יאיר גולן מספר כי לא תיאר לעצמו ש"נאום התהליכים" מ־2016 יעורר כזו סערה. אולי הוא מיתמם. אין לדעת. נאום התהליכים ("זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט" וגו') הפך לסדין אדום המתנופף תמידית מול אנשי ימין בשלטון, בתקשורת, באקדמיה.
למה, בעצם? התשובה מורכבת, כמובן. כשגולן דיבר על תהליכים, הוא חשב מן הסתם על פרשת אלאור אזריה ורצח משפחת דוואבשה, על הידרדרות השיח, על תיוג אנשי שמאל כבוגדים. על חדירת אלמנטים תיאוקרטיים, קנאיים, לצבא בעל האתוס הבן־גוריוני.
לשמאל ולימין הישראלי יש זיכרון ארוך. עלבונות ושנאות העבר מועברים מדור לדור, בהטמעה זהותית הנצרבת בקוד הגנטי ממש. הימין זוכר שלושה וארבעה דורות אחורה, את ההשוואות של הרוויזיוניסטים להיטלריסטים, את התיוג של בגין וחרות כפשיסטים. וכמובן, דור אחורה, את רצח רבין, שלאחריו חשה כמחצית העם כאילו סומנה כשותפה למעשה הנורא.
במרכז־שמאל נצרב בגנום הנרטיב של "אמרנו לכם". ששלטון ימין, ודאי ממושך כל כך, יביא להידרדרות מוסרית, לשחיקת ההומניזם ולנסיגת הליברליזם. שמנהיג ימני חסר מעצורים, הוא ורק הוא, יכול להביא לתהליכים שמרדדים את הדמוקרטיה, לשים אותה לצרכים אישיים ומדרדרים את כולנו על הדרך. זו, כמובן, חשיבה מורכבת בסגנון קורסים לפילוסופיה פוליטית, שאפשר לתמצתה, בפשטות, בארבע מילים: "גנבו לנו את המדינה".
"תהליכים" הם עניין מגוון. ישנה הינעלות בפוזיציית ימין־שמאל כדי לנסות להעצים או לבטל אותם. אבל הם כאן. בחודש שעבר נכנס בחור בשם אושרי אדרי למעלית, ללא מסכה. אישה בת 70 העירה לו. הצעיר החסון הפליא באישה האומללה את מכותיו. מהלומותיו האכזריות נמשכו גם כשהיא שכבה על רצפת המעלית, מדממת. בית המשפט קיבל את המימרה הסניגורית השחוקה: "מדובר באדם נורמטיבי" וב"מעידה חד־פעמית". בצידה השני של סטטיסטיקת מקרי האלימות המבהילה, תמיד ניצבת התמונה הזו. צעיר ישראלי, שחובש כיפה גדולה על ראשו בבואו לפגוש את שופטיו, ומצהיר על הנורמטיביות המופלאה שלו. נורמטיביות שאיכשהו מעדה לכדי עושק קשיש, דקירה בגין ריב על מקום חניה, או השלכת כיסא כתר פלסטיק על ראש של מאן דהוא בבריכה המקומית. אושרי אדרי הוא תהליך. פגשתם אותו בתור בנתב"ג, נתקלתם בו על הכביש. ועוד לפני זה, הייתם התיכוניסטים שעברו לידו והשפילו מבט, כי הצטלבות עיניים תמימה עלולה הייתה להגיע לשבר בקבוק שיפלח את הבטן התחתונה שלכם משום־מה.
הפגנת הימין הגדולה בכיכר ציון באוקטובר 1995 הייתה אקזמפלר לתהליך, שתועל מכמה צינורות. פעילות נמרצת של אופוזיציה שוברת כללים, רבנים חשוכים, צעירים מוסתים. הקרקע הוכשרה לרצח פוליטי בשם השם. ניצחונו של נתניהו בבחירות, חצי שנה אחרי, הדגים תהליכים. אני לא מבטל את הלגיטימיות של בחירתו. אבל קמפיין שוטף חוצות, במימון זר, תחת הכותרת "טוב ליהודים", למשל, הוא תהליך.
"הזהות היהודית", במובנה השלילי, היא תהליך. כיבושה את הפסגה הזהותית בקרב הרוב, על פני הזהות ה"ישראלית", הוא תהליך. קידוש זהות אתנית או דתית על פני לאומית וליברלית, הוא תהליך מסוכן. נקודה. ובישראל זה מסוכן ושברירי עוד יותר מעצם גילה הצעיר של המדינה, שנבנתה ביזע ועמל, בדם ובשכול, ועל הדרך פספסה לגמרי את בניית האתוס ה"ישראלי", החסון והמאחד.
