fbpx

נתניהו, הבוחר, ושִכחת הקורונה שבוא תבוא // הטור של רותם דנון

המחלות הכרוניות של הבוחר הישראלי

0

תקופת הקורונה מזמנת לנו את הרגעים המכונים בטלוויזיה: "גאווה ישראלית". הפעם בדמות ריאיונות זום טרנס־אטלנטיים עם מדענים כחול לבן, שנמצאים בחזית פיתוח החיסון נגד הווירוס במגוון חברות ואוניברסיטאות בעולם. ונשאלת השאלה המתבקשת, על מה אנחנו גאים כל כך, אם בחורינו המצוינים ארזו את הפעקלך והתחפפו מהארץ הזו?

בֺ־2012 התמקמה האוניברסיטה העברית במקום ה־53 בעולם בדירוג שנגחאי, אחד המדדים המובילים והמוסכמים לדירוג אקדמי. חמש שנים אחר כך כבר הידרדרה הרחק מחוץ ל־100 הראשונות. מאז לא חזרה אליהן. כך גם במדד QS, עוד דירוג מוסכם למדי למוסדות האקדמיים ברחבי העולם. ממיקום בטוח בטווח ה־100 הראשונות, שבו שייטה לפני שנים, היא כעת נמצאת במקום ה־177. גם מוסדות מפוארים כאוניברסיטת תל אביב, מכון ויצמן והטכניון ידעו ימים טובים בהרבה במדדים האלה.

על כל גידול דמוגרפי יחסי במגזר החרדי, שמפגר מבחירה בלימודי ליבה, ובמגזר הערבי, שמפגר שלא מבחירה אלא מאפליה, ישנו השיקוף השלילי בצד השני. זהו האחוז העולה במה שמכונה "בריחת המוחות". נטישת בוגריו המצוינים של החינוך הממלכתי – כלומר אלה שהצליחו בכל זאת להתעלות מעל הבינוניות המדכאת שלו – עולה כל הזמן.

חילונים אקדמאים, מוצלחים ומצליחים הופכים למיעוט, לא רק בגלל המגמות הדמוגרפיות. הם חשים פחות מחויבות למדינתם. הגן הציוני בדנ"א שלהם, הופך רצסיבי. וזה לא כי מישהו נכשל בלחנך אותם להיות ישראלים וציונים וגאים. להפך. הם שרו את השירים ועמדו בצפירות והזילו דמעה במסע לאושוויץ והצטיינו בלימודי תע"י ושירתו את המדינה במדים ושילמו את המיסים.

אבל אז הם עברו ספרה ונשמו את האוויר הדליל והרעיל שנקרא "יחסי מדינה־אזרח". והם גילו שהם נותנים הרבה, ומקבלים מעט. ואם, חלילה, זהותם היא קודם כל "ישראלית" ולא "יהודית"; ואם הם, השם ירחם, מזדהים עם הצד הפוליטי הלא נכון, אז עצם נאמנותם, ישראליותם, מוטלת בספק בעיני רבים. והם יספגו נאצות ברשת החברתית וגם פנים מול פנים. והם לא יבינו למה ההוא שחותך אותם בפראות בכביש, או זה שנדחף לפניהם בתור בנתב"ג, מרגיש פה הרבה יותר "בבית". הם לא יצליחו ליישב את הדיסוננס, שנוחת עליהם כמו אגרוף בפנים, בכל פעם שהם צופים בפוליטיקאים ההם שמישירים עיניים רעות מן המסך, משקרים בעילגות נוראה אל תוך המיקרופון שמולם למען מנהיגם ולמען האופורטוניזם הפרטי שלהם. למה נבחרי הציבור שלהם טיפשים כל כך, כזבנים כל כך, ומתי הם הפסיקו לעבוד בשבילם – אפילו לא למראית עין?

אז הם עושים רילוקיישן, והחברה הנוצצת החדשה ששכרה אותם דואגת להם לכל האישורים, לעיתים גם להליך קבלת אזרחות. או שהם ניגשים בעצמם לשגרירות כלשהי ומנפיקים דרכון שעליו לא חתום "שר הפנים אריה דרעי" – ומתחפפים מפה. כל שנותר הוא להיפרד בדמעות מהמשפחה ולסיים את חוזה השכירות. הם עוד לא חלמו על רכישת דירה.

נניח והיו נשארים. מתחתנים, מביאים 2.5 ילדים וכלב ומתיישבים במשרה טובה. במקרה כזה היו צריכים לעבוד 20 שנה בשביל לרכוש דירה, עם משכנתה חונקת, באחד האזורים האלה שבהם אתה רואה 100 התחלות בנייה, ואפס תשתיות נורמליות למחיה. "נווה פטרושקה החדשה, 15 שניות מתל אביב", הם ישננו את השלט ביציאה המאובקת מהפרויקט, כשהם מזדחלים, שוב, אל פקק תנועה בלתי נגמר.

בבחירות 2015 נדרש בריאיונותיו בנימין נתניהו – אז רה"מ ברציפות כבר שש שנים – לנושא מחירי הדיור המאמירים. כמי שכופפו את ידו, פטר זאת שוב כאשמתם של אחרים ואמר שהוא "יצטרך להיכנס לטפל בעניין באופן אישי". הבטחותיו לבוחר הן כהבטחותיו לשותפיו הפוליטיים. הוא חותם אותן על הקרח, ומיד זורק את הבלוק למעיין המים החמים של השכחה. המחירים, כידוע, המשיכו לטפס. כ־60% סך הכל בעשור האחרון.

נתיניו, בטלוויזיה שלהם בנווה פטרושקה, גם יצפו מעת לעת בעוד השוואה בין עגלת הקניות שלהם לבין זו של מי שהתחפף למדינה אחרת. המחירים שהם משלמים על המזון בישראל גבוהים בכ־25% מהממוצע במדינות ה־OECD. מחירי שירותים בסיסיים, כחשמל ודלק, בכ־35%. זאת למרות צניחה במחירי הנפט – ופיזור ההבטחות על כל הטוב שמתווה הגז מול יצחק תשובה והחברות הזרות יעניק לנו בדיוק במישור הצרכני הזה.

כל שתואר כאן ידוע. הישראלי עובד יותר שעות, מקבל פחות כסף, קונה מוצרים יותר ביוקר, ומקבל תמורה נשחקת לכספי המיסים שלו בצורת שירותים ממשלתיים מנופחים, מסואבים ולא יעילים.

כשהיא נסקרת אל "מדד האושר העולמי", ישראל איכשהו תמיד מנערת מבגדיה המרופטים את האבק, נעמדת בגאון קולקטיבי ומותחת חיוך לאומי מאוזן לאוזן. יש משהו שובה לב בתופעה הזו. הישראלי "המאושר", הוא אדם שבידיו עלול לנחות בכל רגע צו 8 בפרוץ מלחמה, שחווה טרור מתמשך שעשוי להרים שוב את ראשו הרצחני בכל רגע. שנאנק תחת יוקר המחיה, שכבישיו צפופים ועצביו מתוחים. ועדיין, הוא מתפרץ למסיבה שבה חוגגים הפיני, הדני, השווייצרי, הניו זילנדי. אנשים שמודאגים, אולי, כי הצ'ק הנדיב מביטוח לאומי איחר בכמה שעות. שמיעוט שעות העבודה שלהם מאפשר להם יותר מדי שעות מול נטפליקס – ולעזאזל, הם כבר ראו הכל. או שהאוויר שלהם נקי מדי, ויש ימים שבהם החמצן פשוט חורך את הנחיריים. ומי למען השם יכול לראות את כל היערות והגבעות המוריקות האלה מסביב, יום אחר יום אחר יום.

הבוחר ההגיוני, רוב הזמן וברוב המקומות, מצביע בבחירות כדי להשפיע באופן ישיר על החיים שלו. בישראל, הפער בין ההיגיון לשיגעון קיים בכל כך הרבה רמות, שקשה לצפות שבפוליטיקה זה יהיה אחרת. ניתן לכנות זאת הפער בין "החיים עצמם" לבין, ובכן, "החיים עצמם". בנימין נתניהו אוהב לשווק את מסריו הפוליטיים בשני מישורים. האחד פונה לראש, ומדבר במישור גבוה, בלתי מושג, על עצם קיומנו וחיינו על חרבנו ואיראן ופצצות ושואה שנייה. השני פונה אל הבטן. אל הצבעה זהותית, אל תחושת נחיתות שהפוליטיקאי הפריווילגי ביותר מזין, במקום להנהיג באמת. מה זה להנהיג? להתנער מסנטימנטים מזויפים וארכאיים, ולעודד מוביליות חברתית שמוחקת בדיוק את הסיבות שמותירות את אותם פערים ואת אותה נחיתות.

מגפת הקורונה והכישלון המחפיר בניהול המשבר הבריאותי ובעיקר הכלכלי, מאמין נתניהו, תגולם באותה חבילת סל עגומה שתוארה לעיל. זהו סל המחלות הכרוניות של ישראל. כל עוד אין גידול ממאיר, חלילה, ניתן לספוג הכל לאורך זמן, להסתגל, ולשוב לשקר למדד האושר העולמי על כמה טוב לנו. אם מחירי הדיור היו קופצים ב־100% כל שנה, לא היה ניתן לרדד את זה לתחושה של מחלה כרונית של שוק הדיור. אם מחירי המזון היו מאמירים מחודש לחודש בעשרות אחוזים, כנ"ל. החינוך נשחק בקצב איטי, אבל במגמה ברורה. מקטרים קצת, ומתרגלים. הברית הפוליטית עם החרדים מחד ואי־קידום הערבים מאידך מושכים את המדינה לאחור בכל הרמות, ואת המחיר משלמים כל השאר. אבל אלה נדבכים שהרוב (עדיין) במדינה לא חשים ביום־יום. קל לטמון את הראש באדמה, לעוף לחופשה חצי שנתית, להזמין משהו טעים בוולט ולשרוף את הפנסיה שאין.

ישראל היא סל של מחלות כרוניות. הרצון של נתניהו הוא בבחירות בחודש יוני, זמן הולם לפני אי־קיום הרוטציה שעליה חתם ("בלי טריקים ובלי שטיקים", כן?), ועל פי ניתוחיו ותקוותיו, מספיק זמן אחרי הרגעתה של התפרצות שלישית של המגפה, הגעת חיסון (או הבטחה ממשית לכזה) למחוזותינו, והתאוששות מסוימת של הכלכלה.

חוקרי אושר יודעים לתאר את התהליך האישי והקולקטיבי שבו אנחנו מוחקים או מצמצמים חוויות רעות, ומותחים עד הקצה את הטובות. אבל גם עבור הטובים שבהם, הישראלי הוא אקזמפלר מאתגר במיוחד. החינוך שלו נשחק, יוקר המחיה שלו עולה, הביטחון התעסוקתי שלו בקרשים, החברה שסביבו מקוטבת ואלימה; והמגמות הכלליות ממחישות לו בבירור שאם המדינה שלו לא תיקח את עצמה בידיים, כל אלה רק ימשיכו להידרדר. זיכרון דג הזהב הקולקטיבי שלו, ותחושת הקהות הלאומית שלו, אותה הוא מתבל תמיד במנה גדושה של "יהיה בסדר", הופכת את הכל למחלות כרוניות. על כר מרוט ומעופש כזה, ציניות פוליטית ותיבות מסרים שקריות נוטות לפרוח. היעדר הרציונל המשותף לרבים כל כך, בעיקר מסנדל אותנו – עם שזכה למדינה, לדמוקרטיה, ולכאורה להמון־המון שכל – מלקחת את עתידנו בידיים.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook