25 שנה לאחר שאושר הדוח החדשני "להיות אזרחים" בידי משרד החינוך, נראה כי לימודי האזרחות בישראל רק הלכו אחורה. אל מול חברה מקוטבת, פופוליזם גואה ואי־שוויון, פרופ' מרדכי קרמניצר, שחיבר אותו, וד"ר תמי הופמן מנסים לנסחו מחדש, לפני שיהיה מאוחר מדי

בשנת 1993 הוקמה במשרד החינוך ועדה בראשות אחד מאיתנו (קרמניצר), ובחלוף שלוש שנים הגישה את הדוח "להיות אזרחים". 25 שנים חלפו מאז אושר הדוח במשרד החינוך, אך הוא יושם רק באופן חלקי ומוגבל עד היום. השאלה היסודית שהייתה בבסיסו ועודנה רלוונטית לדיון העכשווי סביב החינוך לדמוקרטיה קשורה במטרותיו, בתכנים שהוא אמור להקיף, אבל גם בשאלה אם מערכת החינוך הציבורית היא המקום שבו אזרחי העתיד אכן יכולים וצריכים ללמוד להיות אזרחים.

מאמר זה מבקש לדון בשאלה, תוך התייחסות למצב החינוך לדמוקרטיה במדינת ישראל במאה ה־21 ולמגמות הפוליטיות והחברתיות שהתרחשו כאן מאז שנות ה־90.

במקום הבית והקהילה

אחת הזירות המרכזיות שבהן אזרחי המדינה יכולים ללמוד להיות אזרחים במדינה דמוקרטית היא מערכת החינוך הציבורית. זהו המקום שבו, לצד הבית, הקהילה ואמצעי התקשורת למיניהם, מוטמעים ערכים, מושגים ובסיסי ידע, מיומנויות ודרכי פעולה לגיטימיות שיכולים לאפשר לאזרחי העתיד לפעול כאזרחים מודעים ומעורבים במדינה דמוקרטית.

בחברה מקוטבת, הבית והקהילה לא בהכרח "יעשו את העבודה". במציאות של תפקוד התקשורת, כפי שהוא, אי אפשר לסמוך גם עליה. מכיוון שממילא מתעצם חלקו של בית הספר בטיפוח הזהות הלאומית, הדתית והתרבותית של התלמידים, יש להטמיע חינוך לדמוקרטיה, המניח את היסודות לזהות האזרחית המשותפת לכלל התלמידים, אזרחי העתיד, בייחוד במדינה רבת תרבויות כישראל.

במרכזו של חינוך אזרחי־דמוקרטי עומדות ההכרה בזכויות האדם והאזרח והפנמה שלהן וכן הבנת המשמעות של שלטון החוק בחברה דמוקרטית. אפשר לפרק הגדרה כללית זו לשלוש תכליות עקרוניות:

התכלית הראשונה היא לחזק את המכנה המשותף לכל אזרחי המדינה, שהוא אזרחותם, כדי להבטיח את קיומה של החברה. רק חיזוק כזה יכול לשמש מענה לכוחות ולהליכים המפוררים את "היחד" הישראלי שמעולם לא היה חזק מאוד, ולכן חיזוק המכנה המשותף הקיים, קידומו של אתוס ישראלי – להיות אזרחים המחויבים כולם לכלל הישראלי – הוא הכרחי.

מחויבות זו אינה רק למעגל הקרוב של המשפחה והקהילה ולמי שדומה לי, אלא גם למי שאינם בסביבתי הקרובה, כלומר לאחרים מחוץ למשפחתי ולקהילתי, החיים איתי במדינה. היכולת לחיות יחד במדינה דמוקרטית דורשת רגישות תרבותית, הכרה בערך הריבוי התרבותי והסובלנות המאפשרות שיתופי פעולה בין פרטים וקבוצות לטובת הקהילות השונות וכלל החברה. במעגל הרחב ביותר, הפרט הוא גם אזרח העולם, ויש לו אחריות כלפי הדורות הבאים להמשך הקיימות של כדור הארץ ומידה של אחריות לכל באי עולם.

התכלית השנייה של חינוך אזרחי־דמוקרטי היא לטפח אזרחים ואזרחיות המחויבים לדמוקרטיה, שיש להם רצון וכלים להיות אזרחים מעורבים, אכפתיים, ביקורתיים ופעילים. טיפוח חשיבה ביקורתית והרהור על מוסכמות חיוניים לשם טיפוח יצירתיות מחשבתית ולשם הסתגלות למציאות המשתנה במהירות. מחויבות האזרחים לדמוקרטיה היא הבסיס העיקרי לקיומה של שיטת שלטון דמוקרטית. במקום שבו היא אינה קיימת או נמצאת בנסיגה, מהות השיטה ועצם קיומה מצויים בסכנה.

התכלית השלישית היא לצקת את המסד לחברת מופת בישראל ברוח חזון הנביאים. מסד המושתת על סולידריות הפועלת למניעת עוול וחותרת לצדק ולהוגנות, לשוויון בהזדמנויות ולעזרה לחלש, לסובל ולנזקק.

תכליות אלו מופיעות במסמכים המכוננים של מדינת ישראל ושל מערכת החינוך – מגילת העצמאות וחוק חינוך ממלכתי. לאורך השנים תכליות אלו נתקלות במכשולים שונים המקשים את יישומן באופן עמוק. מצב זה החמיר בעשורים האחרונים והפך את החינוך לדמוקרטיה לחינוך נגד הזרם.

חמשת גורמי ההשפעה

חמישה גורמים יסודיים משפיעים על החינוך האזרחי והחינוך לדמוקרטיה בישראל. גורמים אלה הם אתגר גדול, ואולי אף מכשול, בפני האפשרות לקיים חינוך אזרחי־דמוקרטי אפקטיבי במערכת החינוך הציבורית. כל אחד מגורמים אלה מופיע בליבת הדיון הציבורי על אודות דמותה של החברה הישראלית וזהותה לאורך השנים. עובדה זו הופכת את החינוך האזרחי־דמוקרטי לסוגיה הנתפסת כפוליטית ושנויה במחלוקת.

הצגת גורמי רקע יסודיים אלה מבקשת לחדד את הקושי המלווה את יישום הנושא מאז שנות ה־90. בנוגע לכל אחד מגורמים אלו קיימות בציבוריות הישראלית תפיסות שונות ומגוונות, הן על עצם הסוגיה והן על השלכותיה על החברה הישראלית. עם זאת, אלו הם מרכיבי המציאות הישראלית שחשוב להתייחס אליהם.

הדרך להתמודד עם האתגר שבבסיס הקושי ליישם חינוך אזרחי־דמוקרטי מתחילה בהתבוננות במציאות זו, הכוללת: (1) התייחסות להגדרתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי; (2) השליטה הישראלית בשטחי יהודה ושומרון; (3) סכסוך הדמים המתמשך והאתגרים הביטחוניים; (4) עלייתו של פופוליזם סמכותני ולאומני; (5) מערכת חינוך המפוצלת למערכות נפרדות.

עובדת היותה של ישראל מדינת לאום, שבה רק העם היהודי מממש את זכותו להגדרה עצמית־לאומית, יוצרת עבור הערבים אזרחי ישראל קושי אינהרנטי להזדהות עימה. בעיקר משום שהכניסה ללאום היהודי עוברת דרך השתייכות לדת היהודית, ולכן הופכת את הגדרת האזרחות הישראלית למוגבלת ולמותנית מראש.

קושי זה מתגבר אל מול הזדהותם הלאומית של רבים מן הערבים הישראלים עם העם הפלסטיני שמצוי בסכסוך ממושך עם המדינה. זאת ועוד, חלק נכבד מהציבור היהודי בישראל שולל, בעיקרון או למעשה, את הקמתה של מדינה פלסטינית בת־קיימא לצידה של ישראל. יש אף המתכחשים לקיומו של עם פלסטיני, ויש השוללים את זכויותיהם הקבוצתיות של האזרחים הפלסטינים לתרבות ולחינוך עצמאיים.

עובדות אלו הופכות את תביעת הרוב היהודי כלפי המיעוט הערבי לקבל על עצמו את ישראל כמדינת לאום יהודית לקשה ביותר עבורו. חקיקתו של חוק יסוד הלאום (2018), שאפשר לפרשו כמבטא עליונות של היהודים על פני מי שאינם כאלה, הפכה את המציאות הזו למורכבת עוד יותר.

נוסף לכך אפשר, ואף מתבקש וצריך, לאתר ולהדגיש את החיבורים ואת נקודות ההשקה שבין יהודיוּת המדינה לבין שיטתה הדמוקרטית, לטובת העשרה של כל אחת מהן. אולם מערכת החינוך מטפחת לאורך השנים – במישרין ובעקיפין – דווקא את ההנגדה ביניהן. היא עושה זאת מצד אחד באמצעות מתן קדימות לפרשנות האורתודוקסית ליהדות על חשבון ערכיה ההומניסטיים והאוניברסליים, ומצד אחר באמצעות דלדול הדמוקרטיה למשמעותה הרזה, הפורמלית־פרוצדורלית, ובהצגה של הליברליזם במרעו. זאת, במקום לאמץ תפיסה עשירה של הדמוקרטיה ותפיסה עדכנית של הליברליזם (אחריות חברתית ואחווה בין־אישית ובין־קבוצתית), המתכתבות עם ערכים יהודיים ועם חזון הנביאים ואינן סותרות אותם.

האויב הפופוליסטי

לכך מצטרפת המציאות המתמשכת של אחיזה צבאית של ישראל בשטחי יהודה ושומרון, הכרוכה ברמת חיכוך גבוהה עם תושביהם, בדיכויים ובהתפרצויות אלימות. חיכוכים אלו מלווים לא פעם גם בדחיקת רגליהם של הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון לשם הרחבת ההתיישבות היהודית, דבר המקשה על הדיון בסוגיה ואף מסכל דה פקטו את האפשרות של הקמת מדינה פלסטינית בעתיד. זאת, בניגוד למשפט הבינלאומי, לפי רוב פרשניו.

סוגיות כמו הזכויות האזרחיות של הפלסטינים ביהודה ושומרון, השפעתם המעטה על גורלם וההגנה המוגבלת עליהם נדחקות לרוב לשולי הדיון הציבורי הישראלי. מציאות זו יוצרת הכבדה נוספת על תחושת השייכות של הפלסטינים אזרחי ישראל עם המדינה.

מנגד, המציאות הזו מערערת במישרין ובעקיפין את תפיסת האזרחות הדמוקרטית של מפעילי הכוח הישירים (הצבא וגופי הביטחון) ושל מי שהכוח הזה מופעל בשמם. בקרב חלקים רבים בחברה היהודית השתרשה תפיסה שלפיה תושבי השטחים הם אויביה בהכרח ולנצח של מדינת ישראל, וממילא אינם פרטנר אמין ולגיטימי למשא ומתן ולהסדרה מדינית.

כל אלה לא נלמדים או מדוברים במערכת החינוך, בעיקר לא ברמת ההיכרות הבסיסית עם המאפיינים הגיאו־פוליטיים של ישראל וההשלכות שלהם. למשל, ההבחנה בין גבולות שליטה לגבולות ריבונות, דיון בפתרונות השונים המוצעים למעמדם של יהודה ושומרון והבנה של יתרונותיהם וחסרונותיהם.

ככל שיש התייחסות להיבטים אלו, היא מתבטאת לרוב בגישה המבקשת להצדיק את המדיניות הקיימת ולא בבחינתה הביקורתית. תחת תפיסה ציבורית הקוראת לאיזון מתמיד ולניטרליות פוליטית בבית הספר – עמדות שונות מהמקובל בתקופה נתונה מתויגות כבלתי לגיטימיות ומוצאות עצמן במתקפה שתוצאתה השתקתן.

זהו מהלך הסותר את ליבת החינוך האזרחי־דמוקרטי, שמכוון להתמודד עם מחלוקות וקונפליקטים כדי לאפשר לתלמידים לפגוש את מרכיבי המציאות הישראלית, להיחשף פסיבית ואקטיבית לעמדות שונות בנוגע אליהם ולאור זאת לגבש את תפיסתם.

סכסוך הדמים המתמשך מלבה עוינות ודעות קדומות, והוא אויב ראשון במעלה לתפיסה אוניברסלית והומניסטית של שוויון ערך האדם באשר הוא אדם. השוויון והחירות הם יסודותיה העקרוניים של השיטה הדמוקרטית, ובלי הפנמה עמוקה שלהם, המשטר הדמוקרטי תלוי על בלימה.

זה כשני עשורים מתפתחים בישראל, כמו בדמוקרטיות נוספות בעולם, אורחות שלטון פופוליסטיים, אוטוריטריים (סמכותניים) ולאומניים. מגמות אלה מעוררות התנגדות קשה לפלורליזם (שכן הפופוליסטים מתיימרים להיות נציגי העם, ואין בלתם). הן ממירות את הפלורליזם בטיפוח עוינות כלפי מי שאינו שייך לרוב הלאומי, חולק על השלטון שלהם או משתייך לשירות הציבורי הממלכתי (האליטה הישנה).