שאלת השטחים היא תהליך. אפשר להאמין, כמוני, שמדינה פלסטינית בדור הזה היא סכנה. שתהליך אוסלו נעשה מתוך כוונות נכונות, אך היה אסון במבחן המציאות. ועדיין, להאמין גם שאסור לשלוט על עם אחר. למצוא את הדרך בין השאיפה להגדרה לאומית או עצמאות של עם אחר לבין שמירה על הביטחון של עמך שלך, הוא שאלה מורכבת. הוויתור על בירורה, טמינת הראש בחול, הם "תהליך". בכיכר ציון של 1995 שרפו צעירים משולהבים תמונות של רבין במדי אס־אס. דפי 4A פשוטים, ממכונת צילום משרדית. בצמתים של 2020, שלטי "שמאלנים בוגדים" כבר מופקים ומופצים בממדי ענק, מעוצבים למשעי ומצמררים. תהליך.
–
יצירות דיסטופיות, 'סיפורה של שפחה' נניח, מעוכלות בקרב צרכניהן הליברלים בבעתה. עד כמה המציאות שלנו שברירית? אף פעם אין לדעת. יהודים גרמנים ראו את המתרחש בשנות ה־30, והתעקשו להישאר. זהותם הגרמנית הייתה גאה, מוצקה. המוח אינו תופס שמישהו יכול לקחת את זה מהם, שלא לדבר על להפשיטם מזכויותיהם והשמדתם בשיטתיות.
כשמנסור עבאס מרע"ם מוצא שפה משותפת עם בצלאל סמוטריץ' מהאיחוד הלאומי, זהו תהליך. קצוות נפגשים לעיתים, כידוע. עבאס הביא במו פיו למתקפות אלימות על להט"בים ערבים. סמוטריץ' חולם על מדינה בחסות ההלכה, בית מקדש שלישי, וכל המשתמע מכך לגבי מיעוטים, ש"תורת המלך" אינה רואה את תביעותיהם לשוויון וזכויות יסוד בעין יפה. בשנות ה־80 סיקרו בתוכניות מעדות 'העשירים והמפורסמים' את חייו הנוצצים של סולטן ברוניי, אז העשיר בעולם. העין המערבית צפתה והתמוגגה. כסף מקדם את כולם לאותו מקום, לא? חירות ושפע כלכלי יתבטאו בקדמה ליברלית בהכרח, לא? מאז קיבלה ברוניי על עצמה את חוקי השריעה. הומואים ונשים הנחשדות בניאוף מוצאים להורג. זה קורה גם כאן בשכונה. בציר הסוני "המתון" של מנהיגת האזור ממזרח, סעודיה. מדינה חשוכה, תחת משפחת מלוכה מושחתת ודקדנטית, שזרוע השריעה מדכאת עבורה את נתיניה. האם ישראל הולכת לכיוון המערב, או לכיוון מזרח? והאם המערב עצמו חסין מתהליכים? כל אלה שאלות מטרידות מאוד.
שחקנים כמו סמוטריץ' הפכו לגיטימיים גם בקרב מי שרחוק מהם מרחק תל אביב מקרני שומרון. זהו תהליך. כשנפתלי בנט מחליט שלא להתמרכז, למרות ההזדמנות שעומדת בפניו, אלא להמשיך עם סמוטריץ' מתוך חישוב פוליטי קר, זהו תהליך. התהליך הרצוי היה לראות פוליטיקאי, שאמור להתמתן, להתמרכז, לתרגם את כוחו הפוליטי העולה לטובת מימוש ערכי. פניה של מפלגת השלטון, שמתחרה מול סמוטריץ' לעיתים על אותו קהל חרד"לי קיצוני, הן תהליך בפני עצמו. שיקופה הקיצוני והמרודד מול אזרחיה, הם תהליך. אוסנת מארק ומאי גולן הן תהליך. אריאל קלנר ושלמה קרעי הם תהליך.
השתלטות של מנהיג אגרסיבי על המפלגה הגדולה בישראל היא תהליך. דיכוי צמיחתם של מנהיגים אחרים זה תהליך. ביטול הדמוקרטיה הפנימית במפה המפלגתית הכוללת, תהליך הפוך למה שהחל בשנות ה־80, הוא תהליך. המחשבה ש'חוק הלאום', המנוגד בחלקו לרוח מגילת העצמאות, הוא הדבר הכי חשוב בפסיפס החוקתי החסר שלנו, היא תהליך. הטינה הנמשכת ל'חוק כבוד האדם וחירותו' מ־1992, היא תהליך. ההיצמדות לפוזיציה וביטול האמת הפשוטה הם תהליך. להעריץ את טראמפ, להאמין לשקריו, זה תהליך. לאמץ פופוליזם כאידיאולוגיה, זה תהליך.
