יום אחד קם פוליטיקאי "בכיר ביותר" בישראל ומדליק את משרפות אושוויץ. הקולב לא היה יום השואה או הפגנה ניאו־נאצית, אפילו לא התבטאות אנטישמית כלשהי. הסיבה לכאורה הייתה זוועות המשטר הסורי, שהקים "מתקן" לשריפת חללי מלחמה. הסיבה האמיתית הייתה השתלטות הציר האיראני־חזבללאי־סורי על הקשת האסטרטגית, מטהראן עד הים התיכון, תוך קריסת מדיניות ממשלת הימין בישראל.

בעוד צה"ל ממשיך לנהל מאבק מאסף חסר סיכוי במשטר הסורי ובהשפעה האיראנית, מגיע הפוליטיקאי הישראלי לוושינגטון, באוקטובר 2017, ומיידע את עמיתיו בפנטגון כי סוריה שורפת גופות חללי מלחמה. לדעתו, פעולה שמחייבת את ישראל לתקוף את ה"מתקן" (יואב לימור, 'ישראל היום'). כמי שראה במו עיניו בולדוזר צה"לי עורם גופות חללים מצריים במלחמת ששת הימים, אני לא בטוח מה יותר מזעזע – קבר אחים אי שם בסיני או קרמטוריום קולקטיבי בסוריה. "צריך להבהיר", אמר שם הבכיר, "שיש מעשים שהאנושות לא יכולה לעבור עליהם בשתיקה. מדינה שמיליונים מבני עמה הוצאו להורג במשרפות, לא יכולה לעמוד מנגד כשזה קורה לעם אחר כמה קילומטרים מהגבול שלנו. על אחת כמה וכמה כאשר כל העולם עומד ושותק בדיוק כפי שקרה לפני 70 שנה".

–

ללא כל קשר לקשקוש של הבכיר, השואה, כלקח, אמורה להפוך למשואה בוערת של אזהרה לדורות. כשמשרפות אושוויץ מתכתבות עם הצורך הפוליטי ברמה של ברביקיו שכונתי, זוהי לא רק פגיעה באפקטיביות של המסר, אלא גם בנספים עצמם. זיכרון השואה אמור להיות כלי כלל־אנושי עוצמתי, עד כדי ניתוקו מאירועי יום־יום. לא פרקטיקה להטמעת תחושת התקרבנות ומיתר חרדתי שפוליטיקאים פורטים עליו. בקשת הבכיר הביטחוני מן האמריקאים להתיר תקיפה בסוריה (שנדחתה) היא עניין מדיני ביטחוני. פרסום הפגישה שדחף אותו בכיר, היה תעלול ציני שנועד לנפנף עבור הישראלים בתרנגול הכפרות 'אושוויץ' ולהעביר בהם צמרמורת קיומית לצורכי לגיטימציה – אם הפעולה בסוריה תגבה קורבנות.

מנטרת 'אושוויץ' היא מרכיב קבוע במאגר התירוצים וההנמקות לניהול מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל מאז הקמתה. היא הכלי האולטימטיבי המצדיק־כל של מדינת ישראל מאז תביעתו של בן־גוריון "למולדת ועצמאות" בגלל השואה (נכון פוליטי וצודק היסטורית); עבור ב"גבולות אושוויץ" של אבא אבן (תירוץ מזנה שואה) כהגנה על המשך האחיזה בשטחים אחרי ששת הימים; כולל רכיב השואה כחלק מהתוכנית האלוקית של הרב צבי קוק לכיבוש ארץ ישראל השלמה; ועד אחמדינז'אד הוא היטלר של בנימין נתניהו.

הרוע נמצא בכולנו

למעט בן־גוריון וחבורת ראשוני ארץ ישראל, השואה עבור יורשיהם היא סוג של מכשיר, לפעמים מכשיר שרצים. ועדיין, למרות ההזניה וההוזלה, היא הכלי החשוב ביותר והמושקע ביותר במאבק האנושי הגדול נגד הרוע הממוסד. השאלה היא אם מדינת ישראל היא הפלטפורמה הנכונה להפעלתו של הכלי הזה. השאלה המקדימה היא מה קרה לעם הגרמני. כביכול בני אדם נורמטיביים – לפחות בהתאם להתפתחות ההומניזם של ראשית המאה ה־20. אלפי מחקרים בדקו כיצד גרמניה, כחברה, דווקא בנקודת הזמן הזו, שנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת, הייתה בשלה להתפוצצות מוסרית ואובדן צלם. להבדיל מחיות טרף שמשמידות את טרפן מתוך אדישות למוסכמות של טוב ורע ומסתפקות בהשקטת רעבונן, במקרה של גרמניה הנאצית מדובר במכונה שפועלת על דלק של רוע טהור, נקי מסייגי אשמה, בברגים שפועלים באורח לגמרי מוכני וטכני, בעודם משמרים חזות והתנהגות לגמרי "אנושית" ברמה של עוד יום עבודה במשרד.

שאלה נוספת שעדיין ניצבת על בלימה מחקרית בחלל האוויר היא האם איברי הרבייה של המפלצת דאז קיימים גם בעולם של היום. השורה התחתונה הנלווית שנותרה פתוחה היא האם השואה היהודית הייתה אירוע חד־פעמי, או חלק מובנה במהלך ההיסטורי של התפתחות החברה האנושית. ושאלה נוספת, שהיא בתה או ממזרתה של השאלה הראשונה: כיצד העולם, בעוד הנאצים דורסים כל מי שעמד בדרכם, הפנה מבטו הצידה. "אדישות לרוע בוגדנית יותר מהרוע עצמו. היא אוניברסלית יותר, מידבקת יותר ומסוכנת יותר", כתב הפילוסוף אברהם יהושע השל. ועדיין אין דינו של מי שהתעלם כדין רוצח אלא כדין משת"פ. אם לא כן הרי כולנו רוצחים, משום שמשת"פיות עם הרוע, מוצדקת או לא, היא חלק מהקיום הישראלי הנוכחי. יש כמובן המון תשובות לשאלות האלה, רובן ודאי נכונות ומחכימות, אלא שהאירועים המלווים את התגלגלותה של מהפכת העולם החדש במאה ה־21 מחייבים רענון אותן שאלות בראי ימינו. בעיקר זו התוהה אם תיתכן שואה חדשה.

התשובה היא כן.

נהוג להתנחם ולומר שהתקדמנו מאז, הומנית, נורמטיבית וחברתית, בייחוד באירופה. אבל מה בדיוק קרה שם בקוסובו רק לפני 30 שנה? או בשנים האחרונות, שבהן הצטרפו לדאעש אלפי אנשים שחיו במסגרת האירופית והפכו, באבחת חרב, להיות ג'ון הג'יהאדיסט. בהנחה שאדם סביר לא יסבור שמדובר בדנ"א רצחני שמשתלט על התודעה, השאלה היא כיצד האוויר שנשמו אותם דאעשיסטים מאירופה, שם רצח הוא רצח הוא רצח, הפך לפרקטיקה של מימוש אידיאולוגי בטקסי עריפת ראשים.

סמוך לאירועי דאעש, הביט העולם באלכסון כאשר חצי מיליון אזרחי שבט הרוהינגה נעקרו ממקומם, במחי הסתערות של צבא בורמה. עשרות אלפים נהרגו, בתיהם נבזזו, נשים נאנסו, כפרים הועלו באש והם הוגלו במעין מצעד מוות. בערוצי החדשות המערביים סיקרו את האירועים במקצועיות (כשלוש דקות לאייטם) וניתן היה לחוש בטון האמפתי של הכתבים שהוא שונה, כחלק מחוקי המשחק, מהטון המהוקצע־ניטרלי של המגישים. כמו בסיקור אירועי העולם השלישי בכלל, טיהור הרוהינגה היה מציצנות אנתרופולוגית של מעשי נבלה שלא החלו במאי 2017. כבר ב־1982 נשללה אזרחותם של למעלה ממיליון בני השבט, נאסר עליהם לנוע מעבר לתחום מושבם, לבטא את דתם או לעבוד כרופאים ומורים. מי ידע? מי שמע? מי ראה?

ישראלים, אגב, מאמנים ומחמשים את צבא מיאנמר. משלחות ביטחון של ישראלים ובורמזים מחליפות ביקורים. למרות קביעת האו"ם שלפיה הצבא במדינה מבצע טיהור אתני, מסרבת מדינת ישראל לנתק את קשריה. הבעיה במקרים של רצח־עם או טבח פנימי (סוריה, תימן, פיליפינים, מיאנמר ועוד) היא איך מתגברים על הטענה הקבועה שזהו עניין פנימי ואל תדחפו את חוטמכם. תירוץ המילוט הוא שלמדינות יש זכות לפעול בתוך גבולותיהן ולהגן על האינטרסים שלהן; וחוץ מזה, גם אתם מנוולים (מה שנכון).

"במובנים רבים", כותב מקס פישר ב'ניו יורק טיימס', "זהו עקרון הליבה שסביבו בנויה המערכת הבינלאומית. כשמדינה נתלית בעקרון הריבונות, כפי שעשתה בורמה כשתיארה את פעולותיה כעניין של ביטחון פנים, קשה הרבה יותר לארגן פעולה בינלאומית בעניין". השואה הייתה "עניין פנימי", והצעקה "לא עוד" קמה רק לאחר שהובטח ניצחון בעלי הברית והופץ הכיסוי התקשורתי על זוועות אושוויץ.

שלא כמונו, שבט הרוהינגה, כמו הסודנים, הם "לא משלנו". כך גם טבח העם הארמני והטיהור האתני ברואנדה. הטעות של היטלר הייתה שהכריז מלחמת שמד על אנשים לבנים מלב הציוויליזציה האירופית. במקרה היהודים, הוא הלך על השמדה ברמה ובסגנון של מדביר חרקים. רעיון זוועתי שעוד לפני עלייתו היה מחוץ לתפיסה האנושית המקובלת בין בני התרבות המערבית.

לא תהיה זו הגזמה פראית להניח שאם הנאצים היו מרכזים את טענותיהם ומלחמותיהם באפריקה, במזרח התיכון או באסיה, המערב היה ממשיך לגדר את הישגיו הקולוניאליים. ודאי היה מנהל עם הנאצים קשרים כלכליים ואחרים.

סכנות המכניזם הדיגיטלי

ב־1939, לפני ההחלטה של רוזוולט להצטרף לכוחות הברית, נערכה בניו יורק עצרת נאצית בתפאורה הרלוונטית. מדים, צלבי קרס, מועל יד, שחורים למטה ויהודים החוצה. 20 אלף איש היו שם כדי לתמוך בארגון 'ידידי גרמניה החדשה'. מלחמת העולם השנייה חיסלה את הנאציזם אבל לא חיסלה את הרעיון לטיהור אתני. המצעד האנטישמי של האלט־רייט בשרלוטסוויל 2017, או הפגנות תנועות ימין נגד הערבים באירופה של ימינו, סוחפות אוכלוסייה שוטה ומשוטה, תוך ניצול חולשות הדמוקרטיה ואל מול תעמולת סופה אינטרנטית מפולחת היטב.

השואה העתידית לא תתרחש משום שיצר האדם רע מנעוריו או טוב מנעוריו, גם הצונאמי לא קורה משום שהוא טוב או רע. הוא קורה משום שהמכניזם שמפעיל את החברה האנושית בעתיד הדיגיטלי הקרוב מאוד הוא עוצמתי יותר, מרוחק יותר ומנוכר יותר. המרחק בין המציאות הרבודה לבין המציאות הממשית עשוי להיסגר באחת, כשמיליון איש יסירו את משקפיהם וינועו במחי החלטה אחת שנובעת מניהול קמפיין מתוזמר. ראו מקרה קיימברידג' אנליטיקה.

אם יש יכולת לבנות זרם מעמקים שיזהה מטרות לאומיות, גזעניות או דתיות, יש גם יכולת להפוך את הזרם הזה לגל אלימות. האם האלימות הזו עשויה להפוך למכשיר פוליטי שיפגע בחברות או בעמים שלמים? הנסיבות, ההיסטוריה וחולשות אנוש ומבנה חברתי – אומרות שכן. בשנות ה־30 רכב היטלר על גל מעמקים קיים, שרק חיפש מוצא ניקוז אל הרחוב ומשם למסע הרג המוני נגד אויב מיתולוגי אולטימטיבי.

טבח־עם הוא לא עניין חדש בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של המין האנושי. רק 50–60 שנה קודם לשואה ניהלה אירופה מסעות קולוניאליים באפריקה. טרזן היה האדם היחיד ביבשת אפריקה, וינגייט ולורנס הצילו את שבטי המזרח התיכון מידי עצמם או מידי הגרמנים או הטורקים, והיבשת השחורה הייתה חומר הבעירה של קטר הקדמה המערבית. גם אחרי הכיבושים במרכז ודרום אמריקה של המאות ה־16 וה־17, גם במאות ה־18 וה־19 היו מעשי טבח גדול מצד הגזע הלבן בשאר הגזעים. האנגלים, הבלגים, הצרפתים, הגרמנים, הפורטוגלים, ניצלו את כלי הנשק שפותחו במלחמות הפנים־אירופיות. השחורים לא הבינו שהמקלות הללו יורקים מוות ונקטלו בהמוניהם.

