fbpx

יש ציבור שלם שהגזימה קצת // הטור של שי גולדן

על מאבק השפה של מרב מיכאלי ומשטרת הפוליטיקלי קורקט

0

פמיניזם הוא תנועה, רעיון, מתמשכים וחשובים. התיקון שהוא מנסה לתקן הוא (לא פחות מ)אחד החשובים בהיסטוריה האנושית. מחצית האוכלוסייה מקופחת ומדוכאת ומופלית לאורך אלפי שנות ציוויליזציה, בגלל סיבה אחת: זהותה המגדרית. זה עקום ומעוות כל כך, עד שאין טעם אפילו להתחיל לנהל דיאלוג עם מי שחולק על הנחת היסוד הזאת: לאורך ההיסטוריה נשים דוכאו והושתקו ומוזערו ושונמכו, ללא שום סיבה שיש בה היגיון. אז לשאלתכם: אני תומך מאוד בתנועה הפמיניסטית ובמאבק שלה להשגת שוויון חברתי וכלכלי ותרבותי ומקצועי ומעמדי ורגשי וגופני עבור נשים.

כאן יש להתעכב, עם זאת, על תופעות שלטעמי פוגמות במהלך הפמיניסטי, יותר מאשר מועילות לו. נפתח בדוגמה נהדרת מיום כתיבת שורות אלה ממש: הנה כותרת מאמר (יפה ומנומק) של אופיר סגרסקי ב'וואלה!' מהימים האחרונים, בעניין מרב מיכאלי ומהלכיה בתחום. ברשותכם, אתעכב על המשפט הבא: "עברית רב־מגדרית… הצעד הבא באינקלוסיביות הקורקט־פוליטית המתקנת". כי המשפט הזה מסתיר כמה וכמה צפנים פנימיים של השיח הפמיניסטי בעידן הנוכחי.

(אגב – למה "אינקלוסיבי"? למה לא "כולל" או "רחב" או "מקיף"? למה לא?)

ראשית: עברית רב־מגדרית. העברית שונה מחלק מהשפות הלטיניות והשמיות וההינדו־אירופיות בכך שלשון נקבה וזכר מבודלים בה. לא רק ביחיד, כי אם גם ברבות. למה? סיפור ארוך, שעניינו מפגש בין תרבות ולשון ונורמות חברתיות היסטוריות. בכלל, עברית היא שפה חמקמקה מאוד בשימוש בגופים, והיא מאתגרת את השפה הפמיניסטית החדשה. הניסיון של מיכאלי לחתור תחת מבני השפה הקיימים, לשבשם ולעוותם במודע ובמכוון, מתוך מטרה להפיק איזה מסר פוליטי/אידיאולוגי, הייתה גימיק חביב בראשיתו. כעת אנו בשלב שבו הגימיק הופך לאידיאולוגיה, והלשון נמצאת תחת מתקפה.

אין ממני בעולם אדם שרגיש יותר למילה המדוברת והכתובה, ולדרך שבה היא מעצבת שיח ותודעה ומחלחלת לתוכו, כמו גם לתוך החברה. אבל בעוד מוטציות לשוניות חדשות (מבית המדרש הבלשני של הפוליטיקלי קורקט) מחליקות איכשהו בגרון, כי יש בהן היגיון ועקביות (אפרו־אמריקאי במקום שחור או חלילה מילת ה־N; להט"ב במקום הומו; מתיישב במקום מתנחל; בעל צרכים מיוחדים במקום מפגר; וכן הלאה) וכי ההיגיון של טיהור השיח מדימויים וביטויים פוגעניים מובן לאנשים; אבל להתחיל לפנות לקבוצת גברים בלשון רבים נקבה זה לא מסר פוליטי, אלה בדיחה ולעג, גם לעברית עצמה (יש אנשים שהיא עדיין יקרה להם – כולל כמה נשים, אני נוטה להאמין), אבל בעיקר לכל גבר שנתקל בזאת. וזה לא שגברים לא הרוויחו ביושר בדיחות וביקורת ולעג – אבל כשהלעג נועד לייצר פרובוקציה בלבד, להגחיך את כל הזכרים בחדר וגם לעשות צחוק מהעברית, אז הוא סתם לעג. סתם פרובוקציה. ולא אידיאולוגיה.