לקבל את העובדה שמיצוי כוחם הפוליטי של 20% מאזרחי המדינה, ערבים־ישראלים, זה עניין מסוכן במקרה הרע, או הגדרה כאידיוטים שימושיים להצבעה אחת במקרה הפחות רע, הוא תהליך. החרדים מהווים כ־10% מבעלי זכות הבחירה, ויש להם 16 מנדטים. לערבים 17% בז"ב, ו־15 מנדטים (מספר שצפוי לרדת בחזרה). מיצוי הצבעה וכוח פוליטי עודף לקבוצה שהנהגתה משלימה עם קיום המדינה – אך לא עם יסודותיה הדמוקרטיים והליברליים, זהו תהליך. מתן היכולת לתרגם את הכוח הפוליטי הזה ליצירת אוטונומיה נחשלת, הוא תהליך. אוטונומיה כזו, שמבינה שהשתתפותה במצבת החובות האזרחיות הכללית כמעט ואינה קיימת, ומבינה את המשמעות ההרסנית לעתיד המשותף שלנו וממשיכה בשלה, היא תהליך.
הבועתיות של תמונת המראה המנוגדת לכל אלה, היא תהליך. במחוזות החילוניים והליברליים רוטנים, נבהלים, אך רוב הזמן מתנחמים בנופם המרגיע של רחובות תל אביב, ובמפגש עם דומים להם. אבל המשא הבלתי אפשרי שמוטל על כתפי הדור הבא של אלה, מכל בחינה שהיא, הוא תהליך נורא, שמפחיד לדמיין את משעולו.
טל זקס, המנהל הרפואי של 'מודרנה' המדוברת, הוא תהליך. על כל זקס שעוזב, נולדים עשרות ילדים שיימנעו מהם לימודי ליבה. כמות האקדמאים שעוזבים את ישראל, מול אלה שחוזרים, זינקה בכ־70% בשנים האחרונות. המוחות בורחים בהמוניהם, בגלל התהליכים. ואלה לא רק האלימות, הבורות, המדמנה הפוליטית. אלה, כפי שניסח מישהו, גם החיים עצמם. כי יוקר ואיכות החיים הם גם תהליך: קידוש אינטרסים פוליטיים על פני טובת האזרחים, סטגנציה ניהולית ברמה המדינתית, מול עיסוק בשרידות ובפוליטיקת זהויות הרסנית, כולם תהליכים.
"ישראל הראשונה", הוותיקה, שיוצאת לצמתים וצועקת "לֵך", לא מתכוונת רק לנתניהו. הוא השיקוף, מחולל מרכזי של התהליכים. היא צועקת לך לשד גדול ממנו. השד שגוזל, בראייתם, את הרעיון המייסד של המדינה, שעליה חלמו כדמוקרטית, ליברלית וגם כנקיית כפיים. כי שחיתות היא תהליך. ושחיקה דמוקרטית היא תהליך. ותרבות השקר, שהפכה אקסיומה בדיון הציבורי, היא תהליך. שגרירנו באו"ם חיים הרצוג עמד ב־1975 וקרע את הצעת ההחלטה המגונה הקובעת כי "ציונות היא גזענות". אבל גם הוא היה מודה כיום כי פנים מסוימות של הציונות נצבעו בגזענות. וגזענות היא תהליך. והערצה עיוורת למנהיג "חזק", ששלטונו ארוך ימים, היא תהליך. והאלרמיזם שבבסיס שליטתו הוא תהליך.
ועדיין, צריך לומר, עם כל ההידרדרות הפוליטית, השחיקה הליברלית ובריחת המוחות, עם כל השקר והאלימות, ישנם יסודות חזקים מספיק להאמין שהתהליכים הם בני־חזור, או בני־חלוף. או לפחות, שישנה היכולת למתן אותם מספיק. נתניהו אינו היטלר. הוא לא אדם שהיו או יהיו לו כוונות, חלילה, לכונן משטר טוטליטרי או לבצע רצח עם. בתוכו עדיין קיים דמוקרט ליברלי, השבוי בשיגעון גדלות המתודלק בפחדים קמאיים. שילוב מסוכן, לא בהכרח קטלני.
הימין והשמאל אינם באמת במלחמת אחים. המלחמה סביב "כן ביבי" ו"לא ביבי" אינה טומנת בחובה מחלוקת אידיאולוגית אמיתית, שמצידה האחד ניצבת הנאורות ומצידה השני איזשהו רעיון מגובש ומסוכן שידרדר אותנו ל"גרמניה של שנות ה־30". הישראלים שואפים, ברובם המכריע, חוצה המגזרים, למרכז משותף. לפתיחות ליברלית. לגישה הומניסטית. הם יבכרו דמוקרטיה על תיאוקרטיה. את המודרנה על פני בית מקדש. ובעיקר יקדשו את הביחד, וירחיקו ככלל – עד כמה שניתן – את התסריט הקיצוני של מלחמת אזרחים. חוויה איומה שרוב הדמוקרטיות המערביות התנסו בה, ואנחנו, השבח לאל ולעצמנו, עדיין לא.
–
