כששלושת רבעי קדנציה כבר מאחוריו, לנשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין נותרו פחות משנתיים לממש את החזון שעמו הגיע למשכן נשיאי ישראל. איזה חותם יצליח להשאיר על חיינו, וכיצד נזכור את המשמרת שלו בין הגלריה הכל כך מגוונת של נשיאי ישראל לדורותיהם?
בכל עת שבה מתעכבים על השאלה הזו, מרחפת ברקע העובדה שמדובר במשרה ייצוגית בעיקרה, כזו שמרגע היווצרה יש דיון מתמיד בעצם זכות קיומה (כולל ניסיונות וקמפיינים לבטלה, הבולט בהם של ראש הממשלה נתניהו, טרם בחירת ריבלין, הנחשב ל"אויב" מבחינת משפחתו). אבל למרות זאת, דווקא שני הנשיאים האחרונים הוכיחו (לחיוב ולשלילה בהתאם) כי לדמות ממלכתית ייצוגית יש משמעות חברתית וציבורית – וזו תיקבע על פי הגדרתו של מי שנושא בה.
מי שהליך בחירתו היה רצוף לחצים פוליטיים, לא דמיין איזו קדנציה מבעבעת, אישית ומקצועית, מחכה לו בהמשך. עם כניסתו לתפקיד ב־2014 כבר הורגשו הרוחות הרעות של פלגנות, הסתה ושיסוי, שהיוו רק קדימון מזערי למה שנחווה בהמשך. הפיגועים ומערכת הבחירות של 2015 הביאו אל שיאן את ההכפשות נגד המגזר הערבי בישראל. כשראש הממשלה מזהיר מפני אוטובוסים מדומיינים שמביאים את המצביעים הערבים לקלפי לממש את זכותם הדמוקרטית, היה צריך מבוגר אחראי שישים אצבע בסכר. וכך נאלץ ריבלין לעמוד כחומה בצורה מול השסעים ההולכים ונפערים בין החברה היהודית לערבית, כתוצאה מההשלכות של הפוליטיקה המידרדרת.
כבר בואכה קיץ 2015, סמוך לשנה מתחילת כהונתו, נשא רובי ריבלין את נאום "ארבעת השבטים", שבתוכו, למעשה, הוא הציג את התפקיד שבחר לעצמו כנשיא. כמי שמבין את התהליכים החברתיים והדמוגרפיים שהתרחשו בישראל לאורך השנים, אבל מנסה להתמודד איתם בדרך של קריאת השכמה ועבודה מאומצת למניעת התפוררות חברתית.
משם זה לא נעשה קל יותר. הנשיא הבין שבמשמרת שלו ייאלץ פעמים רבות להשמיע את קולו ולהתערב גם כאשר לא נהוג, וגם כשזה מול בית גידולו הפוליטי: מחנה הימין. הוא מביע את עמדותיו ומתריע בכל פעם שעולות קריאות גזעניות ומפלגות, מפנה זמן ומשאבים למשימתו העיקרית שהפכה לנייר הלקמוס למבחן מורשתו: חיבור חלקי החברה הישראלית. ריבלין וצוותו עוסקים יום וליל, מלבד כל המשימות הייצוגיות המתחייבות בארץ ובעולם, כדי להוות מוקד של איחוי וחיבור, כזה של יצירת קשרים, גשרים ודיאלוג בין השבטים השונים.
אבל בישראל, כידוע, דבר אינו צפוי. שלוש מערכות בחירות עד כה בקדנציה שלו (ולא רק הן) ליבו את היצרים והעצימו את תחושת הניכור החברתית בין ה"שבטים" השונים. ונראה כי קשה מאוד לעמוד לבד מול הכוחות הגואים שבין ימין ושמאל, יהודים וערבים, דתיים וחילונים. הישג אישי הוא בוודאי יכול לרשום לעצמו, בשנה שבה התמודד עם האובדן הכבד של רעייתו נחמה. הוא הפך למנהיג אהוב מאוד על ידי רוב הציבור, מכל הפסיפס החברתי, האתני והפוליטי. סקרים מראים כי גם בקרב אנשי ימין וגם בקרב אנשי שמאל הוא דמות מוערכת ואהודה.
האם זה יספיק לו כדי להשלים את המשימה? כיצד יוכל נשיא אחד מול שיח חברתי הניזון מהרשתות החברתיות, מהפוליטיקאים ומשאר בעלי אינטרסים שמהדהדים שנאה לצורכיהם? האם משימתו תצלח, האם יספיק בשנה וחצי להאיר מורשת של אחדות? משימה לא קלה עומדת בפניו לקראת שלהי כהונתו, אבל נראה שריבלין אינו מתכוון לעזוב את ביתו הזמני ברחוב הנשיא, מבלי שיותיר את החותם הזה.
–
- הנשיא האחרון // מויצמן עד ריבלין: קווים לדמויותיהם של האזרחים מספר 1 // מאת אמיר אורן
- מסע מיוחד אל תוך נשיאותו של ראובן ריבלין // פרופיל מאת רונית ורדי
- האם נגיף הקורונה יחסל גם את המגזר השלישי? // הטור של שרון כידון
