ממלכת הפיצולים // הטור של נדב אייל

0

אז הבחירות האלה מתחילות, ויימשכו, עם "בום" בציוצים בטוויטר, עם פיצול, או איחוד, או הקמת מפלגה חדשה, טרייה; לבד ממרכיביה ורעיונותיה, כמובן. זהו עניין משונה מאוד. המערכת הפוליטית כולה עוסקת ברעיון של גושים, אבל דווקא עכשיו היא בתנופת פיצול ושבירה למרכיבי המרכיבים של החברה הישראלית.

 

לקיצונים של הר המור והחרד"לות תהיה מפלגה. לינון מגלים ולאיילת שקדים תהיה מפלגה. למחאה בפתח תקווה גם. תהיה מפלגת רמטכ"לים עטורי נזרי תהילה ויוניקלו. מפלגה של המרכז הישראלי, ועוד מפלגה של המרכז הישראלי, ועוד אחת, וגם אורלי לוי. חרדים אשכנזים נפרדים כמובן מחרדים ספרדים. מפלגת המרכז־שמאל השלטוני הישן, ומפלגת השמאל האידיאולוגית.

 

הפיצולים האלה מאופיינים בשני קווים, ושניהם קשורים באורח עמוק לבנימין נתניהו. הקו הראשון הוא השיסוע והבידול. אחרי 20 שנה ויותר של "השמאל שכח מה זה להיות יהודים", של מלחמה נגד האליטות, של הצגת כל יריב כבוגד בפוטנציה (מיצחק מרדכי ועד לגדעון סער ונפתלי בנט), עצי השיסוע נשאו פירות. והם פיצול וניתוץ.

ראש הממשלה נושא באחריות למצב הזה גם כי הוא תרם באורח אקטיבי ליצירתו, אבל גם משום שבשום שלב הוא לא באמת התמקד בממלכתיות ישראלית כערך. נתניהו אולי עובר עוד רגע את בן־גוריון בזמן המצטבר בתפקיד ראש הממשלה, אבל הרעיון של ממלכתיות, שהיה כמעט קדוש למכונן המדינה, נזנח לגמרי בתקופתו.

 

נתניהו הוא ריאליסט קודר מבחינת יחסי החוץ של ישראל, וזה עניין ידוע ומוכר; זה כרטיס הכניסה שלו. אך ההתייחסות שלו לזירה הפנימית הישראלית היא אכזרית וריאליסטית אף היא. הכל פוליטי, שום דבר לא ענייני, ואם יש משהו ענייני – נהפוך אותו לפוליטי. מדוע? כי במלחמת שבטים, כאשר נקראים אל הטוטם הקדמוני, הישראלים יפעילו את המתג האוטם אותם אל רעיונות אזרחיים.

 

הטוטם הוא כמובן סוגיית השטחים, ומפעיל המתג והמכבה שלו הוא נתניהו. במציאות הזו יש מיתולוגיות למיניהן: פיצול הימין ב־92' ותבוסתו לכאורה בשל הפיצול, הצורך ב"איחוד" בגוש השמאל, היעדר "המנהיג" שיכול לעמוד מול נתניהו. אלה רעיונות אסתטיים שנבנו על ידי הקליקה הפוליטית, וכולם שגויים. המהפך ב־92' היה מהותי, ומי שטוען כי הכל בגלל מפלגת התחייה שלא עברה את אחוז החסימה, פשוט מנסה להעלים את המפלגות הערביות וכמובן את הקריסה במספר המנדטים של הליכוד.

 

גוש השמאל אינו זקוק למיזוג כאמצעי לנצח, והיעדר "המנהיג" הוא פשוט אבחנה שמגשימה את עצמה. איך יודעים? כי אין אדם בהיסטוריה הישראלית שכישורי המנהיגות שלו זכו לאבחנות כה קשות וחד־משמעיות, מאריאל שרון ועד אביו עצמו של ראש הממשלה, בנציון נתניהו. ובכל זאת "המנהיג" נתניהו קם ונהיה, מתוקף העניין העתיק שעושה את המנהיג – התפקיד והתואר, שאחריו תמיד יימצאו אנשים רבים שיראו בו סגולות תרומיות נרחבות, בפרט אדם נבון בצורה בלתי רגילה כמו נתניהו.

 

בין הטוטם למיתולוגיות הסתובב נתניהו, מפעיל המופעלים, חיישן עליון של מתיחויות שזרע לפי הצורך, או השקה על בסיס הדרישה. מתוך החברה הישראלית שעזר בעיצובה, נעדר יסוד מכונן של מציאות הטרוגנית. מה שבהודו מכנים "עוצמה דרך גיוון".

 

נתניהו פשוט מעולם לא אמר את המילים האלה, או ביטא עמוקות את הסנטימנט, שיש חשיבות אינהרנטית לכך שהחברה הישראלית אכן שונה; זו אינה גזירת גורל. ושאין דגם מוחלט של ישראלי "נכון" – אולי כי עבורו תמיד היה (הוא, כמובן). ולכן השיסוע היה משמעותי כל כך, כי בשעה שהרבה ארגוני אזרחים עסקו במציאות המגוונת הזו, המערכת הפוליטית ניווטה והתנהלה בדרך של פסילה אבסולוטית. של רפורמים. של ערבים. של שמאלנים. של ימנים שאינם מאמינים בנתניהו. של מתנחלים שמוכנים להפיל את נתניהו. של ספרדים שמוכנים ללכת עם ממשלה שאיננה ממשלת נתניהו. של ליכודניקים שלא יסכימו לשלטון נתניהו. של מערכת שלטון החוק אם היא חוקרת את נתניהו. של התקשורת אם אינה מחמיאה לו. הכל גומד לשם, התכווץ למין נקודה מרוכזת מאוד ומכווצת מאוד. ועכשיו זה מתפוצץ לחלקים זעירים. מפץ בימין ומפץ בשמאל וכו'.

 

והקו השני הוא כמובן שכל החלקים האלה שהתפזרו בחלל, ההתארגנויות הפוליטיות השונות, מנסות להתמודד עם האנומליה שהיא נתניהו בדרכן המשונה. אצל אלדד יניב זו המחאה. אצל בנט ושקד באמצעות "ימין חילוני ודתי" שזו בעצם דרך לומר מסורתי, אבל שלא במקרה הם לא בחרו בה; המסורתי נמצא בליכוד. הרי הבעיה היסודית של שקד ובנט היא הפסילה המשפחתית הנתניהוהית הגורפת אליהם, אישית, וסביבה הם חגים. הדרך של אבי גבאי להתמודד עם נתניהו היא ממלכתיות אופוזיציונית, והדרך של לפיד היא להיות "מוכן לראשות הממשלה" מהיום הראשון, לנסות לגרד איזה רגע שייתפס כהכי מתאים להחליף את נתניהו, אישית.

 

נתניהו מפעיל לחץ עצום על כל המרכיבים; בנט לא יקבל את הביטחון. איש בליכוד לא יקבל ירושה או תיק בכיר (עוד נראה מה יקרה עם החוץ). כחלון חוסל כמתוכנן בתיק האוצר, כמו שכמעט קרה ליאיר לפיד. כדי להצטרף אליו עכשיו דרוש חוטם מיוחד שעמיד לריח המבאיש של כתבי אישום מתקרבים. נתניהו דורש הכל ורוצה לקבל הכל.

 

אבל הנה נבואה: הוא לא יקבל הכל. והרסיסים יתחילו להתחבר; אולי אליו, בעסקה (ליברמן? כחלון?), אולי לאחרים. החיבורים האלה יהיו הכרחיים לשרוד את הלחץ האדיר המופעל. הם יודעים שיש שסתום גדול שעומד לשחרר את הכל. זהו שסתום הדין. הם נערכים ליום שאחרי כתבי האישום.

 

מערכת הבחירות הזו הרבה פחות ידועה מראש וצפויה ממה שאומרים הסקרים. מה שנראה יציב יתברר כחול טובעני, והחול הטובעני יתמצק. תבוא איזו רוח סוחפת, ולא, אני לא חושב שהיא תיגמר ב־40 מנדטים לליכוד. ואם כן, תזכירו לי לבטח את הטור הזה.

 

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים – גיליון ראשון במתנה – לחצו כאן

צילומים: מארק ניימן, לע"מ. מוטי מילרוד, דודי בכר, ניר קידר, אילן אסייג, 'הארץ.

שתף