מרב מיכאלי הייתה אשת תקשורת הרבה שנים. היא לא רעה עם מילים ולא רעה מול מיקרופונים ומצלמות. היא עומדת עכשיו בראש מפלגת העבודה. מפלגה שאינה רואה עצמה (למיטב הבנתי) כמפלגת נישה זניחה. אז כאשר היא פונה בלשון נקבה למצביעי העבודה הזכרים, היא בעיקר משדרת להם שהדרך שלה לחתור לשוויון היא על ידי מזעור והגחכה של גברים באשר הם, כי אם ההעצמה של אחד באה על חשבון הלעגה והגחכה של אחר – משהו בהעצמה שלך, באופן מהותי, פגום.

נמשיך. לאן? לפוליטיקלי קורקט. שגם הוא, במהותו, היה כלי שהוטמע והונחל בתרבות כדי לתקן – באמצעות טקסים חברתיים וסמלים – שיבושים מהותיים בחברה. אפליה מתקנת, לשון ניטרלית, הענקת בולטות למיעוטים והנחלת נורמות חדשות (למשל, בדיאלוג בין נשים וגברים) וכן הלאה. במהותו, הפוליטיקלי קורקט התכוון לטוב, והוא היה כלי חברתי שהועיל לא במעט לקדם שיח ומודעות שדרכים אחרות לא הצליחו לקדם ולתקן.

אבל בשנים האחרונות הפוליטיקלי קורקט יצא מכלל שליטה, והפך מכלי תיקון לכלי שיטור. ולא סתם לכלי שיטור – כי אם לכלי שיטור דכאני, אלים, מפלה, חד־ערכי, שטוח ומשטיח, ובעיקר: מאוד צדקני. שוב: חשוב לזכור, עדיין יש דרך לעבור בתיקון מעמדן של נשים בחברה האנושית. המהלך טרם הושלם. אבל הוא בעיצומו, והוא לא בסכנת קריסה או ביטול. נהפוך הוא. את המהפכה הזו אין כבר דרך לעצור. היא כאן כדי להישאר.

אבל בדומה להרבה מהפכות, שהתחילו בטוב, והתחילו נאור – גם כאן, שיתוף הפעולה בין הפמיניזם הנחרץ והבוטה (משולחנה של מיכאלי ואחרות) לבין הפוליטיקלי קורקט, מייצר תופעות ומצבי קיצון בעייתיים. משפטי שדה ציבוריים לכל אדם שסוטה מהשורה; נידוי ודיכוי והרחקה וגירוש של כל "עבריין", ללא מידתיות וללא שיקול דעת; ובעיקר – ניתוק. נתק מוחלט מהחוויה בחברה האנושית, מהמציאות בה וגם מקצב התפתחותו של השיח ושל המהלך ההיסטורי. הפוליטיקלי קורקט רוצה את התיקון אתמול. לא היום, כי אם אתמול. הוא מבקש לא רק לשנות את המציאות (דבר מבורך, כאשר היא פגומה או בעייתית) כי אם גם לדרוס אותה בהווה, בעתיד – וגם בעבר. ומגודל הרצון לתיקון, משטרת ה־PC מתבלבלת לפספס משהו מהותי: אנשים בשלים לשינוי. מרביתם ערים לו ומוכנים להצטרף אליו. אבל כשה־PC מכוון לראשך אקדח של טרור מחשבתי ונורמטיבי (יוחרם לאלתר כל אמן שנחשף כי בחייו היה לא מוסרי באיזו דרך – ולא רק כלפי נשים; יגורש ויפוטר וינודה מהחברה וייהרסו חייו של כל מי שפלט הערה לא במקומה כלפי קבוצת מיעוט), אז אנשים פועלים מפחד ולא מתוך הבנה ולא מתוך שותפות.

בארה"ב התפתחה ריאקציה מרתקת לשלטון ה־PC, והתגלמותה בחירת טראמפ לנשיאות ב־2016. טראמפ הוא אדם שקריאת התיגר שלו על הפוליטיקלי קורקט הייתה כה בוטה ועזה ונעדרת התנצלות, עד שהוא הכניס את אמריקה ואת העולם המערבי להלם. אם הלם של רתיעה ובוז ואיבה, ואם הלם של הערצה והזדהות והתקנאות באומץ הלב.

נחזור למיכאלי ולסגרסקי ולפוליטיקלי קורקט, שהפמיניזם מבקש לרתום לטובתו – כמעט בכפייה. כי כשמיכאלי וסגרסקי (אשר מהדהדות שיח פמיניסטי גלוי ומשגשג) טוענות שהדרך לתיקון עוברת בהנחלת עברית חדשה, תוך משטור של הפוליטיקלי קורקט, הן חושפות את תוכנית הפעולה: נייצר שינוי באמצעות כפייה. המהלך לא ייצא לפועל מתוך שיתוף ודיאלוג והבנה, כי אם באמצעים אלימים חברתיים, תוך הפעלת משטרה שמהלכת פה אימים על כל אדם שנושם טרם הוא פוצה את פיו – כדי לוודא שדבריו לא יסכנו את קיומו ועולמו ושמו ומשפחתו ופרנסתו. זו התודעה המערבית השלטת והשולטת בשיח – זהירות (שלא לומר: פחד מוות) לפני שימוש בכל מילה. כי אף פעם לא תדע מי עלול לקרוא את המשפט הזה עקום, או לתרגם את דבריך הפוך לחלוטין ממה שהתכוונת, רק כי עכשיו יש משטרה עם נבוט שנותנת לו גב.

אז אני לא תומך במאבקה של מיכאלי. אני מזדהה עם המאבק הפמיניסטי, אבל אני מודאג מאוד מהרדיקליות ומשיטת הפעולה. כי נדמה שאסכולה כמו זו של מיכאלי ואחרות מובילות לעימות ולמתיחות. ובסיבוב הראשון הגיע טראמפ. בסיבוב השני יגיע מישהו אחר, נחרץ ובוטה ואלים יותר. מישהו שירגיש שהוא מהדהד סנטימנט של ציבור מבוהל ומושתק, אשר מאס בסגנון השיח הזה, מאס במשטרת המחשבות ומאס בתודעת העימות הנוקשה של המהפכניות.

עצה מכאן למיכאלי: המשיכי במאבקך. אבל נסי לרתום אליו גברים. לא חברי כנסת (כלומר, גם את אלה), כי אם את ציבור הגברים בכלל. לדעתי, היא עלולה להיות מופתעת שמסרים חיוביים, מכבדים ומלמדים – אפקטיביים בהרבה ממשטרות PC, שיהנדסו את החברה לפי רצונן. כי ה־PC (ולא זה הפמיניסטי בהכרח) מצוי בשלב האקדמי שבו הוא חותר תחת עצמו. המטוטלת שברה חזקה מדי שמאלה, ומהר מדי, בהמון תחומים. מהפכות מהירות מדי וקיצוניות מדי מסתיימות תמיד באסון. ולרוב – בריאקציה הפוכה. ריאקציה חברתית אינקלוסיבית, אם תתעקשו.

וזו הסכנה שבהליכה בדרך הזאת; וזה האתגר של מיכאלי (שחשובה נוכחותה בכנסת ישראל) ושל כל מי שמנסה לייצר תיקון, תוך שהוא קצת רומס אחרים.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook