fbpx

טיק תקשורת // הטור של שי גולדן

על עיתונות, השפעה ושיח, בתווך שבין הטלוויזיה המסחרית והמדיה החברתית

0

הגיע לי איזה פוסט בפייסבוק לחצי מיליון חשיפות. לי. חצי מיליון. תוצאה של טקסט שכתבתי במשך עשר דקות, והתחיל עושה את דרכו הוויראלית המשתוללת וסופח עוד ועוד שיתופים ואזכורים ותיוגים ואנא עארף. עכשיו, אין זה פתיח תעופה עצמית – גם אם הוא בהחלט נכתב ממקום של היעדר הצטנעות שאפשר ואינו במקום – כי אם הצגת נתון, שתכליתו הדגמת המציאות התקשורתית החדשה/ישנה שבה כולנו פועלים.

20 שנים מחיי התפרנסתי מתקשורת. פדיתי המחאות מכל כלי התקשורת המרכזיים בישראל (להוציא 'ישראל היום'). ואני לא מגזים. אפשר והדבר מעיד על ביקוש גדול למוצא פי ומיומנות אצבעותיי על המקלדת, אבל באותה המידה הוא גם עלול להעיד על חוסר עקביות מצידי, חוסר נאמנות וחוסר יכולת להתמיד במקום עבודה אחד באופן ממושך. כך או כך, זכיתי שמאמריי יתפרסמו במוספים ובשערים של העיתונים המרכזיים בישראל. הגשתי והשתתפתי בתוכניות על שלל פורמטיהן לאורך השנים, והחזקתי במשך עשור משרה יציבה אחת בזכיינית רשת (זה נכתב במטרה לחתור תחת האלמנט של היעדר העקביות והנאמנות שהוצג קודם), עד שפוטרתי בשנה שעברה.

והנה, למרות שאני מתחזק את הטור המענג הזה, כאן ב'ליברל', ומגיש תוכנית רדיו שבועית ברדיו תל אביב fm102, אפשר לומר שאינני עוסק בתקשורת לפרנסתי בפעם הראשונה זה שני עשורים. והנה, באופן משונה (1), אני חש כי החשיפה שלה אני זוכה והתהודה של דבריי חזקות ומשמעותיות מאי פעם. וזה משונה, מכיוון שעשוי פלוני לחשוב שעמוד הכותרת ב'ידיעות אחרונות', או תוכנית יומית בערוץ מסחרי, יהפכו אדם למשמעותי ומעורר תהודה עד מאוד. אלא שלא זאת היא. באופן משונה (2), אני מוצא שתהודתי – הלא ממוסמכת ושאינה עוטה לוגו של כלי תקשורת – גדולה מאי פעם. אני חש זאת ביומיום, באמצעי וכלי התקשורת הפרטיים שלי (הווטסאפ והמייל וכהנה), ואפילו במכולת או בתור לבדיקת קורונה. אנשים מזהים אותי ופונים אליי.

וזה משונה (3), להתרגל לקונספט. הרי מצד אחד כולנו עוסקים במקצוע הזה כי אנחנו נרקיסיסטים, שמשוכנעים שתובנותינו ונוכחותנו מספיק חשובות כדי להיקרא ולהישמע; כמו גם, חלקנו מגלומנים מספיק כדי להאמין שאנו משמעותיים לא פחות מהאנשים שאנו כותבים ומדברים עליהם ואיתם. אבל לא זאת היא. ולא כך. רינה מצליח אינה שקולה לבני גנץ. בן כספית אינו שקול לאהוד ברק. אביעד גליקמן אינו שקול לאסתר חיות. ואני לא שקול אפילו לאורלי לוי־אבקסיס. טוב לו לעיתונאי שיזכור, לפעמים, מי הוא ומה הוא ומה מיקומו בשרשרת המזון של המשחק הישראלי. ועדיין, זה משונה (4), כי עשרות אלפים בחרו – מיוזמתם – לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק שלי, ואני סבור שהם עושים זאת כי אני מהדהד להם איזה מסר שמאשש או מתקף רגשות ומחשבות שאפשר והם מתקשים לנסח בעצמם, או שמשרת צורך שלהם (כמו של כל אדם) להרגיש לא בודד. להרגיש שאנו מבינים את העולם סביבנו הבנה נכונה – זה מה שאנשים מחפשים בדיאלוג עם התקשורת. אני חושב. בטח עם פובליציסטיקה ופובליציסטיקאים. ואני הרבה יותר דעתן מאשר עיתונאי. הרבה יותר משקיף מאשר ממש עושה עבודה עיתונאית. זה בסדר. אני יודע מי אני ומה כוחותיי. תחקיר מאומץ ומאות מסמכים אינם הכוח שלי. הכוח שלי הוא דעות, מילים, סגנון וגישה. לטוב ולרע. יש עיתונאים שסבורים שדעתם חשובה, אבל זה רגש כוזב. דעותיו של אף עיתונאי לא חשובות. בטח לא יותר מאשר של כל אזרח אחר. זו האמת. ההבדל בינינו? המיקרופון והלוגו.

וזה משונה (5), כי מעמדה של התקשורת הממסדית – זו עם הלוגו – קטסטרופלי בכל היבט. הציבור לא זקוק עוד ללוגו. אם כבר, הלוגו משמש מטרה לכוון אליה חיצים, או לעשות בתוכן שמיוצר תחתיו שימוש אינסטרומנטלי ומאוד בלתי עקבי או הוגן אינטלקטואלית. אבל זה המשחק וזהו. הרשתות החברתיות אינן עניין חדש, מן הסתם, אבל נדמה שמאז עידן טראמפ, הקומבינציה של חוסר האמון של הציבור בתקשורת הממסדית, לצד הדמוקרטיה המפותחת יותר שמציעות הרשתות החברתיות, הפכו את הרשתות לזירת השיח האמיתי המרכזית. העניין הוא, אני מניח, אחד משניים: 1. המאבק על השליטה בתוכן מוּצא בהדרגתיות מידיהם של העיתונאים והעיתונות והלוגואים. 2. דיאלוג.

זה משונה (6), כי 90% מתוכניות האקטואליה מבוססות על וריאציות על דיאלוג. ריאיון או פאנלים. המון־המון אנשים משוחחים זה עם זה ברדיו ובטלוויזיה ובאתרי האינטרנט ובעיתונות הכתובה – ועדיין, התחושה היא שדיאלוג אינו מתקיים שם. מילים מוחלפות. אנשים מדברים זה עם זה, אבל אין שיחה, אין קשב, יש התניות, עמדות קרב, מילים ידועות מראש והתנגחות הדדית כעמדת מוצא למעשה השיחה. וזה משונה (7), כי נהוג לגרוס שהשיח ברשתות החברתיות אלים, בוטה, גס, לא מעובד ושטחי – ולא אחת עילג, מנומר בהמון אי־דיוקים (פייק ניוז) ושטויות לעייפה. אבל זה הקטע – שלהוציא הלוגו, אין הבדל מהותי בסגנון ובשיח בין פייסבוק ל'אופירה וברקו' או לכל פאנל בתוכנית אולפן אחרת. עיניכם ואוזניכם היודעות שיש יותר משמץ של אמת בדבריי.

וזה משונה (8), שהמדיה המסורתית במקום להאזין לרחשי הציבור – שמצביע במספרים (פייסבוק מחזיקה בנתח פרסום גדול יותר משל כל העיתונים ואתרי החדשות המובילים בישראל ביחד) – בוחרת להתחקות אחרי השיח ברשתות החברתיות, והקרב הזה אבוד מראש. זוכרים את התקופה שהפרינט ניסה לדבר בשפת האינטרנט? עיצובית וקונספטואלית? זה היה (ועודו) מביך. הפרינט, בינתיים ('ליברל' שותף חשוב למגמה זו בזירה המקומית), הבין את כוחו ועושה ניסיונות אמיתיים להעניק מוצר לקוראיו שכוחו במילה הכתובה, בעומק, בהיקף ובחוויה שרק העיתונות הכתובה יודעת להעניק לקוראיה. הטלוויזיה, מצידה, נקלעה ללופ מסוכן בניסיון ההמצאה העצמית שלה מחדש – היא מנסה לעשות פייסבוק על המסך. וזה מביך. ולא אחת, קשה לצפייה. ואני לא מכוון הפעם ל'אופירה וברקו', כי אם לאולפני האקטואליה המרכזיים והמכובדים יותר. גן חיות. פשוט גן חיות מה שמתחולל שם.

וזה משונה (9), כי לצד ההתחקות אחר הרשתות החברתיות, התקשורת הממסדית עדיין מאוד מתנשאת ומורמת וחשה את עצמה נעלה ועליונה. דבר שהוא, כמובן, קשקוש מוחלט. פייסבוק השפיעה על הבחירות בארה"ב הרבה יותר מה'ניו יורק טיימס' ופוקס ניוז. באותה המידה, דף הפייסבוק של נתניהו משמעותי יותר מ'פגוש את העיתונות', ובאופן ניכר. ומי שלא מבין זאת, לא מבין את המרחב הישראלי התקשורתי החדש. וזה משונה (10), כי יושבים בכלי התקשורת המרכזיים (עדיין) לא מעט אנשים נבונים מאוד. מדוע הם בוטשים את רגליהם בבוץ הזה? לא ברור. אפשר שזה נובע מהסיבה שאי אפשר ללמד כלב זקן תרגיל חדש. אבל הנה, אני כלב זקן, ומצבי טוב מאי פעם (נכון, אין בזה כסף – אבל יום אחד, אני משוכנע, יהיה). אז מה עושים? לדעתי, מתמקדים בכוח היחסי של הטלוויזיה. מחזירים לה את הסמכותיות, הרצינות, המכובדות ובעיקר – את ההוגנות. וכשאני כותב "הוגנות", אני לא מתכוון לתוכן כי אם לשיח. השיח בטלוויזיה מוכרח להשתנות. מוכרח לחזור להיות שיחה. שיחה אמיתית. לא קטטת שיכורים מוסתים, שמסתובבים בין אולפנים וצורחים זה על זה בזעם קדוש ויוקד, כי אם אנשים שאשכרה משוחחים ביניהם. אנשים שיש להם מה לומר, אבל כאלה שזוכרים גם את הפעולה הכי חשובה בשיחה: הקשבה.

זו תהיה התחלה טובה: שאנשים יתחילו להקשיב באולפנים זה לזה. גם אם האייטם יתארך. גם אם הקצב יואט. גם אם זה ידמה מיושן. הטלוויזיה צריכה לחזור לשפה המסורתית שלה. כי השפה החדשה הזאת מחריבה אותה. בעיקר אותה. המדיה החברתית במצב מעולה. היא מתפתחת בממדים מפלצתיים ממש. העתיד של התקשורת הממסדית מצוי דווקא בשמרני, בסולידי ובמסורתי. המרוץ אחרי הווטסאפ והפייסבוק והטוויטר והוויראליות מסתמן כאסון. מסחרי, אתי, ערכי וטלוויזיוני. כי האמת היא שמעבר לכך שזו טלוויזיה שמשחקת לידי מבקשי סופה, זו גם פשוט טלוויזיה מחורבנת לצפייה.

וזה משונה (11), כי ברור לי שהם יעשו בדיוק את ההפך. אבל בדיוק נמרץ ממש. וזה, בעצם, לא משונה בכלל.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook