fbpx

מסע מיוחד אל תוך נשיאותו של ראובן ריבלין // פרופיל מאת רונית ורדי

איך נוצר הקשר בינו למגזר הערבי. למה הוא לא דורך במשחקי בית"ר. איך זה שהקרע בין הזוג ריבלין לבין הזוג נתניהו עוד לא התאחה. למה רוב אנשי הצוות שלו הן נשים, דתיות ובהריון. ומהו המילון שהוא מציע כדי לאחות את הקרעים בעם.

0

מאז זלמן שז"ר גרים נשיאי ישראל בבית הזה, ברחוב הנשיא בירושלים. משכן מהודר, אבל גם מיושן מעט בעיצובו. מזכיר מעט את מלונות היוקרה הישראליים בשנות ה־80. קודמיו של רובי ריבלין באכלוס המשכן יצאו לעתים מדעתם ככל שהתארכה כהונתם בבית. הנשיא המנוח עזר ויצמן, למשל, היה משגע את חבריו בתחינות שיקפצו לבקרו.

מה יש לך? ענו לטלפונים הבלתי פוסקים שלו.

"אני משתגע משעמום", ענה.

אחרים, כמו שמעון פרס, מצאו דרכים אחרות להתנחם. קודמו של ריבלין הציף את הבית בצוותו הקדחתני: נשים מתוחכמות שטסו עמו למסעות מלאי יוקרה בכל קצוות הגלובוס. כל זה עלה הון, אבל שווק באריזה בינלאומית נוצצת: פרס הוא איש העולם הגדול, והאחיזה בגלימתו תועיל לכולנו. ובאופן צפוי, כניסתו של ראובן רובי ריבלין לתפקיד האזרח מספר אחת לוותה בשאלה כיצד ימלא את נעליו הגדולות של שמעון פרס. איך יוכל האיש המזוהה עם בית"ר, הבדחן מאולפני הטלוויזיה, לתפוס את מקומו של הנפיל הישראלי האחרון. ורובי? הוא ענה לזה בחיוך. אבל חיוך מתוחכם: "יכול להיות שלפרס יש מידה הרבה יותר גדולה בנעליים. אבל אני מרגיש נוח ב־43 שלי". רוצה לומר: אל תבלבלו את המוח.

פחות משנה אחרי, נדמה כאילו נולד לתפקיד. נמשח אליו מינקותו. הנשיא רובי ריבלין הפך לאיש הפופולרי בישראל.

בתום השנה הזו, הזמן מתעתע. הפעילות והחשיפה הקדחתניות שלו מציירות במוחנו הקולקטיבי תמונה שבה הוא נשיא מאז ומעולם, לא עשרה חודשים. בתקופתו הקצרה של הנשיא ריבלין התברר ש־43 הוא לא רק מספר נוח. הוא מספר מצוין. ריבלין, שמתאפיין במיוחד בממד הרגשי־רגשני שלו, אומר על השנה הזו שתי מילים פשוטות: "אני מאושר!". ואנחנו, שמצאנו בו דמות להתנחם בה, מודים (רובנו המכריע לפחות) שגם אנחנו. האומה מאוהבת בנשיא. ולא נותר אלא לתהות, מאיפה כל זה הגיע? ולאן כל זה עשוי להתגלגל? האם יכול להיות שכמעשה יצחק נבון או הרהורי משה קצב ושמעון פרס (להבדיל, להבדיל), הוא ינסה לתרגם את הפופולריות העצומה הזו בהמשך לניסיון נוסף בזירה הפוליטית, כמו התמודדות על ראשות הממשלה?

התשובה הפשוטה היא: לא.

התשובה המעניינת היא: אז מה אם לא. בהתנהלות נכונה, בית הנשיא עשוי להפוך למרכז השפעה מהותי בכל הקשור לחיי היום־יום של האזרח הישראלי. וזה לא מעט.

דומע לאחר בחירתו. ריבלין עם נחמה רעייתו // צילום: אמיל סלמן, ׳הארץ׳

דומע לאחר בחירתו. ריבלין עם נחמה רעייתו // צילום: אמיל סלמן, ׳הארץ׳

בין שני פרלמנטים

רבים טעו ברובי ריבלין. אהבת הכדורגל פורשה, בטעות, כעדות להיעדר עומק. האותנטיות המתגלגלת שלו תוארה כתמימות. ה"מענטשיות" כהיעדר פאסון. ההומור התמידי – כילדותיות. התמודדותו, הנואשת לעתים, פעם אחר פעם בספסלים האחוריים של הליכוד העידה לדעת מקטרגיו על היעדר אלטרנטיבה תעסוקתית. וזו הייתה טעות, כמובן. כי באישיותו של רובי ריבלין דרות בנחת, זו לצד זו, חדוות חיים סואנת, תבונה וערמומיות. וגם השכלה רחבה, מורשת יוצאת דופן וחשיבה בלתי שגרתית. והתעקשותו לגמוע את מעיין החיים עד תומו היא שריפדה את דרכו לצמרת. מאידך, גם יש לה חלק בהסבר העובדה שריבלין שרד בעוד רוב בני דורו בליכוד נטבחו זה מכבר ופרשו מן הפוליטיקה: דן מרידור, עוזי לנדאו, רוני מילוא. ובנסיבות שונות, גם יריבו הוותיק אהוד אולמרט. וכן הלאה וכן הלאה. הירושלמים שביניהם, שימו לב, ניהלו משרדים משגשגים לעריכת דין, והתעשרו במידה כזו או אחרת. המשרד הישן של רובי, כעורך דין צעיר, דמה תמיד למדרחוב הירושלמי. שוקק חיים, אנשים. וגם כדורגלנים. כל מי שעבר בסביבה נכנס. כל מי שהייתה לו "שאלה קטנה", ביקש מרובי "רק רגע" – וקיבל "שני רגעים". וכל זה לווה בשישו ושמחו כזה – שלא הייתה ברירה אלא לסגור את העסק. כי ריבלין לא היה עשיר עד כדי שיוכל לממן את כל אלה. ובכל זאת, יצא משם עם שני נכסים יקרי ערך: חברים ואותנטיות ייחודית ומשוכללת. רצה המזל והאותנטיות הזו הפכה למוצר פוליטי נדיר ויקר. יקר מאוד. ולרובי יש ממנה בשפע.

זוכרים את פגישתו עם 'הפרלמנט' של שאולי על מסך ערוץ 2 כיו"ר הכנסת? זו שטפה את הרשת לצד גריפת רייטינג טלוויזיוני נאה. קבוצת הדמויות של אסי כהן, אסף הראל וחבורתם, גברים מזדקנים שחוזרים ונפגשים כדי להתנחם על התפוגגות הנעורים, ישבו בבית הקפה וספרו זבובים. ולפתע, הקטור הפתיע: "אתם לא מאמינים את מי פגשתי אתמול בבית המרקחת! את רובנס!".

"אנחנו מקווים שלא אמרת לו שאנחנו נפגשים…", הגיבו בפטרונות. "הוא יגיע ויטחן לנו את המוח…", ואז הופיע רובי ריבלין. צוהל, עממי וחומל.

"ומה איתך רובי", הם שואלים, "מה אתה עושה היום?".

ריבלין: "מה זאת אומרת?".

הקטור: "במה אתה עובד? מה משלח היד שלך?".

ריבלין: "אני יו"ר הכנסת".

שאולי: "ואני יו"ר נאס"א…".

בימי ההתמודדות על נשיאות המדינה, המערכון הזה שוב הפציע. לריבלין הוא לא גרם נזק, רק תועלת. ההמון צהל. מענג לדעת שכזה הוא האיש שגבר על התנגדות ראש הממשלה ורעייתו, ונבחר לנשיא. בתו של ריבלין, ענת, עבדה עם החבורה הזו צמוד, בהיותה עורכת ב'ארץ נהדרת'. היא נחשבת לאשת מקצוע טלוויזיונית משובחת, ואפשר להניח שעצותיה נשמעות בבית הוריה. גם כשהבית הוא משכן הנשיא. ריבלין הצליחה, בחיבור של אביה לחבורה הקומית, להעביר במערכון שרשרת מסרים חשובה.

כשבנימין נתניהו התארח ב'ארץ נהדרת', זה נראה מעושה, חלק מהפנים המאופרות בכבדות שהוא לובש מקימה ועד שינה. ריבלין הגיע עצמו, כרגיל. והפריים טיים של ערוץ 2 חיבק אותו. הפשטות שלו הפכה סופית מחיסרון ליתרון. התחכום הבלתי אמצעי, שידוע לאנשים הקרובים אליו בתקשורת, כאלה שהצליחו לקשור איתו קשרי ידידות אמיצים כמו נחום ברנע, מוטי קירשנבאום ויוסי ורטר, התבסס בתקשורת ההמונים. ריבלין סיפק שם "הודאה בליצנותו", ובעונג. לא השתניתי, הוא אומר גם היום. אני חם. עממי. ומכיר מקרוב את המקום שממנו הדג משתין. וגם יודע לתפעל אותו. ואתם, שטעיתם לראות בי ליצן – מקומכם במושבי לצים.

ו"רובנס" משעשע אותו בדיוק כמו ש"רובי" זה בסדר גמור מבחינתו. כי מבחינת הנשיא, שמות חיבה זה בסדר גמור. מגוחך לוותר עליהם. מגוחך לבקש שיקראו לך בנימין במקום ביבי. או יצחק במקום בוז'י. ובמילים אחרות, אי־הזדקקותו לטריקים האלה מעיד על בגרות ועל ביטחון עצמי רב. הוא לא זקוק לחיזוק באמצעות התחככות בברברה סטרייסנד וברוברט דה נירו. וגם לא מזעיק את המאפרת שתפדר את מצחו בפתח יום עבודה. וזו כנראה אחת הסיבות לכך שהתאהבנו בו. כיף לאהוב אנשים אותנטיים. וגם בשביל לשחק עם "שאולי" ו"הקטור" צריך להיות הרבה יותר מליצן. בעבר לעגו לו חלק מעמיתיו, כשהשתתף לפני שני עשורים בפאנל הטלוויזיוני 'אין עם מי לדבר'. סוראמללו לעניים, אמרו חלקם. אבל ריבלין, כריבלין, לא ויתר על ההומור כחלק אינטגרלי מאישיותו הציבורית. להפך, הוא שכלל אותו. באותה הופעה טלוויזיונית עם שאולי וחבריו, ראו זאת. גם בברק, גם בחוש הטיימינג המחודד.

הדרך לממלכתיות

ראובן ריבלין החליט סופית להתמודד על הנשיאות בעיצומו של מבצע 'חומת מגן' ב־2002. המבצע שהחל מיד לאחר אותו ערב פסח נורא, ב־27 במרץ, שבו התפוצץ מחבל מתאבד בחדר האוכל של מלון פארק בנתניה. צה"ל נכנס לערי הגדה המערבית במטרה לנקות את קני הטרור באגרסיביות. כשבוע וחצי לאחר פתיחת המבצע, ב־9 באפריל, הסתבכה אחת המחלקות בקרב עקוב מדם בשכונות הפליטים בג'נין. החיילים שיוועו לסיוע אווירי שיחלצם מן התופת. אולם התקפה אווירית הייתה גוררת מרחץ דמים והרג המוני. ילדים, נשים וקשישים. ראש הממשלה אריאל שרון כינס את הקבינט כדי לדון בשאלת הסיוע האווירי. ריבלין, שר התקשורת דאז, היה חבר קבינט. הוא ביקש לצאת מן החדר. בנו הצעיר, רן ריבלין, היה עם הכוחות הלוחמים בג'נין. הקבינט החליט לוותר על האופציה האווירית והפעיל אמצעים אחרים על הקרקע. השיקול הנורא היה ברור: פחות אזרחים נפגעים בצד השני – יותר חיילים נפגעים מצדנו. כשריבלין חזר אל החדר אמר שלו היה חייב להצביע – אזי היה מתנגד להפעלת חיל האוויר. לבו היה סוער, כולם ידעו שבנו שלו נלחם שם. שעות אחר כך, בבוקר, ספרו 13 חיילים הרוגים (וסך הכול 23 חיילים בקרב בג'נין); גורלו של הבן לא היה ידוע. ריבלין ישב בלשכת שר התקשורת, במגדל שלום בתל אביב, ולא ידע את נפשו. האם הילד יצא מן השטח? נחמה, רעייתו, התקשרה שוב ושוב: שמעת משהו? בשלב מסוים התקשר הנהג של חברו לסיעה, סגן ראש השב"כ לשעבר גדעון עזרא, ובישר: הילד בסדר.