הכישלון האנושי הקבוע

מה שהציל חלק גדול מעמי אפריקה מהשמדה גמורה הוא העובדה שהאירופאים נזקקו לשחורים ככוח עבודה, כעבדים. עניין שהיה תקף אגב גם אצל הנאצים, שהפכו את היהודים שהתאימו לצורכיהם, כמו שבויים אחרים, לעובדי כפייה. ועדת ברלין, בראשותו של ביסמארק, חילקה במאה ה־19 את אפריקה באורח פטרנליסטי, כמו שסייקס ופיקו ביתרו את המזרח התיכון. הקווים חילקו את השלל בין הארצות הקולוניאליות וחצו שבטים ומשפחות שהפכו טרף לבזיזת אוצרות הטבע תחילה, ובהמשך זירת מאבקי השליטה בין ארה"ב וברה"מ במלחמה הקרה. לא שחיילים אמריקאים וסובייטים נלחמו זה בזה, היו להם קאפו'ס משלהם, ראשי שבטים שנלחמו זה בזה.

ורק כדי לסבר את האוזן, מדינת ישראל שזה עתה קמה הייתה חלק ממדיניות הקאפו'ס של ארה"ב. ישראל סיפקה סיוע צבאי לארצות אפריקאיות והגנה על נכסים אמריקאיים במזרח התיכון. כולל שיתוף הפעולה עם אידי אמין ורוצחי המונים אחרים. הוא שגשג על טירוף המלחמה הקרה, שנשענה על התפרקות חברת השבטים בגין הניצול הקולוניאלי ודיכוי האדם השחור.

המהלך הנאצי הפתיע קודם כל את יהודי גרמניה, הגם שהייתה שם אנטישמיות מובנית. יותר כחלק מפולקלור מאשר מניע ומנוע לפרעות בסדר גודל ארצי. הקנצלר אוטו פון ביסמארק הביע פעם את דעתו, שלמען עתידה של גרמניה "יש להכליא בין סוסים נוצריים לסוסות יהודיות". גם הפילוסוף פרידריך ניטשה ("היהודים הם הגזע העתיק והטהור ביותר") פנטז על הכלאה בין האצילים הפרוסים לנשים יהודיות לצורכי השבחת הגזע. הכוונה הייתה כמובן רק לעילית הגרמנית והיהודית. מתחילת המאה ה־19 היו היהודים משורגים שתי וערב בתרבות ובפוליטיקה, בכלכלה ובמדע, וברמות הגבוהות ביותר. קפקא, מאהלר, איינשטיין ורוזה האדומה. רובם ראו עצמם קודם כל כגרמנים. ככאלה היו שותפים לאימפריאליזם הגרמני, שהלך בעקבות הקולוניאליזם האירופי.

–

היטלר כאמור לא המציא דבר בעניין השמדת עמים. 100 שנה קודם לעליית הנאצים, ניהלו האימפריאליזם האירופי והאמריקאי מלחמות שמד נגד עמים שלמים. באוקטובר 1904 השמיד הגנרל הגרמני פון טרוטה את כל שבט ההררו בדרום־מערב אפריקה. "הפעולה נמשכה כחודש, נאכפה ביד ברזל והשלימה את פעולת האכיפה", דיווח המטה כללי. "בני ההררו כבר אינם עם עצמאי". הקול היהודי היחיד שיצא נגד השמדת העם באפריקה היה קולה של רוזה לוקסמבורג, מהפכנית מרקסיסטית ויהודייה. "מה לך ולסבלות היהודים?", כתבה לחברתה, "אני חשה קרבה ואהדה לקורבנות האומללים של מטעי הגומי ולשחורים של אפריקה, שהלבנים משחקים בגופותיהם כמו בכדורי משחק".

לוקסמבורג הצליחה לעשות מה שמרבית האנושות נכשלת בו יום־יום, שעה־שעה. לגרום לכך שהסבל הרחוק גיאוגרפית יהיה קרוב דיו אנושית כדי להרעיד בה את מיתר ההזדהות הנעלם. לכאורה, סֵבל שבט הרוהינגה והקטל ההמוני של פליטים סורים באש ובמים אמורים להרעיד כיום את אותו מיתר, יותר מאשר הירצחם של 6 מיליון יהודים לפני 70 שנה. העובדה היא שהעולם מואיל לשרג שריר או שניים לטובת מאמצי ההצלה שלהם. בעיקר כדי לצאת ידי חובה מתוקצבת בקפדנות.

לכאורה, זוועות חדשות דוחקות זוועות ישנות, בבחינת דם ישן מפני דם חדש תוציאו. ועדיין, השואה היא המתווכת הבלעדית של אכזריות קולקטיבית מעבר לכל דמיון והיא כיום המכשיר החינוכי העוצמתי והיעיל ביותר. רחמיה של לוקסמבורג היו ועודם מקרה של יחיד מול הקהות הטבעית של הסובב אותו. שרידי עידן הנאורות בימיה היו חלק מריהוט הסלון התרבותי והחברתי באותם ימים. הגם שאותה נאורות לא הייתה נאורה דיה כדי למנוע את עריצות הקולוניאליזם. גם לא את ההנאה שהפיקו הנאורים מפירותיו.

הצבא הגרמני שוגר אז לאפריקה כחלק מההסתערות הלבנה על ילידי העולם השלישי ואוצרות אפריקה. ברב־מכר שיצא ב־1912 כתב פאול רורבאך: "רק באמצעות חינוכו של היליד לייצר דברים בעלי ערך לגזע העליון, תוקנה לו זכות מוסרית להתקיים". הגזע העליון, להזכירנו, כלל באותם ימים גם את היהודים. 30 אלף יהודים שירתו בצבא הגרמני בסדיר ובמילואים. פרוסיה הייתה מדינה מיליטריסטית. "איפה היית בצבא" הייתה שאלת מפתח לקידום – גם אצל היהודים. ספרו של עמוס אילון, 'רקוויאם גרמני', משופע בתיאורים עד כמה אהבו יהודי גרמניה את ארצם, התגאו בה והיו קשורים למורשתה גם כשהיגרו ממנה.

סיפור שהמערב יבין

רק אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה ואחרי מעורבותם העמוקה של היהודים בניסיון להקים ולבסס את רפובליקת ויימאר, החל לגאות גל התסכול שהוליד טינה אנטישמית. והיטלר החל לנגן על אותם מיתרים שהיו אמורים להפיק את מארש הניצחון שלו. המוזיקה הייתה מוכרת, אבל הביצוע היה אגרסיבי ועוצמתי. המסרים עסקו באויב קיומי פנימי, תקשורת בוגדנית, פטריוטיזם רועם, גזענות, הבטחות לעתיד מזהיר ולכידות פנימית על בסיס גרמניה איבר אלס, וטקסים המוניים סביב פולחן אישיות מהפנט. שום דבר חדש שמנהיגים בכל העולם כיום אינם בוחלים בו, כל אחד כפי יכולתו ויכולת הציבור לעכל את מסריו.

חלק ניכר מאנרגיית השנאה של המשטר הנאצי, כמו משטרים שמרניים רבים, בייחוד דתיים, כוון לתרבות העכשווית, המוצגת כתרבות דקדנטית – תוך ניסיון ליצור תרבות אלטרנטיבית "בריאה" ואותנטית יותר. 'פולקישר באובכטר', ביטאון נאצי, תיאר את ברלין כ"כור ההיתוך של כל מה שרע בעולם, מצבור של זנות, בתי מרזח, בתי קולנוע, מרקסיזם, יהודים, חשפניות, ושאר הענפים הנאלחים של ה'אמנות המודרנית'".

כאלטרנטיבה הוקמה 'ליגת המאבק למען תרבות גרמנית'. התנועה הפולקית רוממה את היסודות העממיים של העם הגרמני שהתגלמו בחייל הגרמני, באיכר הגרמני ובמסורת העממית, במטרה לשחד ולהחניף להמון שהנאצים היו זקוקים לו כבשר תותחים.

ב־1933 הקים גבלס את 'לשכת התרבות של הרייך' כדי לבסס את השליטה של המדינה הנאצית ביצירה ובתקשורת. כך גם נהגו מנהיגי הקומוניזם. בישראל נעשה ניסיון דומה לסמן את תל אביב כבירת הפריצות והדקדנס התרבותי, מצד הימין הלאומני־דתי. עולם התרבות התל אביבי מתכתב בעיקר עם עולם התרבות המערבי, והתוצאה היא קרע תרבותי בלתי ניתן לאיחוי בין "תל אביב" ל"ירושלים".

לשבחם של פרנסי התרבות הלאומנית בישראל ייאמר, ולהבדיל, הם מקצצים בתקציבים ולא בראשים. כתמיד, כמו כל מי שהגיע לשליטה פוליטית מוחלטת, גם היטלר הפך את הצהרותיו לחוקי המדינה, ואת אויביו הפנימיים מטרה לאיומים ולהתנכלויות.

בניגוד לאפריקאים, לערבים, לארמנים או לצוענים, שהיו גם הם על הכוונת של היטלר וספגו לא מעט, היהודים הם ממכונני התשתית התרבותית והמדעית בעולם המערבי, והם יודעים לספר סיפור שהעולם המערבי מבין. הנכון הוא שנאורות העולם המערבי לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה לא הייתה נאורה דיה, אולי אפילו מיודעת דיה במתרחש, כדי לעשות את המאמץ הראוי בניסיון להציל את יהודי אירופה.

כך גם היישוב בארץ. הריחוק המנטלי והגיאוגרפי עמעם את הבנת המתרחש בגרמניה, עד כדי כך שבשנת 1937 נשלחה לשר התעמולה גבלס בקשה לאישור הופעת תיאטרון 'הבימה' בברלין. ההופעה אמורה הייתה להיערך באולם היחיד בברלין שבו עדיין הותר להציג תרבות יהודית. אלה הם הימים שלאחר חוקי נירנברג (1935). על הגרמנים נאסר לעשות שימוש בכל נגיעה יהודית בתרבות ובמדע, ועל היהודים נאסר לשבת על ספסלים ציבוריים בגנים, לבקר במוזיאונים, בבתי קפה, בתיאטראות, בבתי קולנוע, בבריכות שחייה, להחזיק ברישיונות נהיגה, להחזיק עציצים, להאזין למוזיקה בכל שעות היום ושאר גזירות. המוני יהודים קיבלו מכתבי פיטורים ממערכות העיתונים, מבתי החולים, מהממשלה, מהאוניברסיטאות, מהתזמורות וממקומות עבודה נוספים.

ובאמצע כל זה, מבקשת 'הבימה' להופיע בברלין. שמעון פינקל, ממייסדי התיאטרון, כתב בזיכרונותיו שהאישור ניתן, אך בוטל בידי הרמן גרינג. האישור מלכתחילה הוא הבזק שאמור להכניס אותנו ללב המאפליה של הרציונל הנאצי. ההסכמה הראשונית להופעת 'הבימה' הייתה חלק ממדיניות, שנועדה לעורר סנטימנט ציוני שיגרום ליהודים להגר ולעלות לישראל. זהו רציונל של מדען־חייזר שבוחן בקור רוח ענייני ניסוי רק בממד התאמתו לפתרון הסופי. ניקוי גרמניה מיהודים באמצעות הגירה? צ'ק. לא ניקינו עד היסוד? אושוויץ.

הכבוד האבוד של הסבונים

הדיווח הראשון על מה שקורה באושוויץ הגיע מויטולד פילצקי, לוחם מחתרת ב'צבא הפולני הסודי'. בעזרת מסמכי זיהוי מזויפים הסגיר עצמו לגסטאפו ונשלח לאושוויץ. בעזרת חלקים מוברחים הרכיב רדיו ושידר למחתרת את זוועות המחנה. המידע הגיע מהמחתרת הפולנית לממשל פולין הגולה בלונדון. הבריטים, שנלחמו על הבית, משכו כתף. בארה"ב התארגן ועד הצלה, שתבע מהמדינה לפעול. אותם ימים החלה ההסתערות של בנות הברית באירופה, באסיה ובים התיכון לצבור תאוצת ניצחון. יהודי אירופה לא עניינו איש. גם ביישוב היהודי בארץ, שבו ידעו מעט וגם לא ממש יכלו לפעול. תכנוני הצבא הגרמני להגיע לישראל היו מוחשיים יותר משברי מידע על הנעשה באירופה.

בגדול, היו טפטופי מידע כבר מסוף שנות ה־30. על ליל הבדולח בנובמבר 1938 אמר בן־גוריון כי מדובר ב"עוד התנכלות או פוגרום – אחד מני רבים (…) ודאי שישנה כאן אינפורמציה, אבל הדבר הזה איננו עובדה מרכזית בחוויה של היישוב". החוויה המרכזית דאז הייתה אומץ הלב להתמודד מול סכנת הכחדה מקומית. כשהתברר שיהודי אירופה הולכים לשמד כצאן לטבח, הלך בן־גוריון עד מחוזות הנידוי הלאומי: "תכנו אותי אנטישמי, אבל אני חייב לומר שאנו נחנקים מבושה מהמתרחש בגרמניה, בפולין ובאמריקה, שיהודים אינם מעזים להיאבק. אין אנו שייכים לעם היהודי הזה, אנו מתמרדים נגד עם יהודי כזה, אין אנו רוצים להיות יהודים כאלה".

האמירה חלחלה. ראשוני ניצולי השואה שהגיעו לארץ בשנות ה־50 היו קרויים בפי העם "סבונים", על סמך הסיפורים על אודות מה שייצרו מגופותיהם. הטון השתנה, כאשר הסיפורים שסופרו שנים לאחר המלחמה תיארו את אימי הזוועה בצורה גרפית; כאשר התבררו ממדי גדיעת משפחות עולי היישוב, ובעיקר עקב הנינוחות שהגיעה עם הביטחון היחסי אחרי מלחמת השחרור. אולי זו תחושת אשם, אולי זעם על אין־אונים דאז, ב־1950 חוקק חוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם, והמדינה שזה עתה קמה שיגרה חוליות נוקמים כדי לחסל נאצים מזדמנים. לכידת אייכמן והמשפט היו טקס היטהרות קולקטיבי ותלייתו הייתה סוג של קתרזיס לאומי. מכאן ואילך החל המסע הגדול לשימור הזיכרון והפיכת השואה ללקח אנושי בינלאומי, למען יראו כל העולם וייראו; ובעיקר יפנימו שכך לא נוהגים בני אנוש אלו באלו.

זה לא עבד.

החוק הבינלאומי כמשל. סוף דבר

את השואה מדרגים כיום כגדולה שבזוועות. אלא שאין זוועה קטנה וזוועה גדולה. זוועה היא זוועה היא זוועה. הרייטינג של זוועה זו או אחרת לא אמור להפחית במאום את הצורך בשימוש בלקח השואה כדי למנוע זוועות בעתיד. כך גם בלקח זוועות הקולוניאליזם באפריקה, זוועות דאעש במזרח התיכון ושאר זוועות גדולות כקטנות. בהנחה שהאדם הסביר בימינו מתייחס לאדם השחור באפריקה כאל אדם שחור באפריקה, הרי מה שעשו המעצמות הקולוניאליות לילידים שם הוא זוועה לא פחותה.

ועדיין. הצורך להפוך את זיכרון השואה לסנה גיהינומי שבוער תמיד והזמן אינו מאכל אותו, הוא כיום המכשיר הנכון למלחמה ברוע הממוסד. מדינת ישראל אמורה להיות אותו סנה בוער, והשאלה היא אם ניתן גם לנהל את המאבק הזה בכל העולם וגם לנהל משטר אפרטהייד בישראל גופא. אין בישראל חוק דומה לחוקי נירנברג – כמו למשל מיהו אזרח גרמני ("רק בעלי דם גרמני או קרוב לו") – שקושר את מיהו יהודי עם מיהו אזרח. זה רק הניחוח הדק של לאומנות גסה, שאופף בישראל את תהליכי קבלת האחר. "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו", אמרה מירי רגב. גבלס לא היה מבטא זאת בצורה גרפית ומדויקת יותר. 'החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני' באמנת נירנברג נומק בכך ש"טוהר הדם הגרמני חיוני להמשך קיומו של העם הגרמני", ואסר על יהודים להתחתן ולקיים יחסי מין עם ארים, באופן שמתכתב ברהיטות עם ההלכה היהודית. שרת המשפטים איילת שקד קבעה כי "המשפט העברי ישמש מקור השראה למחוקקים ולשופטים בישראל". אשר לחוק הבינלאומי אמרה שקד כי "הציונות לא תמשיך לכופף את ראשה בפני מערכת זכויות פרט המפורשת באופן אוניברסלי", וכי "המדינה תוגדר ראשית כל כמדינה יהודית, וחוק היסוד וכן כל חוק אחר יפורשו בהתאם לכך".

כשאתה מחליף את המילה "יהודית" ב"גרמנית", הריח מכה בך מיד כאילו הרמת מכסה של בור ביוב מצחין. "המונח דמוקרטיה יוכפף להיותה של המדינה מדינה יהודית ויהיה משני לו בחשיבותו ואף יפורש על פיו", אומרת שקד, והיא לא לבד. היינריך פון טרייצ'קה, בספרו 'פוליטיקה', כתב כבר אז: "החוק הבינלאומי נהפך לביטוי ריק מתוכן (…) אם מחילים את עקרונותיו גם על עמים ברבריים. (…) אם הרייך הגרמני יחיל את החוק הבינלאומי, הדבר לא ייעשה מתוך אנושיות או חוש צדק, אלא מתוך חולשה מבישה".

ואכן בישראל קמו ארגונים שאינם מוכנים להיכנע לחולשות הדמוקרטיה. 'להב"ה' (למניעת התבוללות בארץ הקודש) הוא ארגון שולי לכאורה, אבל תמצאו מרכיבים בקואליציית נתניהו שדוגלים בדרכו. אנשי הארגון מכים ערבים (במטרה מוצהרת לגרש אותם ממרכז ירושלים), מנהלים מצוד אלים אחרי זוגות מעורבים (למנוע התבוללות), ממפים חנויות המעסיקות ערבים ולקינוח מנהלים קמפיין שנאה אלים נגד להט"בים (כנאמר בתורתנו הקדושה), בלא הבדל גזע, מין או לאום. כך על פי מיטב המסורת של תורות גזע, מהנאציזם עד הקו קלוקס קלאן.

נגד להב"ה הוגשו עשרות תלונות על אלימות שאיכשהו התפוגגו. בין מגיני דרכה הקולניים בכנסת ישנו אחד, בצלאל סמוטריץ', שהחל דרכו כאחרון פרחחי להב"ה. כיום הוא מכהן כסגן יושב ראש הכנסת. בדומה לתהליך שעובר על דמוקרטיות מתפוררות בעולם כולו, מפלגתו של סמוטריץ', הבית היהודי, היא חלק מתהליך חלחול אוסמוטי של נציגי האספסוף למערכות השלטון.

–

מה שהפך את הנאציזם למוקצה מעבר לכל זוועה הוא הכוונה הרשמית, שנוסחה בכתב כמדיניות לאומית, לחסל עם אחר. לציווי התנ"כי להרוג, לאבד ולהשמיד אין עדיין תוקף רשמי, ומדינת ישראל, עדיין, חזקה מכדי שארגונים כמו להב"ה יבעירו את מערכות החוק והצדק שלה. מילת המפתח היא "עדיין", כאשר המערכת הולכת ומידרדרת.

שאלת המפתח היא האם החברה החילונית־דמוקרטית בישראל מסוגלת להתמודד עם הגל העכור הזה. התשובה תלויה אך ורק בתוצאות הקרב על התודעה. השלב הראשון הוא זיהוי הפרצוף האמיתי של חלק מהימין והשפעתו על ניהול המדינה. זיהוי מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד הזדחל תחילה בהיסוס, אחר נתקל בהזדעזעות רבתי ואיכשהו על הדרך התנחל בשיח השמאלני בלא שאי מי יתרגש ממנו.

אחריו צפה בשיח השמאלני המילה "פאשיזם", וגם היא ספגה תחילה מנת יתר של זעם צדקני ואט־אט הפכה שגרה. פה ושם זרק מישהו מנהמת ליבו "נאציזם". "נזכרתי בבעתה", כותב אחד דן מרגלית ב'הארץ' על אחד מחוקי נתניהו, "בשיעוריו של הפרופסור יהודה באואר באוניברסיטה העברית, כיצד נחקק חוק אישי על ידי הגרועים שבממשלים". באואר, תודה ששאלתם, מלמד כיצד פעל המנגנון המשפטי של הנאציזם, ו"כך בונים מדינה שיש בה מפלגה אחת, מנהיג אחד ועם אחד, שנדרש למחוא כפיים לשלטון".

יום השואה 2018 כבר עבר. אבל גם לאחריו, רצוי ללמוד את לקחיה במלואם, גם אם אנחנו לא נאצים ומדינת ישראל איננה מתכננת ולא מבצעת השמדת עם אחר. סתם כובשת ומדכאת.

–

• איך ישתנה העם היהודי אחרי מות ניצול השואה האחרון | מאת שרה ליבוביץ־דר
• תהליכים // מאת רותם דנון