בקיצור: מבלי שהתכוון לכך, באמירותיו הקשות, האלימות, נגד הקהילה הגאה, פתח חבר הכנסת יצחק פינדרוס מיהדות התורה פתח נדיר לעיסוק בנושא שהוא טאבו בחברה החרדית. כמי שגדלה שם, אני מוצאת את עצמי היום מזדהה מאוד עם ערכיה, ומרגישה חלק בלתי נפרד ממנה. למנהיגים החרדיים יש בכך חלק.
במסגרת הכמעט־מלחמת־אחים שמתחוללת בארץ, ייזכרו הסמנים הקיצוניים שמטלטלים את המצב הרעוע גם ככה, כקטליזטור לשינויים המשמעותיים שעוברים על החברה הישראלית בימים הללו, המורכבים, שמתוכם בהכרח תצמח מציאות אחרת.
אחד מאלה הוא חבר הכנסת יצחק פינדרוס ממפלגת דגל התורה, בסיעת יהדות התורה. יהיו שיסתכלו עליו ויאמרו שהוא סממן קשה, מפלג ובעיקר מיותר במציאות הזו, אבל בפרספקטיבה אחרת הוא מצביע על מגמה שרק מעטים מכירים.
בעצם היותו, במהותו, במעשיו, עושה פינדרוס שירות מעולה בתוך החברה החרדית לקהילה הגאה. נשמע מוזר? תלוש? חשבו שנית.
הגל הראשון
נחזור מעט אחורה בזמן, לשנת 2006, אז נרשם גל של יציאה מהארון בחברה החרדית. זה הגיע בעקבות התערבותה של ההנהגה הרבנית החרדית בנושאים לאומיים שונים שקשורים לחברה החרדית.
בבת אחת נחשפה החברה שחיה בין חומות, למושגים שעד אז היא לא הכירה. ילדים התחילו לשאול שאלות – כאלה שאין להוריהם מענה ראוי עליהן – והתוצאה הייתה עליה משמעותית במספר הלהט״בים שזיהו את עצמם ככאלה בתוך החברה החרדית.
במהרה, אך באיחור מבחינתם, הבינו המנהיגים החרדים שאולי נכון יותר אסטרטגית לחזור למדיניות השתיקה, ההתעלמות, ההתייחסות לקהילה כאילו אינה קיימת לטוב ולרע – נמנעים מהצבעות בכנסת, לא נכנסים לדיונים סביב הנושא, לא מדווחים על כך בכלי התקשורת החרדיים. מבחינתם, מה שלא מדובר – לא מתרחש.
בשבועות האחרונים החזירו אמירות קיצוניות שונות של פינדרוס, פוליטיקאי קטן, יהיר ולא משופשף, את הנושא לכותרות. ״בתפיסה שלי״, הוא אמר בראיון לחדשות 12, ״הדבר הכי מסוכן לישראל, יותר מדאעש, יותר מחיזבאללה, יותר מחמאס, זה הפריצות והעריות כי זה מה שכתוב בתורה. עזוב את הכלכלה, יותר מסוכן מאשר בלי צה״ל, הכי מסוכן למדינת ישראל, כי כתוב ׳הארץ תקיא אתכם׳, ׳יגרשו אתכם מפה׳ והכול. לכן אני צריך לא רק למנוע את מצעד הגאווה, אלא למנוע את התנועה הזאת בכלל״.
בעקבות הדברים הקשים, המבחילים, נברא שוב שיח פנים־מגזרי מעורר מחלוקת. במילים פשוטות, נפתח כאן פתח נדיר נוסף להסברה, במקום שבו המודעות לקהילת הלהט״ב עדיין נמוכה מאוד.
ברמה האישית, עוררו בי האמירות של פינדרוס תחושות קשות ומעורבות. מצד אחד, רק רציתי להנמיך את הלהבות ולומר לכל הסובבים אותי שזה בסך הכול מיעוט זניח שחושב כך. הרי גם כך הכול טעון ונפיץ ונראה כי מלחמת אחים־אזרחים קרובה מתמיד, ואני חרדה מכך מאוד.
מצד שני, מורסת השנאה הזו שיוצאת החוצה והופכת גלויה לעיני כול, גם לתוככי המגזר שממנו מגיע פינדרוס, נותנת פתח להסברה, לשאלות ולבירור מהי אותה ״סכנה״, מהי הקהילה הגאה ועל מה היא נלחמת.
הקהילה שלי
הריאיון הנוראי של פינדרוס החזיר אותי לגולדי החרדית של לפני עשר שנים, שדיברה בדיוק כך, ולא הבינה למה צריך מצעדי גאווה ועל מה המלחמה והמחאות וכל הרעש המוגזם הזה סביב הקהילה הגאה.
במידה רבה, אותה גולדי של לפני עשור יכולה להסביר את החיבור העמוק כל כך שיש לי כיום לקהילת הלהט״ב, מפני שאני מרגישה חלק בלתי־נפרד ממנה, על אף שזהותי המינית והמגדרית שונה, ולו משום העובדה שיצאתי בשאלה.
מעולם לא ביקשתי רשות מהקהילה להפוך לחברה בה. לא למדתי את עשרת הדיברות או את ההומואית המדוברת. אני סטרייטית שנושאת בגאון את דגל הגאווה, תולה אותו בביתי ומרגישה חלק ממאבקי הקהילה.
בעיניי, קל מאוד להתאהב בקהילה הזאת: המרימה כל כך, שהמחאות בה נראות ומרגישות כמו מסיבות ענק, והצבעוניוּת, האווירה והאופטימיות הן לגמרי חלק מסימני הזהות המאוד מובהקים שלה.
אבל לא הגענו עד הלום בגלל המסיבות, אלא בגלל השייכות. אני מאמינה באמת ובתמים שישנו קשר תרבותי ישיר בין ״יוצאים״ מכל סוג, ושתהליך היציאה מהארון דומה במידה רבה לתהליך היציאה מתוך החיים האורתודוקסיים.
ישנם הדם, היזע והדמעות, שהם חלק בלתי נפרד מהיציאה מאזור הנוחות; כל אותם רגעים שמציפה אותנו התחושה שאנחנו מאכזבים את הסביבה, שכל מה שיש בנו ״מקולקל״, ושאנחנו חייבים לקבור את עצמנו בשביל להיות ראויים לחיות. להיות חלק מהקהילה.
אחרי שצעדנו את מיליון הקילומטרים הללו של יציאה, אנחנו מפתחים שריר שילווה אותנו כל החיים – אני קוראת לו שריר המסוגלות. מרגע שהבנתי לראשונה שאני מסוגלת לעשות את השינוי ולבחור בעצמי, במקום לתת לאחרים את הזכות לבחור עבורי, אני יכולה לחיות את חיי שלי מבלי לחשוב על אף אחד חוץ ממני. בכך אני מרוויחה לראשונה מתנה שמלווה ותלווה אותי מכאן משך כל חיי.
מכנה משותף נוסף הוא תחושת החופש שעליה עמלנו רבות. זה מכבר השתתפתי באירוע של הקהילה. הסתכלתי סביבי – היו שם בערך 8,000 אנשים – וחשבתי לעצמי, שכל אותם אנשים השיגו את החופש ואת החיים שלהם במתנה. האם כל אותם אנשים סביבי חיים בתחושה הזאת שמלווה אותי, שכלום לא מובן מאליו? שכל מה שיש לנו הוא פרס ומתנה אחרי מה שעברנו?
איזו תחושת קיום ממכרת זו, כאשר אתה מבין שהשגת במו ידיך את מה שהיה כל כך לא מובן מאליו.
אולי אני נאיבית, ואולי לא כל אחד שיצא או עבר תהליך בדרך לחייו החדשים מרגיש או חושב כך, אבל אני בהחלט מאמינה שחלק גדול מהאנשים שהשיגו את החופש שלהם מתוך מקום שהוא לא מובן או שגרתי, חיים באנרגיה מסוימת של הודיה והערכה על מה שיש.
זאת ועוד. בעיניי, תפקידנו היוצאים, חברי הקהילה, וכל מי שרוצה להנמיך את הלהבות בארץ, לחשוב על מקומנו בהסברה.
חבר הכנסת פינדרוס יצר הסברה בדרך רעה, באמירות שנאה שלא צריכות להיאמר בשום מקום ובאף פלטפורמה, וגם מוטב שלא לחשוב מחשבות שטנה כאלה; ואילו אנחנו ננצל את המומנטום שנוצר ונפיץ מסרים של אהבת חינם, ונייצר הסברה חיובית, אופטימית.
מפני שמעט מן האור, דוחה הרבה מן החושך.