אבל הקרבות נמשכו, והשיחה המיוחלת באמת לא הגיעה. רק 18 שעות אחר כך שמע האבא את רן: "הכול בסדר". ביום ההוא גמלה ההחלטה בלבו: זה לא בשבילי. האיש שנמנה עם כובשי ירושלים המזרחית ב־1967 ונלחם תחת פיקודו של שרון במלחמת יום הכיפורים, הבין שדי. רובי ריבלין החליט לחשב מסלול מחדש. במערכת הבחירות הבאה כבר ויתר על מקומו בממשלה השנייה של שרון. במקום זאת פתח בקמפיין לנשיאות. לצורך זה התבסס בתפקיד יו"ר הכנסת. היה זה חורף 2003.

לשכת יו"ר הכנסת היא תמיד נקודת זינוק נוחה למרוץ לנשיאות. התפקיד מעניק לך ארסנל מגוון של אמצעים והזדמנויות לצמוח ולהתפרסם כמועמד טבעי לתפקיד. גם בציבור, גם ברחוב הפוליטי הכללי וגם – כמובן – במפלגתך שלך. במקום שבו מתקיימות הבחירות החשאיות לתפקיד. יו"ר הכנסת ריבלין קיבל את חברי הכנסת החדשים שהגיעו לבית במאור פנים. הוא היה המנטור של רבים מתוכם. יועץ סתרים לוותיקים. חבר ואיש סוד בעניינים אינטימיים, מהספסלים הימניים ביותר ועד לאחמד טיבי. חבר לכל הקשת הפוליטית. מימינה וממרכזה ומשמאלה. בתקופה הזו גם חיזק משמעותית את קשריו עם התקשורת. הרבה יותר כתבים ופרשנים למדו להכירו לעומק ולגלות את איכויותיו, בגילו שכבר היה מתקדם יחסית.

הוא היה גם תומך וסומך נדכאים. יו"ר הכנסת הוא סוג של יו"ר פעיל בחברה, עם מנכ"ל שפועל כמנהל תפעול. היו"ר שולט באגפי כוח האדם, המשפט ויחסי החוץ. גם בשיווק ובפרסום. הוא משפיע על איכות חייו ועבודתו של הפרלמנטר במשכנו. ומה שחשוב לא פחות, משפיע גם על הרכב המשלחות הפרלמנטריות שמייצגות את ישראל מעבר לים, משנגחאי ועד ניו יורק. מי לא רוצה להיות חברו של האיש שמשפיע (בניקיון כפיים, כמובן, אל תטעו) על כל אלה? ריבלין צמצם את הטענות על הפליה בהקשר הזה למינימום. הוציא לעצמו שם של מנהל ומנהיג פרלמנטרי הוגן. אמין ומכבד.

אז, בלשכה ההיא, גם החל להתבגר לנגד עינינו והחל לקדם אג'נדות רציניות יותר. בראשן, מניעת פגיעות בעצמאות הכנסת ובמעמדה. טרפוד ניסיונות לפגיעה בחופש הדיבור ובאושיות הדמוקרטיה. גם כשביקשו לפגוע ביריבים פוליטיים של מפלגתו. הוא הפך לישות עצמאית, חזקה ומשפיעה. עצמאית מדי, כך תפסו אותו במשפחת נתניהו. וכך גם הסתבך איתם. ובמקביל תרם הרבה לחיזוק השקיפות השלטונית בכנסת, על ידי ביסוס ערוץ הכנסת וכניסתן של מצלמות לכל דיון. כל כך שונה מהאווירה הרצויה על ידי האוחזים הנוכחיים בהגה המדינה.

ביוני 2007 קנה סופית את מקומו בלבבות. ריבלין, תמיד רגיש ורגשני, דמע מול המצלמות ופרש לפני סיבוב שני מול שמעון פרס. הוא הכתיר את האחרון לנשיא עוד לפני שנסתיימה ההצבעה, כשהוא מכריז בעיניים נוצצות ובקול שבור "תחי מדינת ישראל" וקורא לעמיתיו להצביע ליריבו, פה אחד. כל הבית התרגש איתו. שנתיים לפני כן, בהתנתקות, היה אחד הקולות הממלכתיים ביותר. גם כמתנגד חריף ל"גירוש", במינוחו, הפציר וקרא ודרבן לשמור מעל הכול על בסיס הדמוקרטיה, ולקבל את ההחלטה למרות הכאב וללא התנגדות אלימה.

אבל כמה שניסה לרכך, לא הצליח למנוע את הקרע עם בנימין ושרה נתניהו. כשהלהבות כבר עלו, היה חוזר על הסיפור הישן כיצד השתתף כילד בן עשר באירוע ברית המילה של ביבי. דודתו מפתח תקווה הייתה חברתה הטובה של צילה נתניהו. שתיהן היו כפריות עבות שרירים שהפכו לאליטה הרוויזיוניסטית ובערבים עושות פדיקור ושומעות מוזיקה קלאסית. רוצה לומר: ביבי, אחים אנחנו. בני משפחה אחת. ראה את בגרותי העודפת עליך. שערי לבן משלך. אני אח בוגר לך. איזה איום כבר אוכל להיות לך? מן הצדק שאבחר לנשיא.

כשנתניהו חזר לראשות הממשלה, ריבלין נבחר לקדנציה שנייה בראשות הכנסת – וחיכה. הגזענות והאלימות ברחוב הישראלי כבר היו במגמת עלייה מדאיגה. הוא נלחם בגופו בהצעות חוק גזעניות שניסו לפגוע בערכי הדמוקרטיה. התנגד להצעות שניסו לפגוע בעבודתן של עמותות המזוהות עם השמאל. משבית שמחות שכזה. וגם, הפך פופולרי יותר ויותר, בקצב מעורר התפעלות. והיו גם מאורעות שהפכו את הטינה בין רחוב בלפור ללשכת יושב הראש לחריפה יותר. כך למשל בטקס הדלקת המשואות באחד מימי העצמאות. השורה הראשונה בטקס שמורה תמיד להנהגת המדינה. ריבלין, רעייתו ומעט מבני משפחתם, ולצדם נתניהו, רעייתו וילדיהם. יו"ר הכנסת החליט אז שכסמל שלטוני, גם ראשת האופוזיציה דאז ציפי לבני ראויה לשבת בשורה הראשונה. הוא אף העביר את נכדיו לשורה אחורית כדי לפנות מקום ללבני ולבעלה, קרוב לביבי ושרה. הזוג רתח.

ברחוב בלפור החליטו לשים לזה סוף. יולי אדלשטיין שודרג למקומו של ריבלין בקדנציה שאחרי. ריבלין היה משוכנע שהתמודדותו לנשיאות תבוא מכס יו"ר הכנסת, ונאלץ לחזור להיות ח"כ פשוט. זהו שכרו, זהו עונשו. רוב חברי הליכוד היו המומים מהצעד של נתניהו. ריבלין לא היה צריך להזין את תחושת הקורבנות, הנסיבות עבדו בשבילו לבדן.

אחר כך צוטטה אמירה שלו מישיבה סגורה, בנוסח "אצלי בבית אני מקבל את ההחלטות". במערכת הפוליטית דיברו על זעם עצום של שרה נתניהו על האמירה הזו. הקרע היה בלתי ניתן לאיחוי. למה עשית את זה? אמרו לו. מה יצא לך מזה? האמת? יצא לו הרובי ריבלין. זה שהצליח להיבחר לנשיאות על אפו ועל חמתו של ראש הממשלה. זה שזוכה עתה למפלים אדירים של חיבה.

למחרת בחירתו התקשר אליו בנימין נתניהו והציע שייפגשו. ריבלין ויתר על הגינונים ואמר שישמח להגיע לבית ראש הממשלה. והרי יכול היה לומר לו: בוא אתה אליי… או מוטב שניפגש בכנסת. אחר כך, כשכבר הושבע זה מקרוב, נשאל: האם סלחת לנתניהו?

הנשיא ריבלין: "מעכשיו אנחנו ראש ממשלה ונשיא". קרי: לא ניסה לייפות את הדברים ולא קשקש קשקושי מה יפית. חברות מחודשת לא צמחה בין השניים. ביום העצמאות האחרון היה קשה להתעלם ממבטי החמיצות שנטפו במפגש ביניהם, בעיקר מצד נתניהו.

הציור של יאיר גרבוז בלשכת הנשיא

הציור של יאיר גרבוז בלשכת הנשיא

משנתו של הנשיא

ההתחלה הייתה עצובה ומתישה. מלחמת 'צוק איתן' כבר עמדה בשיאה. אחדים מנכדיו התגוררו באזור המרכז. ונחמה, הנרגשת מן המעמד החדש של אשת הנשיא, התקשתה להסתגל. ובכל זאת קבע לעצמו לבקר את משפחות החללים, עוד במהלך השבעה. בית אחר בית. דמעה התערבלה בדמעה. הלילות היו הלומי סער.

שמעון פרס התעכב בפינוי הבית, ואילו רעייתו נחמה ביקשה להתעכב בביתם הקודם. דירה ירושלמית בוהמיינית משהו, חמה וצבעונית, לא רחוק ממשכן נשיאי ישראל. בינתיים החלו אנשיו לסייר בבית הנשיא. והתדהמה, איך לומר, מרוחה על פניהם. בלשכת הנשיא התגלתה להם חגיגת האגו המפורסמת סביב קודמו. עשרות תצלומים המתעדים את פגישותיו של פרס עם שועי עולם. פרס באמריקה, בבית הלבן, בטקס קבלת הנובל. כל הקירות פרס. וגם להקת הנאמנוֹת האמביציוזיות שלו אימצה את דרכיו. לשכת מנהלת הסגל, למשל, נותרה מקושטת בתצלומים המנציחים אותה עם גדולי עולם, מפריז ועד ניו יורק.

מבלי להתחרות במושיק גלאמין, נסתפק בהערה הבאה: בית הנשיא יפהפה וראוי לשימור ברמה מחמירה. אבל פינת הישיבה בחדר הקבלה קטנה מזו שבסלון ביתם של רבים מקוראי 'ליברל'. ולשתי קומות המשרדים יש רק תא שירותים אחד. וכשרוצים לשוחח בענייני עבודה עם מי שאינו נמנה עם אחד משלושת העובדים הבכירים בבית, פונים למטבחון הצנוע או לסככת הגפנים הרומנטית שבחצר האחורית. הדר לצד חוסר פונקציונליות מפתיע.

והיה עוד עניין מפתיע. במערכת הפוליטית נהוג להניח ששרים עוזבים את לשכותיהם עם עוזריהם. השר החדש מגיע לחדרים ריקים, שנמלאים מיד במקורביו המתמנים לתפקידים הבכירים שלצדו. בבית הנשיא הדברים מעט שונים. הנשיא החדש רשאי להביא עמו רק מספר מוגבל של בעלי תפקידים. המזכירות שבפתח דלתו, אלה שתפקידן רגיש מכל השאר, הן "סיוויל סרוונט". זהו מקום עבודה קבוע. יש ועד עובדים פעלתן. והעובדים והעובדות הקבועים – אכן מקצועיים, נאמנים ודיסקרטיים. ותודה לאל שאותן מזכירות, למשל, נותרו במקומן. הן שסייעו לארוז את אלבומי פרס ודאגו להזמין את אנשי המקצוע שיתלו ציורים ישראליים משובחים שנבחרו והובאו ממוזיאון ישראל. וגם את הציור הגדול של יאיר גרבוז – שנודד עם ריבלין כבר שנים. ריבלין לא הוריד אותו, גם לאחר סערת "מנשקי הקמעות". חבר, גם אם מסתבך, נשאר חבר. או כמו שמגדיר זאת הנשיא: "אנחנו לא תמיד מתבטאים באופן דומה וגם לא חושבים באופן זהה. ובכל זאת אנו חברים של עשרות שנים, והציור נשאר".

ריבלין הביא עמו לבית הנשיא כמה בעלי תפקידים חדשים (ר' מסגרת). מתוכם כדאי להתעכב, למשל, על ראש הסגל. רבקה (ריבקי) רביץ. אישה חרדית בת 39, תושבת ביתר עילית. חובשת פאה. רזה. צנועה. פניה רכות. והיא חדה. מהירה. מדויקת. ההיכרות ביניהם החלה במה שתיארה כעסקת חליפין, שנכפתה על אברהם רביץ, אביה של בעלה. אלו סוף שנות ה־90, ורביץ ז"ל היה אז יו"ר ועדת הכספים בכנסת. כלתו ריבקי עבדה איתו. ואחת מבנותיו של ריבלין עבדה עם אביה. אלא שאז יצאה הוראה לחדול מהעסקת בני משפחה. רביץ וריבלין התחלפו. והכלה, ריבקי, עברה לעבוד עם ריבלין. ומאז, יותר מעשור וחצי שהיא לצדו. ניהלה את צוותו כיו"ר הכנסת, וגם עתה בבית הנשיא. וזאת לצד היותה אם ל־11 ילדים, שנולדו מדי שנה־שנתיים. כשריבקי הולכת ללדת, צוחקים חבריה, היא חוזרת במהרה לעבודה בדילוגים. ואם תנסו לדמיין סדר יום קדחתני של אישה כזו, קחו בחשבון שהיא גם עובדת במקביל על עבודת הדוקטורט שלה, בנושא גיוס בני ישיבות.

רביץ: "כל זה רק משום שברוך השם בורכתי בנתונים חזקים". אתם מוזמנים לצפות בראיון שערך עמה ערוץ i24news, שמוצג באתר 'חדרי חרדים'. אלא שקודם לכן עליכם להזדהות באתר כ"אישה" – כדי שהסרט ייפתח. "לא חשתי אף פעם חריגה כי אני חרדית. התרגלו למי שאני. אפשר להסתדר עם ההלכה הכי קפדנית, ומעולם לא הרגשתי קונפליקט". וכך, אף שבימי בדיקות החמץ נוכחותה בלשכה פחותה, ופעמיים בשבוע אפשר שתצא מוקדם יחסית, היא חלומו של כל מי שנזקק לראש סגל. יעילה. תקתקנית. חייכנית ומעשית. בכל עניין שפונים אליה, יודעים שזה יטופל בתוך ימים אחדים.

קשה להגזים בתיאור השפעתה על סדר היום של ראובן ריבלין. קשה גם להמעיט בתיאור תרומתה לקשריו הטובים ברחוב החרדי.

הנחות היסוד של הנשיא ריבלין מתבטאות גם באיוש הצוות שסביבו. החברה הישראלית, לתפיסתו, כבר פועלת על פי סדר חברתי חדש. לא עוד שמאל וימין. עתה מדובר בארבעה "שבטים", דומים בגודלם, שחיים אלה לצד אלה. החילונים, הדתיים, החרדים והערבים. ועתה עלינו לבנות תפיסה חדשה של ממלכתיות מעודכנת. כזו שתוכל להכיל את הסדר הישראלי המתהווה הזה. סדר שמתבסס על קואליציות אד־הוק בין השבטים השונים.

דוגמה נוספת למשנתו מתבטאת בהתנגדות לחוק הלאום, שמתבססת על קואליציה של שלושה מן השבטים: חילונים (לפחות חלקם), חרדים וערבים. כשריבלין – יהודי, דמוקרט ולאומי בכל רמ"ח איבריו – הודיע על התנגדותו, הוא פעל על פי הניתוח הזה. זהו הדנ"א של החברה הישראלית החדשה. וכדי שהוא ישרוד – כדי שכולנו נשרוד כאן – כדאי לעבור מפרדיגמה של רוב ומיעוט לכזו של שותפות. וכדי שנוכל לקיים קואליציות בין־שבטיות, אנחנו חייבים שיהיו לנו פתיחות, גמישות והכרה בלגיטימיות הקיום של האחר. אחרת יהיה כאן גיהינום, מבדל ואלים. וזוהי המסקנה האינטואיטיבית מהרוח החיובית של נשיאות ריבלין הטרייה יחסית. ראו כמשל הפוך את מערכת הבחירות האחרונה, התוססת והמפלגת. אמנם בנימין נתניהו זכה לניצחון מרשים, אבל נאלץ לכונן קואליציה צרה במיוחד, עם שניים מארבעת השבטים. קואליציה שתקשה על שרידותו.

או זווית אחרת: זו של צה"ל. הצבא פעל במשך שנים ככור ההיתוך של החברה הישראלית. אולם האם נכון לתארו כך בשעה כשרק שניים מארבעת השבטים (הגדלים בחלקם היחסי) מתגייסים אליו? האם שוק העבודה יוכל לתפוס את מקומו של הצבא ככור ההיתוך? ריבלין, במשנתו, פועל קודם כל לאיחוד הזה, להיתוך, עד כמה שאפשר בנסיבות בלתי אפשריות. אחרת, החיבורים האלה יישארו – באופן מעוות – כמנדט של תכניות כמו 'האח הגדול'.

וזהו התפקיד המיוחד, ההיסטורי, שראובן ריבלין זכה שיתגלגל לפתחו. אפשר שהכין עצמו לכך שנים לפני אותו אירוע טרגי בג'נין. אולי אפילו בשעה שהמזרחן פרופ' יוסף יואל ריבלין, אביו, הסכים להציג את מועמדותו לנשיאות המדינה, מטעם תנועת החרות, ב־1957. רובי היה אז בן 18. הסכמת אביו התבססה על ההנחה שהנשיא המכהן, יצחק בן צבי, יוכל לזכות בקלות על פניו. שהרי בן צבי היה חברו הקרוב. אבל העניינים הסתבכו עד שחשש שתתרגש פגיעה אמיתית בבן צבי, ובחירתו תסוכל. ועל כן הודיע על הסרת מועמדותו בטרם הצבעה. מי חשב אז בכלל על נשיא חרותניק. אפילו לא הנער החולם והאופטימיסט רובי.

הדו־קיום, גרסת ריבלין

כמה ימים לאחר השבעתו לתפקיד הנשיא העלתה רוני אלון, ראש מערך התוכן של ריבלין, פוסט לעמוד הפייסבוק הנשיאותי. ברכה לאזרחי ישראל המוסלמים לכבוד סיום חודש הרמדאן. "בני אברהם, יצחק וישמעאל נמדדים ביכולת שלהם לכבד כל אחד את אמונתו של האחר גם בימים קשים ואף בימי דמים אלה. […] עלינו, בני אברהם, לחיות בהבנה שלא נגזר עלינו לחיות יחד אלא נועדנו לחיות יחד. […] בציפייה לימים של הידברות והבנה, בין אדם לאדם ובין עם לעם, מי ייתן ונלמד כולנו ממידותיו של האל 'אל ע'אפור א־רחים', המוחל ביותר והרחום ביותר". הסטטוס נחתם ב"עיד מובארק, חג שמח".

הטוקבקיסטים פשטו מיד. תוך דקות מלא עמודו של נשיא המדינה קללות אלימות. אלה כבר לא נמצאות שם עתה, אבל הכתם נשאר על הקיר: תגובת הנגד נותרה על הדף.

ב־6 באוגוסט, בזמן שאותן קללות מברכת הרמדאן משתוללות לו על הקיר הווירטואלי, העלה ריבלין לסדר היום את המאבק בגזענות במגרשי הספורט. הוא יצא להגנתו של מהראן ראדי, שחקן מכבי תל אביב בכדורגל, בעמוד הפייסבוק שלו: "מהראן ראדי הוא אזרח ישראלי", כתב, "שחקן כדורגל וספורטאי מצטיין שעליו גאוותה של מדינת ישראל. הקריאות הגזעניות והמסיתות נגדו נובעות מהתייחסות גזענית ולאומנית נגד אזרחי ישראל הערבים, המהווים חלק בלתי נפרד מהחוויה הישראלית. התופעה מהווה חרפה לחוויה הישראלית המשותפת".

ב־17 באוגוסט געשה המדינה סביב נישואיהם של הזוג המעורב מחמוד ומורל. שלא בטובתם הם הפכו לדגל שחור שהתסיס את הימין הקיצוני והאלים. הנשיא איחל לשניים "בריאות, נחת ושמחה", תוך שהוא מדגיש כי "תהא אשר תהא עמדתי או עמדתו של אחר ביחס לנושא עצמו. לא כולם חייבים לשמוח בשמחתם של מחמוד ומורל, אך כולם חייבים בכבודם". אז הוא כבר התחיל לקבל טלפונים ללשכה מחברי כנסת ואנשי ציבור דתיים, שמצאו לנכון להגיד לנשיא שלא כדאי לו לחפור כל כך הרבה בנושא הזה. יש נושאים אחרים שנשיא יכול לטפל בהם, אז למה דווקא לעודד התבוללות, הם אמרו. ריבלין הקשיב, ענה, והמשיך בשלו.

כמה ימים לאחר מכן בחר הנשיא ריבלין להתייצב בשני מקומות אבלים וקשים: הוא הלך להלווייתו של הילד דניאל טרגרמן, שנהרג מפגיעת פצמ"ר בנחל עוז, וביקר גם בסוכת האבלים בטייבה את משפחתו של יוסף חאג' יחיא, מנהל בית הספר התיכון עמל בעיר שנרצח בדם קר על ידי עבריין מקומי. ההתייצבות של ריבלין במקומות האלה התקבלה באהדה גדולה בקרב הציבור הרחב, וגם בעמוד הפייסבוק שלו. לא היה קשר בין האירועים – האחד אירוע פלילי קשה והשני ילד שהיה לקורבן נורא של מלחמה. אבל בתפיסתו של הנשיא החדש נוצר הקשר הזה: נציגיה הבכירים של ישראל הרשמית לא הגיעו אליהם, ולכן הוא בחר אותם. "אלה הם המהלכים ה'ריבליניים'", אומרים בסביבתו. "כשברור שאף אחד לא הולך, הוא ממלא את הוואקום".

בספטמבר פרסמו בוגרים של 8200 מכתב מחאה והודיעו כי לא ישרתו עוד ביחידה. ברוח התקופה, הוקעו כ"שמאלנים ובוגדים". ריבלין הגיב: "'מעולם, בשדה מאבקי אנוש, לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך', אמר צ'רצ'יל, ובשולי סערת 8200 השוככת, הרגשתי כיצד מעולם לא הוציאו מעטים כל כך את דיבתם של רבים המהווים חומת מגן אמיתית עבור ביטחון ישראל".

בסוכות נטע בית הנשיא את סוכתו בשכונות העוני של לוד. במקום שיעלה העם ירושלימה לזבוח בפני האזרח מספר אחת, בחר האחרון לחגוג בין הממוקמים אחרונים תדיר בשרשרת המזון הישראלית. או בדבריו: "להפוך את לוד לחצר הקדמית של ישראל כעיר המגלמת בתוכה ישראליות מעוררת השראה, פסיפס ישראלי וחלוציות מודרנית של עשייה חברתית וקהילתית".

אבל האירוע שהוא עצמו, רובי ריבלין, בחר בו כרגע שלו השנה, אירע באוקטובר 2014. אז הזמין את הילד ג'ורג' עמירה, שסבל מהתעללות ברשתות, והעלה סרטון ובו מחאה נגד מי שמתעללים בחלשים. עמירה הוא נוצרי מיפו, מיעוט שבמיעוט, וריבלין הצטלם עמו בסרטון שהועלה לעמוד הפייסבוק שלו: שניהם יושבים, זה לצד זה, אל מול המצלמה. מציגים סדרה של דפים שעליהם רשומים מסרים נגד גזענות. "אנחנו בדיוק אותו דבר". הציבור ההומני הישראלי התאהב סופית. התקשורת העולמית גם.

ריבלין והילד ג'ורג' עמירה

ריבלין והילד ג'ורג' עמירה

זה לא הימין שגדלתי בו

ריבלין היה הראשון להשמיע את קולו בעתות מתיחות גזענית. כך גינה באותה תקופה, בחריפות יוצאת דופן, שריפת מסגד בכפר עקרבה. "שריפת מקומות קדושים היא טרור, ויש לטפל בה כפי שמטפלים בטרור", כתב, "בין אם בוצע על רקע לאומני, גזעני או דתי. אלה הן לא תופעות שוליים, אלא תופעות שיש לעקור מן השורש". כאן גם חרג מתפקידו הסמלי ושוחח עם המפכ"ל יוחנן דנינו בעניין. גובה הגלים התחיל לעלות. גל של תגובות קשות מאוד, שהציף את לשכתו. "תגובות מטורפות", מספרים אנשי צוותו של ריבלין.

טבח כפר קאסם הוא מהזיכרונות המרים, הצרובים בתודעתו ובבשרו של הציבור הערבי־ישראלי. 47 מבני הכפר נטבחו ממש, בידי יחידה של משמר הגבול. מאז ועד היום מקיימים במקום טקס שנתי. בשבוע הראשון של נובמבר 2014 הגיע הנשיא ריבלין לטקס הזה. ישב עם הקהל והקשיב לשרשרת הנאומים הזועמים שהוטחו במדינת ישראל. לא היה קל להפנים זאת. ולא היה שגרתי בכלל, שהוא, הנשיא הראשון מהאצולה הימנית הישראלית, ידבר על הצורך לעריכת חשבון נפש. "פשע חמור נעשה כאן, פקודה בלתי חוקית מעליה התנוסס דגל שחור ניתנה כאן. […] עלינו להישיר מבט לאשר אירע. חובה עלינו ללמד את הדורות הבאים". דבריו הועברו בשידור חי. יועציו הציגו לו את התוכן ואת הכמות של הנאצות, והטקסטים הקשים. ריבלין נדהם. בשיעורי הערבית בגימנסיה רחביה שולבו בנעוריו שלו ביקורים ביישובים ערביים. בן 18 היה בעת שפרקליט המדינה קולין גילון העמיד לדין את המעורבים בפרשה. גילון, שגר בשכונה שבה גדל, גויס לצה"ל כדי לנהל את המשפט הצבאי הבלתי שגרתי. הנערים בשכונה, ורובי בתוכם, עקבו אחרי הג'יפ הצבאי שהסיעו מדי יום. אחד מבניו גדל להיות ראש השב"כ כרמי גילון. הבן, כמו שאר הצמרת הביטחונית הישראלית, ספג את הפרשה שהפכה להיות בבסיס סדנאות החינוך לכל דרגי הפיקוד בצה"ל. היום, נסו להזכיר אותה לחיילים צעירים או לקיצוניים שמשליטים שיח אלים במרחב הימני.

וכל אלו, סמלים. ריבלין, שנוהג במוסד הנשיאות בחרדת קודש, בחר מעורבות פחות שגרתית כשהודיע על התנגדות להליך חקיקה. זה של חוק הלאום, בגרסאותיו השונות והמשונות. בנובמבר הודיע על כך. "האין בהצעה זאת משום הטלת ספק בהצלחתו של המפעל הציוני?", תהה הנשיא באשר לביטול ההכרה למעשה במיעוט הערבי.

נשיא המדינה הנוכחי הוא אדם שאין לו יותר אספירציות פוליטיות, אלא רוצה להשאיר אחריו מורשת אמיתית ומהותית, וידע במהרה שהוא מסתבך עם "הבית הפוליטי" שלו. הוא לא שיער את עוצמת התגובה, אבל זו לא הרפתה את ידיו. הוא הסביר באותם הימים כי "החברה הישראלית חולה, ובמחלה יש לטפל". "הוכיתי תדהמה", אמר בכנסת, "מהבריונות הקשה שזיהמה את הדיון. דברי הרפש שהוטחו בי בעקבות דברים שאמרתי, ואירועים שבהם השתתפתי. וכל העם וכל נבחריו רואים את הקולות". וכך היה ראובן ריבלין לדמות הפוליטית היחידה מהצמרת הימנית שהעזה להתעמת עם תופעות כמו "הצל" ובנצי גופשטיין מארגון להב"ה.

כך גם היה בסוף נובמבר, כשמנכ"ל בית הנשיא הראל טובי ביטל את הופעתו של עמיר בניון בטקס שהנשיא אירח. "עמיר בניון הוא אמן מוערך ויוצא דופן", כתב טובי, "לצד זה, אמירותיו בעת מתוחה ומסוכסכת זו […] אינן מסייעות בלשון המעטה, להרגעת הרוחות, ואינן עולות בקנה אחד עם האחריות הנדרשת ממשכן הנשיא […] לפעול למען הפגת המתחים וביסוס השותפות בין חלקיה של החברה הישראלית". וזהו לב העניין: עו"ד הראל טובי הוא מתנחל. מורה לשעבר. בוגר ישיבת הר עציון, חובש כיפה, אב לחמישה ובעל תואר ראשון בחינוך ותואר שני בהיסטוריה ובפילוסופיה יהודית. מי יכול להאשימו כ"עוכר ישראל"?

המילון החדש של ריבלין

המילון החדש של ריבלין
המילון החדש של ריבלין

מפת הדרכים לחברה הישראלית

לאט־לאט התברר שבית הנשיא מתעלם מהחלוקה ההיסטורית של שמאל־ימין. שהוא נושא בכנפיו משהו שונה בתכלית. שמפת הדרכים שהוא מעצב תוך כדי תנועה שונה מכל מה שידענו עד אז. יחסיו עם נתניהו לא שוקמו. ובעיני ציבור גדול הוא הפך למסמל את ההפך המוחלט ממי שניסה לסכל את בחירתו. ראש הממשלה, שנתפס כציני ומפלג. החולשה (המדומה) של נתניהו במהלך מערכת הבחירות הביאה רבים להניח כי אפשר שיסייע, ככל שהחוק מתיר, להחלפת השלטון. ואז יבואו אנשים כמו גדעון סער (מקורבו של ריבלין שהביא לבחירתו) ויסחפו את הליכוד לצדם. והם, סער וריבלין, יעבדו בשיתוף פעולה וכולנו נצעד אל השקיעה.

בימים האלה העצים העימות של נתניהו עם נשיא אחר, זה היושב בוושינגטון. וריבלין נדרש להחלטה חדשה. יום אחד צלצל הטלפון ובצד השני היה שגריר ארצות הברית. נשמח לארח את נשיא ישראל במהלך ביקורו הקרוב אצלנו. ביקור שבו אמור היה ריבלין לשאת נאום בפני האו"ם, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה. ריבלין, אפשר להניח, חייך. הוא לא העלה בדעתו להעליב כך את בנימין נתניהו. לא השתגע להשתתף במערכת הבחירות באורח כה פעיל. אבל הצליח להפיק מן ההזמנה את התועלת. הנה, כולם יודעים שנהג בממלכתיות. וסירב בנימוס להזמנת אובמה. זהו, בעצם, כל הסיפור. בשעה שנתניהו מתבל את ביקוריו בארצות הברית, לצד ה"איראן, איראן ואיראן", בפגישות עם גבירים רבי־ממון, ריבלין נהג כריבלין. על פי המשנה הנכתבת עתה בביתו, ביקר בשכונת מצוקה בברוקלין וזכה לקבלת פנים חמה בכנסייה האפרו־אמריקאית שלה. בדבריו חיבר בין השואה, הציונות והקמת המדינה לבין תקופת העבדות והמאבק לשוויון זכויות של הקהילה השחורה באמריקה, וקינח בקידה לזכרו של מרטין לותר קינג: "גם לי יש חלום", אמר, "שירושלים תשמש יום אחד מודל לדו־קיום בין יהודים לערבים".

וזמן קצר אחר כך התמסר למצלמתו של ארז טל, כשהוא מלהטט בכדורגל על המגרש ובמילות מערכוני 'הגשש החיוור' במכונית. וקינח בשירה שסוגרת את מערכון ה'אופסייד סטורי' – "אין גדולה כמו בית"ר". אלא שחלפו שנים מאז הגיע ריבלין, האיש שהפך את המועדון לחלק מליגת העל, למשחקי בית"ר בטדי. בגלל הגזענות שפשתה ביציע המזרחי של האצטדיון והעיבה ומעיבה על הקבוצה ועל הכדורגל הישראלי כולו. טעינו בשעתו כשלא עצרנו זאת. כי חשבנו שאלה דברי הבל שעתידם לחלוף, אמר לארז טל. טעינו. על בית"ר כואב לו. על החברה הישראלית יותר. וכרגע, הוא אמון על יותר מ־11 שחקנים וכמה אלפי אוהדיהם ביציע. הוא אמון על החברה הישראלית כולה, דמותה וחוסנה. ריבלין, אדם רגיש אבל נחוש, עדיין בוכה בכל שירה של 'התקווה'. אבל הוא עדיין יותר צוחק מדומע. יותר אופטימי מפסימי. והוא גם מקווה שכולם יפנימו את העובדה שפיו ולבו של הראשון לאזרחי ישראל תמיד שווים. ושהדרך הזו, בין הלב לפה, יכולה להפוך לגשר לחברה הישראלית כולה.

כל אנשי הנשיא

הצוות האישי שהביא ריבלין לבית הנשיא נועד לשקף את הדנ"א החדש של החברה הישראלית. כיפה סרוגה, חרדית עם פאה, חילונית במכנסיים, דרוזי במדי צה"ל, שמאלנית מרקע דתי־לאומי, חילוני ממשרד החוץ ועוד. כולם משכילים, ערכיים ומנומסים. וחלק מן הנשים שביניהם, נכון להיום, גם בהריון. הגברים ברובם אבות צעירים.

  • עו"ד הראל טובי – מנכ"ל (ראו הרחבה בכתבה). בן 38. עובד עם ריבלין בעשר השנים האחרונות. שימש גם כראש מטהו כיו"ר הכנסת. תושב קיבוץ ראש צורים בגוש עציון. שניים מחמשת ילדיו, תאומים, נולדו לפני שבועות אחדים.
  • רבקה רביץ – ראש הסגל (ראו הרחבה בכתבה). בת 39. לצד עבודתה רבת־השנים עם ריבלין שימשה גם כמורה להוראת מחשבים בסמינר למורות חרדיות. מתגוררת בביתר עילית, אם ל־11.
  • רוני אלון – ראש מערך תוכן ואסטרטגיה. בת 29. עובדת עם ריבלין בחמש השנים האחרונות. בוגרת החוגים לפילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית. חילונית מבית דתי־לאומי. אם לילד (ועוד אחד בדרך). נכדתו של מי שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון (ומועמד לנשיאות המדינה, השופט מנחם אלון). יש המכנים את הצעירה השאפתנית הזו ה"בינה של הבית". דמות מעניינת, דעות שמאליות לצד מורשת ימנית, אורח חיים חילוני לצד בקיאות בארון הספרים היהודי.
  • נעמי טולדנו־קנדל – דוברת בית הנשיא. בת 32. בוגרת ספרות עברית ותקשורת באוניברסיטה העברית. הייתה עוזרת בכירה לדובר צה"ל והופקדה על תקשורת הרמטכ"ל בני גנץ. מתגוררת במושב הדתי בית גמליאל. אם לשניים (ועוד אחד בדרך). נמרצת, מקצועית, חריפה ונאמנה.
  • מיכל צוק – יועצת משפטית. בת 39. הייתה פרקליטה בכירה במחלקת הבג"צים והושאלה, כממלאת מקום היועצת אודית קורינלדי שיצאה ללימודים. ריבלין עשוי להיות זה שיקבע את גורל החנינות של שניים מעמיתיו לשעבר, אהוד אולמרט ומשה קצב. אם לילד (וגם אצלה, בשעה טובה, עוד אחד בדרך).
  • תא"ל חסון חסון – השליש הצבאי. בן 52, ממוצא דרוזי. היה איש מודיעין ומבצעים מיוחדים. עטור צל"שים. תואר ראשון במשפטים מהמרכז הבינתחומי. תואר שני במדעי החברה מאוניברסיטת חיפה. מתגורר בדליית אל כרמל. אב לארבעה.
  • דוד סרנגה – יועץ מדיני. בן 51. מושאל ממשרד החוץ. שימש בתפקידי הסברה באירופה ובארצות הברית. שירת בין השאר בקונסוליה בניו יורק, וגם כאיש הקשר של ישראל לאיחוד האירופי. בעל תארים במדעי המדינה ומנהל עסקים מהאוניברסיטה העברית. אב לתינוק.
  • מירה רצאבי – יועצת בכירה לקשרי חוץ. בת 52. בוגרת מנהל עסקים באוניברסיטה העברית. עובדת לצדו של ריבלין מאז נבחר לכנסת ב־1988. אחראית לנסיעות ולאירוח משלחות זרות. אם לשלוש בנות.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook