אלפי פלסטינים עומדים בכל יום במשך שעות ארוכות במחסומים. הם עוברים שם השפלה יום־יומית, אינסופית, כביכול משיקולי ביטחון בלבד. האומנם? מהסיפורים שלהם ניתן ללמוד שלא פחות מניסיונות למנוע טרור, מדובר בפרקטיקה נוספת של דיכוי ושליטה. פרקטיקה של הגבלה, של מניעת חופש תנועה וחופש בחירה. פרקטיקה שעולה להם באובדן עבודה, במניעת טיפולים רפואיים. התוצאה: כעס שהולך ומצטבר, שעליו כולנו משלמים ונשלם.
"תכינו את תעודות הזהות. לא שכחתן אותן נכון?", נגן המוזיקה ברכב נחלש אט־אט, השיחות שהתנהלו במהלך הנסיעה מופסקות ברגע שאבא שואל זאת אותי ואת אמא. "כן, לא שכחתי", אני עונה ומוציאה ללא חשק את תעודת הזהות שלי מהתיק. "מעולה", הוא מגיב תוך כדי שהוא פותח את החלון שלידו. "שנהיה מוכנים כשיגיע התור שלנו". אני, כהרגלי, נושמת נשימה ארוכה. מנסה להתעלם מהעובדה שאך לפני כמה שניות היו כאן ברכב כיף וצחוק, וכעת הם התחלפו במתח.
הסצנה הזו – אמיתית לחלוטין, גם אם רגעית עבורי – היא שגרת החיים של כל מי משפחה פלסטינית שמתגוררת בישראל וחוזרת מביקור בשטחים.
אבא מתקרב למחסום, מולנו שני מסלולי בדיקה. "החייל הזה נראה יותר נחמד מהשני, וגם אצלו הרכבים עוברים יותר מהר", הוא אומר פונה לאחד המסלולים, בתקווה שהחייל באמת נחמד יותר ומעכב פחות.
אמא, שיושבת לצידו, מתחילה למלמל פסוקים נבחרים מהקוראן בתקווה שאלוהים גם כן יעזור לנו לעבור במהירות.
האם אלוהים עוזר? לפעמים. לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו בצד, כלומר מחוץ לרכב, ואני תוהה ושואלת את עצמי בשקט האם הברחנו סמים או נשק, ושכחתי? האבסורד הוא שמדובר ברכב שבו נוסעת משפחה רגילה, אין בנו דבר חשוד או לא חוקי. סתם משפחה רגילה.
בסופו של דבר בני משפחתי ואני מצליחים לעבור את המחסום. לפעמים משחק לנו המזל ואנחנו עוברים בתוך עשר דקות, כשהחייל שואל מעט שאלות ומשחרר אותנו לדרכנו; לעיתים עובר הרבה יותר זמן עד שאנחנו מורשים להמשיך בנסיעה אל השגרה.
זו המציאות שלי, אבל ישנם אחרים, בני אדם ממש כמוני, שחווים רולטה כזו בכל יום, והמפגש שלהם עם המחסומים גרוע הרבה יותר מהמקרה הכי קיצוני שאני ומשפחתי נחווה.
השפלה חוזרת
מבחינת מדינת ישראל, המחסום הוא חובה, דרך לשמור על הביטחון. מה שהחל באופן מסודר בעיקר עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, התעצם מאז עד לכדי גבול חלקי. "בהתחלה הציגו את הרעיון של מחסום, כמשהו ביטחוני בלבד: תהיה ביקורת, אנשים יעברו ביקורת, ואפשר למיין מי מחבל, מי מסוכן ומי לא, והדבר ימנע מהאנשים האלה להיכנס״, אומרת חנה ברג מ"מחסום WATCH", ארגון נשי שפועל משנת 2001 בהתנדבות כדי לעזור לפלסטינים שגרים בשטחים. האם באמת זו המטרה של המחסום, או מטרתו היחידה? את התשובה לשאלה הזו נקבל בהמשך.
צילום: AP Photo/Nasser Nasser
"מדובר בהתעללות נפשית״, משתף אחמד, במקור משכם וכיום מרמאללה, שאיבד את עבודתו בשל הנעשה במחסומים. ״עצם העובדה שאתה חייב לקום מוקדם מאוד בבוקר, להתמודד עם חיילים שלפעמים צועקים עליך ומשפילים אותך בהתנהגותם, לפעמים אומרים לך לזוז אחורה או להיכנס שוב לבדיקה בלי סיבה מוצדקת. להתמודד עם אנשים שדוחפים אותך, ואתה מחכה בתור, מקווה בכל בוקר שלא תסתבך עם האישורים ולא תאחר לעבודה. זו ממש השפלה. העבודה שלי נהרסה כי הייתה תקלה בסריקת התעודה המגנטית שלי".
סיפורו של אחמד אינו ייחודי, עבור הפועלים הפלסטינים שחפצים לעבור את המחסום כדי לעבוד בישראל זו שגרה יום־יומית. ח׳אלד (שם בדוי) מיישוב סמוך לרמאללה, נאלץ לקום בכל יום בשעה שלוש לפנות בוקר כדי להספיק להגיע לעבודה בשבע. וזה לא שזמן הנסיעה רב כל כך.
