למרות השבר הגדול שבתחילת חוקי ההפיכה, יש הרבה סיבות לאופטימיות. הציבור הליברלי בישראל התעורר מתרדמת ארוכה, יוצא מטשטוש עמוק ונדרש להתארגנות מחדש.
בין שלל התובנות של ציבור המחאה על בניית הכוח ושימורו ועל הצורך בניסוח מחודש של תפיסת העולם הליברלית והמאבק עליה, יש תובנה אחת שהיא כנראה המפתח להצלחה, כי היא נוגעת בדיוק לדבר שהזנחנו ולסיבה שבגללה הפכנו למיעוט: ויתרנו על שותפים פוטנציאליים חשובים והפקרנו אותם לזרועות הימין המתנחלי.
עכשיו זו הזדמנות, אולי חד פעמית, לנסח מחדש את החוזה איתם.
הפערים והשסעים לא חדשים לנו, אבל לראשונה הבנו כמה הם חריפים ועד כמה הם משפיעים עלינו כחברה. אני מקווה שמתוך אותו מקום, נבין גם שהמשך הפערים הם גם המכשול שעומד ביננו לבין חברה שוייונית באמת, ולפני זה – מכשול בהתמודדות מול הפאשיזם.
ההנהגה החרדית, למשל, ראויה לכל גינוי.
אבל הציבור החרדי לעומתה חייב להיראות בעינינו כשותף פוטנציאלי. מעמדות חדשים בחברה החרדית עובדים ומפרנסים, חשופים לעולם המודרני והליברלי וחיים לצידו. הם מסתובבים ביננו כזרים בשני העולמות, אבל הם רוצים באותה מידה את היכולת להתקדם ולהתפתח, ולהתנתק מתלות במפלגות חשוכות עם דפוסים ישנים. יש בתוכם אנשים ונשים אמיצים ואמיצות, שפועלים נגד כוחות טיטאניים ומייצרים שינויי עומק בחברה שלהם.
החברה הערבית אינה מחזיקה בנרטיב הציוני המכונן של המדינה, היא גם לא תחזיק בו.
חלקה הגדול מחזיק בזהות לאומית פלסטינית ברורה וחזקה. אבל מי שמבין שהלאומיות היא תופעה מודרנית אוניברסלית, לא יכול להתנגד לזכותם לשאת בזהות נפרדת. ומי שחי בעולם המודרני – לא יכול שלא להבין שאפשר לחיות עם גם וגם.
האזרחים הערבים שחיים פה חייבים להיות חלק מהסיפור המשותף של המקום הזה. האתגרים הענקיים שהם מתמודדים איתם הם אינטרס שלנו, ולא בגלל שהפשיעה הנוראית תזלוג מהרחובות שלהם אל הרחובות שלנו, אלא בגלל שהרחובות והחיים משותפים בכל מובן וישארו כאלו גם בעתיד. הזדהות לאומית בריאה היא דבר שעובד לשני הצדדים, והיא סימן למודרניזציה ולא להקצנה.
בציבור הדתי לאומי היו פעם אליטות סוציאל דמוקרטיות, שוחרות שלום ושוויון.
היום הן נחלשו מאוד ואולי אף הקצינו עם הזרם הכללי. אבל אובדן הדרך שמתרחש שם, אפילו בשם המפלגה "הציונות הדתית" – הוא גניבת דעת והקצנה מוגזמת שמעירה גם אותם. אותן עמדות ואליטות קיימות בציבור הזה גם היום ושיתוף פעולה איתן הוא צו השעה.
ולצד הקבוצות האלה, ישנו גם אירוע שאנחנו לא יכולים להמשיך להתעלם ממנו:
הכיבוש היה עבורנו רחוק מהעין וגם מהלב, אבל הוא המפתח הראשי להבנת (והלבנת) הפאשיזם הישראלי והוא גם המפתח להבנת גרעונות הדמוקרטיה הישראלית , כי אין דמוקרטיה עם כיבוש.
הפאשיזם והסקטוריאליות המושחתת מגלים פניהם במלוא כיעורם והולכים עד הסוף. זה לכל הפחות אמור לייצר תגובת נגד חזקה ומגובשת, יותר מכל מציאות שבה התהליכים האלה מטושטשים. אבל תגובת הנגד הזאת חייבת לדעת ליצור שיתופי פעולה חדשים ומעניינים, ולבנות נרטיבים חדשים – לא של יחד משותף וחסר תוכן, אלא של תוכן מאחד.
בפוליטיקה, הכלי החשוב ביותר הוא היכולת לדמיין מציאות אחרת. דרוש הרבה דמיון כדי להפוך סדקים לבניין חזק ויציב, אבל גם אי אפשר אחרת.
יש סיבות רבות לתקווה ויש הרבה עבודה לעשות… כדאי להתחיל .
עמרי שפרוני הוא ראש המכינה הקדם-צבאית ע"ש רבין
