לא קל להבין את הסערה החברתית-משטרית שמתחוללת סביבנו בימים אלה. מה טבעו של הקיטוב החברתי סביב השינויים במשטר החוקתי – האם הוא בעיקר מעמדי ועדתי ("ישראל הראשונה" מול "ישראל השניה")? או שמא הוא יושב על מחלוקת ערכית בין תפיסת עולם ליברלית-חילונית לתפיסה שמרנית-דתית? ואיך קשור הסכסוך הלאומי, אם בכלל, למשבר הנוכחי? מהי הזווית הנכונה ביותר שתופסת את הגרעין הקשה של מה שקורה כאן? ומה בין מה שמתרחש בישראל לגל הפופוליסטי ששוטף מדינות נוספות ברחבי העולם?
אבקש לטעון שהמאבק בישראל כיום הוא על הכוח להכריע במחלוקת עמוקה ומתמשכת בנוגע לאופייה של הלאומיות הישראלית. האם היא תהיה חילונית או בעלת גוונים דתיים? האם תהיה קנאית וכוחנית או ליברלית ומתונה?
על מנת להסביר טענה זו אשתמש בשלוש תובנות מתיאוריה פוליטית: המתח המובנה והבלתי-פתיר שבין שני מרכיביה של דמוקרטיה ליברלית – ריבונות עממית, והגנה על זכויות; המרכזיות של שאלת הזהות הפוליטית ("מי אנחנו?") והמחלוקת עליה; והפופוליזם כביטוי לערעור חברתי על חלוקת הכוח בין "העם" ל"אליטה" וכתגובה של חוסר אמון כלפי השימוש שהאליטה עושה בכוחה.
אם מחילים תובנות אלה על המציאות המקומית ניתן לראות כיצד הזוויות השונות משתלבות ברגע פופוליסטי המסוים שבו אנו מצויים, וכיצד הוא דומה לתהליכים המתרחשים במקומות אחרים אך גם נבדל מהם. בפרפראזה על אמרתו של טולסטוי, בדבר המשפחות האומללות שכל אחת אומללה בדרכה – גם הפופוליזם מאמלל כל חברה בדרך שייחודית לה.
אם יעברו כל השינויים המוצעים על-ידי שר המשפטים, המטוטלת תנוע באופן חד לעבר הקוטב של דמוקרטיה לא ליברלית, צילום: AP Photo/ Maya Alleruzzo, File
סוגיית הכוח
כל הצדדים בוויכוח על השינוי המשטרי זועקים את זעקת הדמוקרטיה ומצדיקים את עמדתם בעד או נגד השינוי בשם ההגנה על הדמוקרטיה. אך המילה "דמוקרטיה", בעידן הנוכחי, מציינת משטר ששמו המלא והמדויק יותר הוא "דמוקרטיה ליברלית". זהו משטר בעל שני יסודות מובחנים: היסוד הדמוקרטי – ריבונות קולקטיבית של העם (demos); והיסוד הליברלי – הגנה על זכויות של פרטים ומיעוטים. הפילוסופית הפוליטית שנטל מוּף עומדת על האופי הקונפליקטואלי המובנה של הפוליטיקה הדמוקרטית, שנדרשת למצוא באופן מתמיד את האיזון בין שני הגיונות שונים בתכלית, כשקבוצות חברתיות שונות מושכות את האיזון לכיוונים מנוגדים.
ההיגיון הדמוקרטי מבוסס על שוויון בסיסי בין כלל האזרחיות והאזרחים: קול אחד לכל אחד, ללא קשר למעמד, להשתייכות קבוצתית, לרמת השכלה, תבונה או מידות מוסריות. בהינתן הגיוון הזהותי והמחלוקות הערכיות בחברה, השוויון שביסוד ההגיון הדמוקרטי מחייב להפקיד את השלטון בידי מי שבוחר הרוב המספרי, שנבחן מחדש בכל מספר שנים. ההגיון הליברלי, לעומת זאת, הוא הגיון של איכות ולא של מספרים: הוא מקדש את הפרט ואת זכויותיו, שראויות להגנה ללא קשר לשיוכו לרוב או למיעוט, והוא מפקיד את ההגנה על זכויות אלה בידי גופים מקצועיים, לא נבחרים או מייצגים.
מי שמופקדים על תפעול היסוד הליברלי, האיכותי של הדמוקרטיה – משפטנים בכלל ושופטות ושופטים בפרט – יהיו תמיד, לפיכך, בעלי השכלה ואמצעים, כלומר אליטה. כך שאל תוך המתח שבין שני יסודותיה של הדמוקרטיה הליברלית מובנה בהכרח גם מתח מעמדי, בין עם שעוצמתו במספרים, לבין אליטה שעוצמתה בהון תרבותי וכלכלי ובגישתה לידע ולמוקדי כוח.
כפי שעולה בבירור בפולמוס הציבורי על השינוי המשטרי, לתומכי השינוי אין תשובה טובה לשאלה, מהן מגבלות לגיטימיות על כוחו של הרוב. כלומר, מהו אותו גרעין ליברלי של הגנה על זכויות שחייב להיוותר כדי שהדמוקרטיה תישאר ליברלית. למעשה, אם יעברו כל השינויים המוצעים על-ידי שר המשפטים, לא תהיה מגבלה אפקטיבית כלשהי על חקיקת הכנסת, וגם המגבלות על החלטות מינהליות של הממשלה – הרשות המבצעת, יופחתו בצורה קיצונית, עם צמצום העילות להתערבות שיפוטית ועם ההפחתה במעמדם ובעצמאותם של שופטים ושל יועצים משפטיים. המטוטלת תנוע באופן חד לעבר הקוטב של דמוקרטיה לא ליברלית, שמשמעותה הסרת ההגנה מפרטים וממיעוטים חסרי כוח פוליטי. זו תוצאה בלתי-נסבלת עבור כל מי שהדמוקרטיה יקרה לה.
נראה שהמאבק הנוכחי שמתחולל במדינה הוא על הכוח להכריע במחלוקת עמוקה ומתמשכת בנוגע לאופייה של הלאומיות הישראלית – האם היא תהיה חילונית או בעלת גוונים דתיים? האם תהיה קנאית וכוחנית או ליברלית ומתונה?
מעברו השני של המתרס, למתנגדי השינוי המשטרי אין תשובה טובה לשאלה, מהם הביטויים הלגיטימיים של ריבונות עממית בסוגיות שבמחלוקת ערכית עמוקה. למשל, בסוגיית ההגדרה של המדינה כיהודית ותוכנה של הגדרה זו. התשובה הנהוגה בפי ליברלים, שלפיה רצון הרוב יכול להתממש בחקיקה ובמדיניות כל עוד אין בכך כדי לפגוע בזכויות אדם מוגנות – אינה תשובה מספקת.
זאת משום שגם "זכויות אדם" הן מושג מופשט ולא חד-משמעי. תוכנן של זכויות ואופן יישומן בהקשרים שונים נתונים לפרשנות, וההגנה על זכויות כפופה תמיד לאיזון מול זכויות ואינטרסים מתנגשים באמצעות מושגים כמו מידתיות וסבירות, שאף הם, כידוע, לא חד-משמעיים. מכאן, שככל שמשטר מקנה לזכויות אדם מעמד חוקתי חזק יותר, כך עובר כוח מנבחרי הציבור אל גופים משפטיים מקצועיים ואליטיסטים, שבידיהם הקביעה אילו זכויות, ושל אלו קבוצות, יקבלו יותר או פחות הגנה מפני השלטון.
תומכי השינוי המשטרי טוענים כי במצב הקיים, של בית משפט אקטיביסטי המתערב יתר על המידה בהכרעות השלטון הנבחר, המטוטלת התרחקה מדי מהקוטב הדמוקרטי אל עבר הקוטב הליברלי, וכי יש להזיזה לכיוון השני, או במילותיהם, "להשיב את הריבונות לעם".
השאלה אם בית המשפט העליון בישראל הוא אכן אקטיביסטי או לא, ובאילו הקשרים, היא כמובן שאלה של נקודת מבט. יש להודות שאקטיביזם שיפוטי במצבים שבהם ההתערבות לא נדרשה כדי להגן על זכויות מיעוטים או על שלטון החוק, כמו בהסדרי הפטור מגיוס של חרדים, הוסיפו למרבה הצער משקל לעמדתם של תומכי השינוי.
אם נחזור לדוגמה של זהות המדינה: רוב האזרחיות והאזרחים בישראל רוצים בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. מבחינת העיקרון הדמוקרטי של ריבונות העם, לגיטימי שרצון זה יקבל ביטוי, ושישראל תוגדר כמדינה יהודית. אך הגדרה זו פוגעת בהכרח בזכות לשוויון של אזרחי ישראל הערבים, בוודאי במישור הקיבוצי.
בהתאם למשמעות שמקנים לזהות היהודית של המדינה, הגדרה זו עלולה לפגוע אף במישור האישי בשוויון של אזרחים ערבים ושל אזרחיות ואזרחים מקבוצות נוספות.
הבעיות מתחילות כשמוסדות ליברליים, בראש ובראשונה מערכת המשפט והתקשורת, מצטיירים כמי שמשרתים ערכים ואינטרסים של האליטה השולטת בהם, במקום את אלה של הציבור הרחב. כשזה קורה, הקרקע בשלה לעלייתם של פוליטיקאים פופוליסטיים.
כיצד מאזנים בין ההיגיון הדמוקרטי להגיון הליברלי במקרה זה? מאחר שאין על כך תשובה ברורה, השאלה הופכת לשאלה של כוח: בידי מי יהיה הכוח לקבוע מהו האיזון הנכון, או מהי המשמעות המותרת של "מדינה יהודית" שאינה פוגעת יתר על המידה בשוויון? העיסוק של בית המשפט העליון בסוגיה של זהות המדינה, שהונחה לא פעם לפתחו, יצר את הרושם שכוח ההכרעה בשאלה זו מצוי בידיו ולא בידי העם. העובדה שבג"ץ התנדב לעסוק בסוגיה זו גם כשההכרעה במקרה שלפניו לא חייבה זאת, כמו בפרשת קעדאן (ועדות קבלה), רק חיזקה רושם זה.
חקיקת חוק הלאום בשנת 2018 – שנהנתה מתמיכה פוליטית רחבה הכוללת גם את מתנגדי השינוי המשטרי הנוכחי – ביטאה חוסר-נחת עממי ממצב דברים זה וניסיון מצד המחוקק להעביר אליו את ההכרעה בסוגיית זהות המדינה. המטוטלת התרחקה מהקוטב הליברלי והתקרבה אל הקוטב הדמוקרטי.
נראה שהמאבק הנוכחי שמתחולל במדינה הוא על הכוח להכריע במחלוקת עמוקה ומתמשכת בנוגע לאופייה של הלאומיות הישראלית. צילום, AP Photo/Maya Alleruzzo, Pool
המחלוקת על זהות המדינה
אם כן, המאבק הנוכחי על המשטר החוקתי הוא מאבק על השאלה כיצד יתחלק הכוח, ואם יתחלק בכלל, לקבוע את נקודת האיזון במתח שבין ריבונות עממית להגנה על זכויות – שני היסודות שעליה עומדת דמוקרטיה ליברלית. אין זה מקרי שיריית הפתיחה במערכה על שינוי מאזן הכוחות נורתה דווקא סביב הסוגיה של זהות המדינה, באמצעות חקיקת חוק הלאום.
ראשית, זו מחלוקת חברתית עמוקה שמלווה את המדינה מאז היווסדהּ, קו שבר שיושב על שניים מהשסעים החברתיים המרכזיים שמעצבים את המפה הפוליטית בישראל: בין חילונים לדתיים ובין יהודים לערבים. שנית, למחלוקת על זהות המדינה, להבדיל ממחלוקות חברתיות בסוגיות רבות אחרות, יש משמעות חוקתית.
כל קהילה פוליטית חייבת לספק מענה לשאלה: מי אנחנו? מה מגדיר את הקהילה הפוליטית המסוימת הזו, ומבחין אותה מקהילות פוליטיות אחרות? היכן עובר הגבול בין השייכים לקהילה לאלה שלא?
תפיסה ליברלית, שמתבססת על ערכים אוניברסליים ושמדגישה את הזכויות המשותפות לבני האדם באשר הם, מתקשה להתמודד עם שאלות של זהות קולקטיבית וגבולות. הסוגיה של זהות המדינה נוגעת בעקב האכילס של העמדה הליברלית, ומכאן האתגר שמציב נושא ההגירה למחשבה פוליטית ליברלית.
הוגים ליברליים שנכנסו לעומקן של סוגיות אתיות בדבר התנהלותה הראויה של קהילה פוליטית – כמו ג'ון רולס וממשיכיו – התייחסו אל הקהילה הפוליטית כישות נתונה, כשהם נמנעים מלהתמודד עם שאלות אתיות האופפות את זהותה ואת גבולותיה.
אך גם משטר ליברלי למהדרין זקוק לקהילה פוליטית תחומה. הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט הצביעה על הפרדוקס שבלב זכויות האדם האוניברסליות: אין להן כל הגנה ממשית בלי שייכות למדינות פרטיקולריות. אֵם כל זכויות האדם, כתבה ארנדט, היא הזכות להשתייך לקהילה פוליטית.
הוגים שבאו אחריה, כמו חוקר החוקתיות פול קאהן והפילוסוף צ'רלס טיילור, הוסיפו את הנדבך הפנימי של סוגיית הזהות הפוליטית. גם המדינה הליברלית ביותר נדרשת להתמודד לא רק עם סוגיית הגבולות כלפי חוץ, אלא גם עם שאלת הזהות הקולקטיבית כלפי פנים: מיהו אותו "אנחנו" שבשמו תובעת המדינה מאזרחיה הזדהות, נאמנות, שותפות בחובות, ואף הקרבה.
במדינות דמוקרטיות רבות, זהות המדינה אינה סוגיה טעונה פוליטית. היא נתפסת כעניין מוסכם ומובן מאליו, שעולה אם בכלל רק בהקשר של הגירה או של מיעוטים תרבותיים. בישראל, שבה אפילו גבולות המדינה לא ברורים או מוסכמים, מדובר על שאלה שבמחלוקת פוליטית עמוקה: האם לגיטימי שהמדינה תוגדר כיהודית, מה היחס בין זהותה כיהודית לזהותה כדמוקרטית, האם מרכיב אחד עליון על האחר, ואיזה תוכן יש לצקת במרכיב היהודי – כל אלה שאלות לא פתורות שהמחלוקת והדיון סביבן ניצבים במרכז הזירה הפוליטית מקום המדינה ועד היום. כך היה גם במערכת הבחירות האחרונה, עם העיסוק בסוגיות של "משילות" ו"מי בעל הבית".
סדר יום פופוליסטי לא בהכרח מתנגד לקיומה של מערכת משפט עצמאית, כזו שמגנה על זכויות המיעוט מול כוחו הפוליטי של הרוב.
חנה לרנר, מאוניברסיטת תל אביב, ערכה מחקר השוואתי על ישראל, הודו ואירלנד, שבו הראתה כיצד בכל אחת מהמדינות, מחלוקת חברתית עמוקה בשאלת הזהות הקולקטיבית הכשילה יצירה של חוקה שלמה. זאת משום שהסכמה חברתית רחבה על הגדרת הקהילה הפוליטית היא תנאי מוקדם לכינון חוקה. במצב של חברה שסועה בשאלת הזהות שלה עצמה, ביטוי שאמור להיות ניטרלי ומוסכם בכל דמוקרטיה, "מדינת כל אזרחיה", נתפס כאיום זהותי חמור.
במחלוקת החברתית שבין זהות ליברלית אזרחית, רזה ומכילה לבין זהות אתנו-לאומית עבה ומדירה, בית המשפט העליון אינו שחקן ניטרלי. כאן מונח אחד מזרעי הפורענות שמאחורי המשבר החוקתי הנוכחי. מעצם תפקידו כמוסד המאזן את כוחו של שלטון הרוב והמגן על פרטים ומיעוטים מפניו, מחויב בית המשפט, כמו שומרי סף אחרים דוגמת יועצים משפטיים, לאתוס הליברלי של זכויות. אם לרוב יש את הזרועות הפוליטיות – הכנסת והממשלה – כדי לייצג את תפיסות עולמו ואת האינטרסים שלו, הרי שלפרטים ולמיעוטים יש את בית המשפט כהגנה אחרונה מפני דורסנות הרוב.
על כן, במחלוקת על זהות המדינה ומשמעותה, בית משפט הממלא כראוי את תפקידו ייטה, ללא קשר להרכבו האנושי, לפרשנות ליברלית ומכילה של זהות המדינה, כזו שפוגעת פחות בזכות לשוויון ובזכויות נוספות. כך הוא ימצא את עצמו, בלית ברירה, כשחקן בלב המחלוקת הפוליטית. ככל שיתנדב לעסוק בזהות המדינה מעבר לנדרש, כך יחריף את זיהויו כצד במחלוקת הפוליטית.
הבעיות מתחילות כשמוסדות ליברליים, בראש ובראשונה מערכת המשפט והתקשורת, מצטיירים כמי שמשרתים ערכים ואינטרסים של האליטה השולטת בהם, במקום את אלה של הציבור הרחב, צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)
פופוליזם, הגרסה המקומית
פוליטיקה פופוליסטית עולה כשמוסדות ליברליים, בראש ובראשונה מערכת המשפט והתקשורת, מצטיירים כמי שמשרתים ערכים ואינטרסים של האליטה השולטת בהם במקום את הציבור הרחב. רטוריקה פופוליסטית מתבססת על הנגדה בין "העם" – שמוגדר בצורה מונוליתית והומוגנית – לאליטה. כאשר קבוצות רחבות בציבור חשות שמוסדות החיוניים לדמוקרטיה ליברלית מנוכרים להן ולערכיהן, לא מייצגים אותן, ואף מונעים מהן לממש את כוחן הדמוקרטי באמצעות השלטון הנבחר, הקרקע בשלה לעלייתם של פוליטיקאים פופוליסטיים.
אלה יעצימו ויקצינו את חוסר האמון הציבורי במוסדות הליברליים, ידגישו את הכוח העודף שמצוי בידי אליטה השולטת בהם ויבטיחו להחלישם ולהשיב את הכוח אל העם. פוליטיקה פופוליסטית תבקש אפוא להפוך את בית המשפט ממוסד קונסנסואלי ומורם מעל מאבקי כוח, שתפקידו לשמור על כללי המשחק, לשחקן פוליטי בלב המערבולת. ככל שבית המשפט נתפס בשל פסיקותיו וזהות שופטיו כמזוהה עם צד פוליטי מסוים, כך הופכת מלאכתם של פוליטיקאים פופוליסטיים לקלה יותר.
אך פופוליזם כשלעצמו אינו מחייב תפיסה אנטי-ליברלית. סדר יום פופוליסטי לא בהכרח יתנגד עקרונית לקיומה של מערכת משפט עצמאית המגנה על זכויות והמאזנת את כוח הרוב או יציב חלופה משטרית טובה יותר. אלא, עיקר הטרוניה של פוליטיקה פופוליסטית מופנית נגד הדרך שבה אליטה המאיישת את המוסדות הליברליים עושה שימוש בכוחה.
אכן, הטענות המרכזיות הנשמעות כיום בדיון הציבורי מצד תומכי השינויים החוקתיים אינן טענות מבניות או משטריות נגד דמוקרטיה ליברלית או בעד משטר סמכותני חסר-מגבלות. הטענות הן נגד שימוש לרעה שנעשה במבנה המשטרי הקיים, כשחוזרים ומביאים דוגמאות מן העבר להתערבות משפטית מזיקה ולא מוצדקת לתפיסתם. ניסיון העבר, ולא תמונת עתיד טובה יותר, הוא שמובא כדי להצדיק את שינוי השיטה למינוי שופטים ויועצים משפטיים ואת הגבלת כוחם ועצמאותם.
טבעו של הפער בין העם לאליטה, שעליו נסמכת פוליטיקה פופוליסטית, משתנה ממדינה למדינה ומהקשר פוליטי אחד למשנהו. במקומות רבים – בדרום אמריקה, באירופה, בארה"ב – פער מרכזי הוא כלכלי-מעמדי. בארה"ב ובמזרח אירופה, גם פער ערכי-דתי בין שמרנים לליברלים בשאלות של מוסר ומשפחה (הפלות, נישואין חד-מיניים) נוכח מאוד ברטוריקה המבחינה בין העם לאליטה.
בישראל, לעומת זאת, על אף קיומם של פערים מעמדיים עמוקים ומובהקים, המחלוקת על זהות המדינה היא הציר המרכזי שמזין את הפוליטיקה הפופוליסטית המנגידה בין העם לאליטה. בית המשפט מוצג כמי שמפר את האיזון בין ריבונות העם, הרוצה במדינה בעלת זהות יהודית מובהקת וגאה, להגנה על זכויות וחירויות.
אם יעברו כל השינויים המוצעים על-ידי שר המשפטים, המטוטלת תנוע באופן חד לעבר הקוטב של דמוקרטיה לא ליברלית, שמשמעותה – הסרת ההגנה מפרטים וממיעוטים במדינה שנותרו ללא כוח פוליטי. וזו כבר תוצאה בלתי-נסבלת עבור כל מי שהדמוקרטיה יקרה לה.
בשונה ממקומות אחרים, את הפוליטיקה הפופוליסטית בישראל לא מזינים פערים מעמדיים או איומים על ערכי מוסר ומשפחה, ובג"ץ לא מותקף על-ידי תומכי השינוי המשטרי בשל פסיקה הקשורה למדיניות חברתית-כלכלית או לזכויות נשים או להט"בים. להיפך – פסיקתו בנושאים אלה, שנהנית מתמיכה ציבורית רחבה, מוצנעת על-ידי תומכי השינוי. בית המשפט אף לא מותקף על פסיקתו – המועטה מדי אך החשובה – העוסקת בזכויות אדם בשטחים. הוא מותקף כמי שאינו מייצג מספיק את רוח העם במה שקשור לזהות המדינה והגנה על אופייה היהודי מפני המאיימים עליו, כמו מבקשי מקלט, פלסטינים, או חילונים אוכלי חמץ.
גם המתקפות על "ממשלת השינוי" לא כוונו אל מדיניותה הכלכלית, הבטחונית או החברתית, אלא אל פגיעתה באופי היהודי של המדינה. מצד המפלגות החרדיות, הדגש היה על הפגיעה בהיבט הדתי של יהדות המדינה. מצד שאר מפלגות הימין בקואליציה הנוכחית, ממשלת השינוי הותקפה בשל הישענותה על "תומכי טרור" ובשל אותה טענה שקרית על העברת מיליארדי שקלים לתנועה האסלאמית.
תומכי השינוי המשטרי דואגים, כמיטב המסורת הפופוליסטית, להעצים את האיומים על זהות המדינה, כשהם מתמקדים באזרחים הערבים כמקור האיום המרכזי. מאז אירועי מאי 2021, וביתר שאת בעקבות שילוב מפלגה ערבית בקואליציה, המיעוט הערבי בישראל מוצג על ידי מפלגות הימין לא רק כגיס חמישי פוטנציאלי אלא כאיום ממשי על מה שמכונה "המשילות".
מילה זו הפכה למושג מפתח בפופוליזם הישראלי. מצד אחד, הימין הקיצוני מקשר בבירור בין משילות לאיומים שונים, מוחשיים וסמליים, שהמשותף להם הוא מקורם הערבי: טרור לאומני, עבריינות כלכלית (גביית דמי חסות ופשיעה המכונה "טרור חקלאי"), והמפלגות הערביות.
שיח המשילות הפך את המיעוט הערבי כמכלול לאיום על הביטחון האישי ולקורא תיגר על המדינה היהודית. מצד שני, מושג המשילות מקושר לאותו יסוד לגיטימי בדמוקרטיה, של שלטון נבחר השומר על חוק וסדר. וכך רטוריקה אנטי-ערבית מגויסת באופן ישיר כדי לתמוך בשינויים מפליגים במערכת המשפט, השומטים את היסוד הליברלי של הדמוקרטיה אך המוצדקים בנימוק של הגנה על המשילות (היהודית).
אז מה עכשיו?
אינני יודעת איך תיחלץ המדינה, אם בכלל, מהרגע הפופוליסטי הזה. יש כוחות רבים וחזקים בחברה, על כל מרכיביה, שאינם רוצים לראות מדינה הדורסת את מיעוטיה והמפולגת לפלגים החותרים להביס אלה את אלה; שמייחלים לחברה סולידרית ומתפקדת שמסוגלת לנהל לפי כללי משחק דמוקרטיים את הפערים והמחלוקות בתוכה. כולי תקווה שכוחות אלה יגברו.
חשוב לי לסיים בפניה למחנה שלי, אותו מחנה הנחרד מהשינוי המשטרי העומד על הפרק. ברורים לנו מניעיהם של גורמים הדוחפים את החקיקה – כמו פורום קהלת, או אישים פוליטיים שירוויחו מהשינויים המשפטיים. אך רטוריקה פופוליסטית לא נוצרת יש מאין, והיא אינה צוברת תמיכה ציבורית רחבה אם לא קיימות בעיות אמיתיות בחלוקת הכוח ובאמון הציבורי כלפי מוסדות ליברליים. בית המשפט העליון הוא יותר ממוסד – הוא סמל. כשציבורים גדולים חשים שהוא מנוכר להם ולעולמם הערכי, כשהם לא מזהים את בני דמותם בין שופטיו, תודעת הפער בין העם לאליטה מניחה את היסודות לפוליטיקה פופוליסטית המסכנת את הדמוקרטיה הליברלית עצמה.
כעת צריך להתגייס בכל הכוח למנוע שינויים משטריים שיהיה קשה מאוד להחזירם לאחור, ולבלום פוליטיקאים פופוליסטיים שמנצלים את כוחם להעמקת הקיטוב החברתי והשנאה. בה בעת, על מנת שהמאבק יהיה מפוכח ומחובר למציאות, חשוב להבין את הבעיות האמיתיות שאפשרו לרגע הזה להיווצר.
המאבק בפופוליזם המקומי יהיה שלם יותר אם יהיה קשוב לכך ויכלול גם מרכיבים חיוביים, כמו דרישה לבית משפט עליון מגוון, שישקמו את האמון הציבורי הרחב במוסדות הליברליים ובחשיבותם לכל חלקי החברה.
כדמוקרטים עלינו להכיר בכך שהלאומיות הישראלית לא תיראה בדיוק בדמותנו או בדמותה של שום קבוצה אחרת. היא תשקף, מתוך שיח ציבורי מתמשך, פשרה פוליטית ולא אידאלית כלל, שחלקים רחבים מספיק בציבור יוכלו לחיות איתה.
באופן כללי יותר, עלינו להכיר בכך שלצד היסוד הליברלי, דמוקרטיה נשענת לא פחות על יסוד עממי. תמיכה בפוליטיקה פופוליסטית מבטאת סנטימנט ציבורי של כרסום ביסוד זה ושל אובדן השפעה. המאבק בפופוליזם המקומי יהיה שלם יותר אם יהיה קשוב לכך ויכלול גם מרכיבים חיוביים, כמו דרישה לבית משפט עליון מגוון, שישקמו את האמון הציבורי הרחב במוסדות הליברליים ובחשיבותם לכל חלקי החברה. ואי-אפשר לסיים מאמר על הדמוקרטיה מבלי לציין את המובן מאליו: גם אם נצליח להציל את הדמוקרטיה שלנו, לא באמת נהיה דמוקרטיה כל עוד אנו שולטים במיליוני פלסטינים ומונעים מהם שלטון עצמי.
******
ד"ר דנה אלכסנדר היא משפטנית המתמחה בזכויות אדם, וסמנכ"לית אקורד – פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי באוניברסיטה העברית. בעבודת הדוקטורט שלה מ-2021 חקרה את משבר החוקתיות הליברלית ואת ההתנגדות הציבורית למאבקי זכויות אדם משפטיים בישראל.