בבסיסן של מגמות אלה חתירה לכוח שלטוני נרחב, תוך פגיעה קשה במערכת האיזונים והריסונים, שבישראל היא חלשה מלכתחילה, וקידום מהלכים שונים למניעת ביקורת על השלטון. מדובר בהתקפה כוללת על זכויות האדם ועל כל תפיסה אוניברסלית על האמת, על המדע, על הרציונליות, על המקצועיות והממלכתיות.

קשה לתאר ניגוד חריף יותר מאשר הניגוד שבינה לבין חינוך הומניסטי ודמוקרטי. חינוך כזה היה יכול לחדד את היכולת של תלמידים לקרוא את המציאות הפוליטית, להבין לעומק מגמות שונות ולגבש עמדה מושכלת ומבוססת כלפיהן.

מבנה מערכת החינוך כאתגר

מלבד לכל אלו, מבנה מערכת החינוך הישראלית, המבוסס על פיצול על בסיס מגזרי, דתי ולאומי, יוצר דה פקטו מערכות חינוך נפרדות, כמעט ללא זיקה ביניהן, שהן בסיס להשתרשות של דעות קדומות על ה"אחר" וגורם מרכזי להתפתחות יחסי איבה בין הקבוצות השונות בחברה ולהתפוררותה.

במובן זה, מערכת החינוך מנציחה במידה רבה את השסעים בין הקבוצות במקום להיות הגשר המחבר בין תלמידים מקבוצות חברתיות שונות. מתווה ההכשרה להוראה של המל"ג ומשרד החינוך שאושר לשנה זו מסמן התייחסות ראשונה וחשובה להיבט זה באמצעות הוספת מרכיב ליבה מחייב בהכשרות המורים להיכרות עם החברה הישראלית, לקידום חיים משותפים ולמניעת גזענות.

האפקט המצטבר של המתואר כאן מקדם בקרב הרוב היהודי תחושות של התנשאות ואף עמדות גזעניות ממש שקנו להן שביתה גם בבית המחוקקים. מציאות זו באה לידי ביטוי לאורך השנים גם במערכת החינוך, בשתי תופעות הקשורות זו בזו: השתקה של השיח הפוליטי־הביקורתי־האקטואלי, ומנגד צנזורה עצמית של מורים הנמנעים מראש מעיסוק בנושאים אלה בשל חשש למעמדם.

מצב זה מפקיע בפועל מהמורים את תפקידם החינוכי בטיפוח ערכים הומניסטיים ובקידום שיח רלוונטי חופשי, נוקב וביקורתי, המתייחס הן ליסודות הפרטיקולריים והן ליסודות האוניברסליים של החינוך בכללו.

תמונה זו של המציאות משקפת את גודלו של האתגר הניצב בפני החינוך האזרחי־דמוקרטי ואת הקשיים הרבים המלווים אותו. אפשר לדון בתמונה זו בצורות שונות, ואף להיות חלוקים על הפרשנות המוצגת כאן, אך יש הכרח לשים את גורמי היסוד הללו על השולחן ולא להתעלם מהם או לטשטש אותם. הניסיון להתרחק מדיון כזה רק מחדד את הצורך בו ואת המשמעויות החברתיות ארוכות הטווח של התעלמות זו.

התפיסה הרווחת זה שנים בחברה הישראלית, שלפיה מערכת החינוך אינה צריכה לעסוק בנושאים פוליטיים (או פוליטיים מדי), פוגעת מאוד באפשרות לקדם תודעה אזרחית מפותחת. מה שלא יעובד ויתווך במסגרת בית הספר באופן אחראי, מבוסס ומאוזן, יופנם באמצעים אחרים, ברשתות החברתיות למשל. בעידן של חדשות כזב והצפה של "מידע" שאינו בדוק מכל עבר, יש חשיבות רבה לאופן שבו מערכת החינוך מתייחסת למציאות ולמרכיביה, גם לאלו שאינם נוחים לשלטון בזמן נתון או מצויים בליבת הוויכוח הציבורי.

לא לפחד מהדיון

בראש ובראשונה, אין מנוס מלקיים דיון של ממש, מבוסס עובדות, פתוח ונוקב על אודות המציאות הזו. דיון ודיאלוג אמיתיים אינם עוסקים רק בדעות ובאידאולוגיות השונות, אלא מבקשים לחתור להבנת הנחות היסוד של עמדות שונות.

מערכת חינוך שאינה מעודדת דיון כזה, ואף מונעת אותו, לא יכולה להתהדר בכך שהיא עוסקת בחינוך אזרחי־דמוקרטי. הפתרון לאתגר זה מצוי קודם כל בהכשרת המורים ובציודם בכלים נרחבים לניהול דיון פוליטי מורכב באופן פדגוגי ואתי.

ככלות הכל, חלק מהפרופסיה האפשרית והנדרשת של מורים היא היכולת לקיים דיון כזה גם בנושאים שנויים במחלוקת, באופן המאפשר ביטוי למגוון דעות (למעט דעות גזעניות או כאלו המצדדות באלימות), בדרך שמקדמת את החשיבה העצמאית של התלמיד ואת הנכונות לשאול שאלות על המובן מאליו ולנסות לעמוד על הנחות המוצא בבסיס עמדותיו שלו ושל אחרים, לבחון אותן ולהבינן.

במערכת החינוך קיימים חומרים ותוכניות חינוכיות המקדמים פדגוגיה של מחלוקות, אולם הנושא אינו מצוי בליבת העיסוק המרכזית של מערכת החינוך, והמסרים המערכתיים אינם מעודדים את העיסוק הזה, ולעיתים הם אף סותרים. נדרש כאן מסר חד־משמעי ועקבי מראשי מערכת החינוך והנהגת המדינה, המעודד עיסוק מושכל במחלוקות ציבוריות.

מלבד זאת, גודל המשימה של חינוך דמוקרטי־אזרחי ומורכבותה מחייבים הירתמות מלאה ומקיפה של בית הספר ושל הקהילה שהוא פועל בה. ההתגייסות הכללית הזו צריכה להתחיל מוקדם ככל האפשר – כבר בגיל הרך – והיא חייבת להקיף ברמת התכנים את רובם המכריע של תחומי הלימוד.

חינוך אזרחי־דמוקרטי אינו מתחיל ונגמר בשיעורי האזרחות. השיעורים הללו הם רק חלק מזערי בחינוך זה. יש לשלב היבטים שונים של חינוך אזרחי־דמוקרטי בכל מקצועות הלימוד. מדובר במאמץ מערכתי שיוביל לעיסוק בסוגיות של ערכים דמוקרטיים בכלל המקצועות הנלמדים וממילא לעיסוק בסוגיות רלוונטיות לאוריינות אזרחית בתוכניות הלימודים השונות.

מהלכים אלו צריכים להתבטא גם בשיטות החינוך ובאקלים הבית־ספרי. אי אפשר להצליח במשימה ללא שינויים מערכתיים מהותיים בהכשרת המורים והמחנכים, במעמד המורה ובחיזוקו ובהעצמת בית הספר. המאמץ חייב להיות משותף למנהל ולצוות הפדגוגי, לתלמידים, להורים, לנציגי הקהילה ולנציגי הארגונים האזרחיים הפועלים בה.

בית הספר צריך להירתם לצרכיה החשובים של הקהילה ולהתאים מהלכים אלו ברגישות למאפייניה – ולא לוותר עליהם. מתבקשת גם פריצה משמעותית של הגדרות המקיפות את המסגרות החינוכיות הנפרדות, לטובת לימודים ועשייה משותפים.

בכנס אזרחי באוקטובר 2020, במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה, נוסח בשיתוף שורת מומחים מהקבוצות השונות בחברה מסמך עקרונות לקידום חינוך אזרחי וחינוך לדמוקרטיה, המבקש למצוא דרכים לפריצת ההגדרות הללו. ביסוד הדרכים האלו מצויה ההבנה שאי אפשר להתחמק מלעסוק בדמוקרטיה ובחינוך לדמוקרטיה במערכת החינוך הציבורית. המערכת הזו היא המקום היחיד שבו קיים הפוטנציאל להפגיש את מגוון הזהויות הקיימות בחברה הישראלית וללמוד כיצד לחיות יחד במדינה דמוקרטית.

נקודת הציון של 25 שנה לדוח "להיות אזרחים" היא הזמנה דחופה לדיון מחודש ומתבקש בנושא זה, של כל השותפים האפשריים ושל הרוב בחברה הישראלית, המבקש לחיות בכבוד, בשוויון, בחירות ובסובלנות במדינתו.

–

פרופ' מרדכי קרמניצר, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופסור אמריטוס למשפטים, האוניברסיטה העברית

ד"ר תמי הופמן, ראשת התוכנית למדיניות חינוך לדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה וראשת תוכנית רג"ב למצוינים במכללת סמינר הקיבוצים