"אתה קם כל יום ולא יודע מה מחכה לך במחסום", הוא משתף. ״לפעמים, כשיש מלא אנשים, אני מפסיד יום עבודה שלם, כי מי שאמור לאסוף אותי לא יכול לחכות לי. גם הוא מוגבל בזמן וכך, בלית ברירה, אני פשוט חוזר הביתה".
איך זה מתנהל בפועל?
"עומדים בתור כל יום, לא יכולים לזוז ימינה או שמאלה. מחכים לחייל שיאמר לך שאתה יכול לעבור ולהיכנס למחסום לבדיקה. להוריד מעצמך לפעמים את הבגדים והנעליים, כל דבר שיכול להיות חשוד. תחשבי גם על הנשים והקשישים. לשמוע צעקות ורעש של אנשים שנמאס להם. זה פשוט משפיל".
יותר מכול, חזרו על עצמן מילים מהשורש ש.פ.ל שוב ושוב, בכמעט כל ריאיון, כל חוויה. השפלה כאמצעי, כדרך חיים. הרי אפשר לעשות את זה אחרת, מבלי שאלפי אנשים יעמדו במעין מכלאות צפופות – גם אם חל שיפור בנושא – מחכים שעות, חנוקים ואין להם אלא לעמוד כך כדי להתפרנס – אינטרס ישראלי, אגב. ישנם ענפים, כמו בניין וסיעוד, שתלויים בפועלים הפלסטינים.
"זו לא ביקורת גבולות״, ממשיכה ברג. ״אין כאן שתי מדינות. מדובר באנשים שרוצים להגיע לעבודה, לקבל שירותי בריאות מבתי חולים פלסטיניים, להתפלל. יכול להיות שהיום חלק גדול מהמחסומים נראים טוב יותר והכול ממוחשב, אבל את המחסום האמיתי לא רואים. זה המחסום המגביל, שמחייב אדם לעבור תהליך משפיל כדי להיכנס. להפנים שהוא לא שייך״.
הרנדומליות של הכיבוש
מעבר למצוקה הפיזית ושעות השינה החסרות, זהו הפן הנפשי שהרסני יותר מכול, ויש לכך השלכות שליליות עצומות. "עד היום לא קרה לי כלום, אבל תמיד יש לי חשש מהמחסומים״, אומרת סונדוס, תושבת ירושלים. ״ברגע שאני נכנסת, אני מחכה לרגע שבו אני יוצאת. קשה לראות, ממש מולי, איך הצעירים, הגברים ולפעמים גם נשים, מוכנסים שוב ושוב למכשיר שסורק אותם פעם אחר פעם. זו השפלה איך ששולטים בנו מאחורי הזכוכית של החדר, שם הם יושבים״.
"זו גם השיטה שקשה להבין״, אומרת יארא מכפר עקב, שעוברת בכל יום במחסום קלנדיה כדי להגיע ללימודים. "לפעמים סוגרים לך את רוב המסלולים, וכך כל האנשים נאלצים להיכנס למסלול אחד – מפעילים קרוסלת כניסה או מפעילים בקרת כניסה אחת, וזה מייצר כאוס וכעס, ואי אפשר להבין למה״.
שיינאה ג' מגרמניה, ששהתה בארץ למשך שנה וחצי במסגרת חילופי סטודנטים, מחזקת את הנרטיב של הסיסטם האבסורדי. לא שיש צורך בעדות חיצונית, מערבית־אירופאית, אבל אתם יודעים – לאוזן הישראלית היא נשמעת לפעמים ברורה יותר.
"יש מערכת רמזורים כדי לראות איזה שער פתוח – לפעמים כולם סגורים, לפעמים רק אחד פתוח, ואם יתמזל מזלך יהיו כמה פתוחים", היא מתארת את החוויה שלה במחסומים. "כשיש אור ירוק זה אומר שהשער פתוח, וכך את ממשיכה ללכת ברגל במסלול תחום במוטות ברזל עד שאת מגיעה לקרוסלת הכניסה, ובהמשך מחכה לך עוד קרוסלה. רוב הזמן יש הרבה אנשים שמחכים סביב, וזו אווירה לא נעימה: צפוף, כולם ממהרים וצריכים להגיע לעבודה, ילדים בוכים וצורחים, אנשים חסרי אונים. אחרי הקרוסלה מתחיל תהליך הבדיקה – כשניים־שלושה חיילים צופים מתוך חדר הבקרה. לפעמים הם לא צופים באנשים שנכנסים, אולי משעמם להם והם צופים בסרטוני טיקטוק.
"אחר כך את עוברת לבדיקת של תעודת הזהות או הדרכון, שם היו שואלים אותי מה עשיתי בשטחים. את מרגישה כמו חיה, בלי שיש לך שליטה על ההחלטה לאן ללכת, כמה מהר ללכת, ורק חייל עם נשק מחליט אם את יכולה לעבור או לא. במחסום קלנדיה זה עוד יותר גרוע, ממש רואים את התעשייה מאחורי זה".
בכניסה למחסום קלנדיה ניצב שלט גדול שמנוסח יפה כל כך – "ברוכים הבאים למעבר קלנדיה" – כאילו מדובר בסך הכול בכביש נחמד שצריך לחצות אותו וזהו. תאורה, קישוטים. כאילו הגענו למסיבת רמדאן. אבל מאחורי השלט, לא ברוכים, בטח לא אלה הבאים.
"אחרי שאת מסיימת וחוצה גשר שפונה אל המחסום של הרכבים, את גם יכולה לראות האמבולנסים שמחכים לאנשים שמגיעים מהשטחים, אוטובוסים וכו׳״, ממשיכה שיינאה. בכל מחסום יש גם מלא דגלי ישראל. לכן היום, כשאני חושבת על ישראל, אני חושבת על מחסומים ואקדחים".
מה שנקרא ״הסברה״, ממש על פי הספר: חיבור בין ישראל לבין המכלאות הללו, והגבול־לא־גבול שבו מושפלים עובדים, סטודנטים ומטופלים פלסטיניים.
תעשיה של ניצול
לשיינאה, תיירת מגרמניה, הייתה הפריווילגיה לעבור לעיתים קרובות בקלילות בזכות הדרכון הגרמני. היא לא נדרשה לאישור מיוחד ולא סבלה מההגבלות, ואף על פי כן גם היא חשה את ההשפלה. "לא אשכח איך פעם החיילים סירבו להאמין לי שאני רוצה להיכנס לשטחים רק כדי לבקר את החברים שלי ולשתות אצלם תה״, היא אומרת. ״זה היה כל כך קשה להבנה ומוזר להם, שהחזיקו אותי שעתיים כדי לבדוק ולחקור את העניין".
הסיפור של המחסומים לא מסתכם בכך. ישנם היבטים נוספים רבים שניתן לדבר עליהם, בייחוד על הצורך לקבל אישור מיוחד כדי להיכנס לעבוד. לצורך באישור יש השלכות שונות – מתעשיית שוחד משגשגת, מפני שאין דרך אחרת לעבוד בישראל; ועד מקרים שכבר עלו בשנים האחרונות לכותרות, של ניצול מיני בידי אלה שאחראיים על האישורים והמעבר. הכיבוש משחית, אמר מי שאמר.
הסיפור הזה מוביל לא רק לפגיעה בעבודה, מפני שמשהו במערכת לא עבד והעובד נאלץ לחזור לביתו ולא להגיע לעבודה; אלא גם להרס של מערכות יחסים; לפגיעה בחופש התנועה ובחופש ההתאהבות באדם שגר בצד השני של המחסום; פגיעה בזכות של הורה להגיע עם בנו לטיפול, מפני שמישהו הכניס אותו לרשימה שחורה, או סתם כי הוא לא בגיל המתאים.
ישנם אין־ספור מקרים כאלה, שבהם הפלסטיני מרגיש לא רצוי רק מפני שנולד למציאות הזו, בצד הלא נכון שלה – הנכבש, זה שגורלו נתון בידיים אחרות, זרות.
בעמותות כמו "מחסום WATCH" מודעים לבעיות שיוצר הצורך באישור, ומסייעים לפלסטינים להשיג אישורים בחינם, ללא ניצול כספי או חלילה ניצול מיני. הם מגישים עבורם ערעורים – אפשרות שפלסטינים רבים לא מודעים לה בשל פערי השפה, וגם מפני שאיש לא אומר להם שהדבר אפשרי.
הערעור, אגב, אינו מעשה טוב ונאצל מצד ישראל אלא הכרח. אחרי הכול, ישראל ״המוסרית״ חרדה מבית הדין הבינלאומי בהאג, ומהאפשרות שתוגדר כמדינת אפרטהייד. רגע, היא לא כזו?
אסיים בשאלה שאיתה פתחתי את הכתבה: האם העילה של מדינת ישראל לקיומו של מחסום במתכונתו הנוכחית – עילת השמירה על הביטחון – מוצדקת? עובדתית, רוב הפלסטינים שביצעו פיגועים או אירועי טרור או פשיעה בישראל לא עברו במחסומים. גם אלה, בשני העשורים האחרונים, מעטים.
זאת ועוד, המחסומים הם רק חלק מהתמונה. עבור ישראלים רבים מדי, המציאות שמעבר למחסומים אינה מוכרת, ועל כן אנחנו כאן כדי להזכיר: כבר שנים רבות שישראל שולטת בפלסטינים, חונקת אותם, מחייבת אותם לחיים תחת שלטון צבאי. היא מתעלמת מהחוקים הבין־לאומיים, הורגת חפים מפשע – בטעות, כמובן, כי צבאהּ הוא המוסרי ביותר בעולם – ומדפדפת הלאה.
כך התהוותה מציאות עגומה, כפי שחזה פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ': שחיתות מוסרית וערכית מחד גיסא, ויצירת מכלאות של זעם כלפי ישראל מאידך גיסא. בסוף זה מתפוצץ, וכולם מגלגלים עיניים ושואלים איך זה קרה? ובכן, ככה. בדיוק ככה.
