט 30 שנה לאחר שהבעל הצמיח לאשתו קרניים בהודאה משודרת בניאוף, שאלת קיומו של הסכם כתוב ביניהם מסקרנת אך לא מהותית. די בכך שנתניהו נוהג בפומביות מביכה כאנוס לאזכר את שרה, גם לחלוטין מחוץ להקשר בנאום או בשיחה. גם אם אינו כבול בהתחייבות, הוא משדר מחויבות.

הוא, במו פיו, טלפן לפקיד בכיר באחד ממשרדי הממשלה שביקש לגייס לתפקיד מפתח לידו, ואמר לו שעליו "לעבור קודם כל אצל שרה". הבכיר מחל על הטובה. סיפור דומה ואמין לחלוטין גם הוא פרסם אלי אבידר. זאת הפרת אמונים מהסוג שמנדלבליט מסרב לזהות. מאחר שעושי דברה הראשיים של שרה, טווידלדי וטווידלדם, שניהם יוסי כהן, האחד ראש מוסד והשני עורך דין, לא נשאר תקן למנדלבליט.

זכויות היוצרים על הסיפור המגדיר יותר מכל את השפעת התא המשפחתי על דרכו האפשרית של נתניהו אל תא באגף 10, שייכות ליעקב (יאשה) קדמי, לוחם ההגירה שהיה לראש 'נתיב' והתלווה לביקור נתניהו במוסקבה. טיוטות נאומי נתניהו הודפסו נטו ונראו כך:

"אני רוצה לקדם בברכה את ראש ממשלת טורקיה וגו'", בדוגמית זו יש גוף נאום ויש קידומת שרה־ביבי, רעייתי ואני. ובמוסקבה, תקלה: שרה נשכחה, מילולית, וקדמי נשלח לבקש מעמיתו של נתניהו, ויקטור צ'רנומירדין, להצמיד לברכת הגומלין שלו תוספתן מאוחר ומפייס. ויקטור סירב; לא מקובל. ביבי התחנן, יאשה הפציר, וצ'רנומירדין רטן – "מה הוא, גבר או סמרטוט?" – והשמיע את לחש הקסם.

–

ובשיחות אחד על אחד, או בשלושה כדי להסוות את מטרת הפגישה, יכול נתניהו סתם כך, ללא כל אפרופו, להעלות על נס את גבירתו; וכל זה כשממש אין לו מושג איך נהגה במוביל עמדי, בעובדות המעון, במימון הארוחות שהוציאה בתחבולה ובניצול טעות הזולת. האיש הכל־יודע, מי שללא עשרות שיחותיו עם אלברט בורלא (שלמעט שריון ברשימת הליכוד לכנסת קיבל כל גמול אפשרי) הייתה ישראל גוועת כמו 6,000+ מתי הקורונה, לאחר עשור של הפקרת מערכת הבריאות בידי ליצמן ובאחריות ישירה או עליונה של נתניהו – האיש הזה לא ראה, לא שמע, לא דיבר.

איש חלש, תלותי, שחקן שהתמחה בתיאטרון הפוליטי בהעמדת פנים ובתפקידי מלכים שייקספיריאנים ומנהיגות צ'רצ'יליאנית. שוחר כוח כשלעצמו וללא תכלית בהשגתו ובשימורו, למעט ההסתופפות בין מאבטחי השב"כ ולא סוהרי השב"ס. הפקק התקוע בצוואר הבקבוק הישראלי, בהמתנה לחולץ פקקים חיצוני או לתסיסה מלמטה או לשניהם גם יחד, כי כמה שנים עוד יבקבקו כאן מדינה שלמה על תשעת המיליונים שלה, רק כי אדם אחד פוחד להתייצב מול תוצאות מעשיו.

העת הנוכחית מאתגרת את החברה הישראלית ואת נבחריה להשתחרר מהדיבוק שאחז בהם, ולהתפנות לחיים עצמם. לראשונה מאז ממשלת פרס־שמיר־רבין, שקיימה איזון עדין וכפול, בין העבודה לליכוד ובתוך העבודה, יכולה לקום ממשלת כל רכיביה, ממשלת דה־בלפוריזציה תחילה, עם נתח הוגן בתפקידים – בעיקר בכנסת – ובתקציבים לרשימות הערביות, ללא שררת־על המגמדת את שותפיה. נתניהו משקר, לא בפעם הראשונה וגם כהד לידידו שהודח טראמפ, כשהוא מציג את עצמו ואת בני ביתו כקורבנות של ציד מכשפות (גם בחקירותיו הראשונות, בשנות ה־90, טען שהחוקרים נשתלו בידי מפא"י הקדמונית). יש והציידים צודקים במשימתם. סוף מעשיהו במכשפה תחילה. או משפחה.

–

• המפכ"לים // מאת אמיר אורן
• המדרון של שמרון // מאת אמיר אורן
• רק נתניהו יכול (לבטח את המתים) // מדור חדש מאת אמיר אורן