אחת הסכנות הדרמטיות הטמונות בשיח הציבורי על ההפיכה המשפטית היא שהוא גורם לדמויות כמו איילת שקד ונפתלי בנט להצטייר כשפויות ומתונות, מסיר מהם אחריות למשבר הנוכחי ומלבין את העובדה שההפיכה המשפטית החלה כבר מזמן. השניים, (לצד אחרים ב״גוש השינוי״), הניחו את התשתית להפיכה באפקטיביות רבה כל כך, שלו הייתי מוטרד מחלוקה הוגנת של הקרדיט בימין, הייתי אומר שיש חוסר צדק משווע בהצגת יריב לוין כמהפכן רדיקלי.
איילת שקד, שמבקשת כנראה להתרחק מהגרוטסקה שדבקה בממשלה, ממציאה את עצמה מחדש. בראיון בסוף השבוע תיארה עצמה כ״ימנית מתונה״ וטענה כי בזכות מתינותה הפקיד נתניהו את משרד המשפטים בידיה ולא בידיו של לוין הקיצוני. היא הבטיחה שאם הייתה בפנים ״המצב היה הרבה יותר טוב״. שקד התמקדה בעניינים קונצנזואליים יחסית, כמו ביצור זכויות חשודים וקיצור זמני החקירה. היא התעקשה שפעלה כשרה במסגרת ״כללי המשחק הקיימים״, הביעה שאט נפש מהפוליטיקה של השיסוי, והזכירה שעם אחד אנחנו. האמנם?
צריך כנראה להזכיר שבנט ושקד, מבושמת בריח פאשיזם, רצו בבחירות תחת הסיסמה ״שקד תנצח על בג״ץ, בנט ינצח את החמאס״. בטקסטים שלא היו מביישים את לוין או רוטמן, האשימה שקד את השופטים בזניחת הציונות ובקידום פרשנות לזכויות הפרט ״שהפכה את הייחוד הלאומי שלנו לסמל חלול וכלי ריק״ (הארץ, 29.8.2017). בילדותיות משהו, בנט ושקד האשימו את מערכת המשפט בכל אתגרי החברה הישראלית, מהזנחת דרום תל אביב ועד לסיכון מופקר של חיי חיילים, והכשירו את דעת הקהל לרפורמה הנוכחית. מדובר כמובן בשקרים גסים: בפועל, הביקורת השיפוטית נעצרה תמיד בגבולות הקו הירוק. במקרים של הריסת בתי חפים מפשע, לרבות סבתות וילדים, פרשנות יצירתית ומקלה להוראות הפתיחה באש והתנכלות תכנונית לפלסטינים – העמיד בג״ץ חסמים מינימלים אם בכלל.
מעבר לקמפיין הדמוניזציה שניהלה שקד נגד בית המשפט, היא גם קידמה לאורך השנים מגוון מהלכים שנכללים היום ברפורמה שממנה היא מסתייגת. טרם מינויה של הנשיאה חיות, ביקשה שקד לשנות את שיטת הסניוריטי ולקדם את הפוליטיזציה של העליון. תוכנית למינוי שופטי העליון על-ידי הממשלה והכנסת, פסקת התגברות וצמצום סמכותם של היועצים המשפטיים? יוזמות של שקד גם כן.
את החותם המשמעותי ביותר הותירה בחיזוק ״האגף השמרני״ של בית המשפט. בהקשר הישראלי, ״שמרנות״ היא מושג שבכסות פסבדו-אינטלקטואלית של פילוסופיה שיפוטית מכוון למעשה לקידום העליונות היהודית כעקרון חוקתי, טיפוח מפעל ההתנחלויות והעצמת הממסד הרבני: בקיצור, מטרות העל המוצהרות של חוקי ההפיכה. בעת כהונתה של שקד כשרת המשפטים הצטרפו לשופט המתנחל נעם סולברג (שקבע כי יהודים, בניגוד לפלסטינים, אינם זקוקים להרתעה; נתן לשר הפנים דרעי סמכות לסגור עסקים בתל אביב בשבת במקום להעדיף אוטונומיה מקומית; ולא ראה פגם בחוק אכזרי שמנשל עובדים זרים מזכויות סוציאליות), בין היתר, השופטים דוד מינץ ויוסף אלרון. הראשון ביקש להכשיר את העדפת ההתנחלויות על פני הפריפריה בתוכנית בונוסים ״חברתית״ שקידמה מירי רגב כשרת התרבות, והוא חתום, לצד השופטים סולברג ושטיין, על דעות המיעוט שביקשו להכשיר את החלטת בית הדין הרבני לשלול זכויות ברכוש לאשה ״לא נאמנה״. השופט אלרון קיבל מצב שבו אין ולו בית ספר ממלכתי דובר ערבית אחד בנצרת עילית (שבה תלמידים ערבים רבים), ובשם ״החופש האקדמי״ דחה בקשות לחשיפת מעללי המדינה באתרים ארכיאולוגיים בשטחים. הדוגמאות רבות אך היריעה קצרה; החשוב הוא, שנדבכים מרכזיים במהפכה של לוין וחבריו, כבר הושלמו למעשה על-ידי קודמיהם שנהגו (קצת) יותר בנונשלאנט.
מעבר למינויים, ספר החוקים התמלא בשנים האחרונות בחוקים שנועדו להטיל מום בדמוקרטיה הישראלית, המוגבלת ממילא, ולדכא פעולה פוליטית והשמעת דעות משמאל. שקד קידמה כמה מהם, אך העניין לא מתמצה בה: לדרדור הדמוקרטיה בישראל היו שותפים תמיד פוליטיקאים מ״המרכז״ שניסו להפגין פטריוטיות ולהתחנף לימין (ראו את פוסט הגעגועים המשתפך לשקד שפרסמה ח״כ מירב כהן מיש עתיד במהלך הסופ״ש). כך, במסווה של ״הגנה על המדינה״, קבע חוק החרם כי קריאה להחרמת ההתנחלויות היא עוולה אזרחית ועילה לסנקציות מנהליות, ובכך שלל את אפשרות המחאה נגד עוולות הכיבוש באמצעים צרכניים המוכרים כלגיטימיים בכל הקשר אחר.
חוקים שונים נועדו לשלול תקציבים מיוצרים וממוסדות תרבות המעזים להציג את נרטיב הזכרון הפלסטיני של הנכבה, או סתם להשמיע קול ביקורתי ביחס לשליטת ישראל בשטחים ולמעמדו של צה״ל כצבא המוסרי בעולם. חוקים אחרים קידמו דה-לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם ואסרו את כניסתם לבתי ספר, והטילו חובות מוגברים על ארגוני חברה אזרחית משמאל, תוך הבחנה מפוקפקת בין תרומות מישות מדינתית ותרומות מגורמים פרטיים זרים (התומכות בנדיבות בארגוני הימין המתנחלי).
מעל כולם, חוק הלאום עיגן את העליונות היהודית הסימבולית והחומרית כעקרון יסוד חוקתי. לאלו הצטרפו צעדים משלימים בזירה הציבורית ובזירה הרגולטורית, בדמות קמפיינים של דה-לגיטמציה לארגוני החברה האזרחית, רדיפה של כלי תקשורת, אומנים, אקדמאים ואנשי ציבור. אלו רק כמה דוגמאות לאופן שבו מזה שנים מעוות הימין המתנחלי והלאומני את המסגרת המשפטית-חוקתית לתועלתו ומרוקן את ארגז הכלים הדמוקרטי ככל שהוא משמש את מתנגדיו.
מאבק החותר להגן על עילת הסבירות בשם הדמוקרטיה, אך זונח את כל אלה – הוא חסר קוהרנטיות וחסר תוחלת.
מרשימה המחאה נוכחית ככל שתהיה, בקרוב היא תהיה חייבת לתרגם את האנרגיה לבניית כוח פוליטי משמעותי שיהיה מסוגל להישיר מבט אל החזון החשוך שההפיכה המשפטית נועדה לקדם, ולהשיב בחזון סדור מנגד. כוח פוליטי שמסוגל לראות את ההפיכה בכללותה, לפרום את הסדרי ההפיכה שכבר הייתה, ולהחליפם בכאלה שיישרו את המגרש ויבטיחו תשתית דמוקרטית לכולם.
גיא פריבר הוא דוקטורנט בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד ועמית מחקר במכון מולד
