fbpx

מסיבת הפתעה // הפתעות הבחירות הגדולות בישראל // מאת שרה ליבוביץ־דר

כך התרחשו ההפתעות הגדולות ביותר במערכות הבחירות של ישראל לאורך השנים

0

מבגין והליכוד שחזרו מהמתים ועד יורשיו שמיר ונתניהו שעשו אותו הדבר, מהגמלאים של רפי איתן ועד כוכב 'פופוליטיקה' טומי לפיד, מהצעירים שנהרו אחרי שולמית אלוני ועד המקופחים שהזדהו עם המורשע אריה דרעי. כך התרחשו ההפתעות הגדולות ביותר במערכות הבחירות של ישראל לאורך השנים

"קבלו את ראש הממשלה הבא", הכריז דובר המערך ישראל פלג באולם בית מלון תל אביבי ב־30 ביוני 1981. שמעון פרס נכנס, מרוב התרגשות הדביק נשיקה לשנוא נפשו יצחק רבין. המערך הוביל בסקרים לאורך כל המערכה, וגם המדגם של אותו ערב הראה ניצחון, אם כי דחוק. פרס קוצר את הפירות, אמרו בערוץ הראשון. עסקני המערך לא ידעו את נפשם משמחה. הנה הם שבים אל מקומם הטבעי סביב שולחן הממשלה. "דוגית שטה", שרו בהתלהבות במלון המשקיף אל חוף הים. ומלחיה נרדמו כולם.

לא רחוק משם מנחם בגין לא נרדם. המתין לתוצאות האמת. אלה הגיעו ובישרו: ניצחון מפתיע לליכוד. לפנות בוקר יצא אל קהל מעריציו לקול שירת "הבאנו שלום עליכם" ועקץ בחיוך מדושן: "מה יהיה על הנשיקה של מר רבין".

בתשע מערכות בחירות מתוך 22, קיבלו מפלגות שונות מספר מנדטים גבוה באופן מפתיע מזה שצפו הסקרים. גם הגדולות – בעיקר ניצחונות מפתיעים (ותיקו לא פחות מפתיע) לליכוד – וגם בינוניות וקטנות יותר. שמונה גברים ואישה אחת בלבד, שולמית אלוני, סחפו את מפלגותיהם להישגים המפתיעים של ההיסטוריה הפוליטית הישראלית. הקמפיינים שלהם היו שונים, האידיאולוגיות מרוחקות. מה לא היה שם, הפצצת כור, הבטחה לממשלת אחדות, בשורה על גן עדן לבוחרים, זכויות אדם, מעמד הביניים, מאבק בחרדים, או הצהרת נאמנות למדינה. וגם סרטון אחד על ערבים מדומיינים שנעים בכמויות אדירות, באוטובוסים מדומיינים לא פחות.

שונים זה מזה היו גם גיבורי הבחירות. רק שליש מהם ילידי הארץ. הצעיר מביניהם, אריה דרעי, היה בן 40. המבוגר, רפי איתן, בן 80. ועדיין, עבור למעלה ממחציתם הניצחון היה תחילת הסוף. הם הגיעו לארץ המובטחת לזמן קצרצר בלבד. בגין הדהים ב־81' ופרש מדוכא ומובס שנתיים אחר כך. דרעי הלך לכלא. אלוני הועפה לטובת יוסי שריד. טומי לפיד ורפי איתן נעלמו כמעט כלעומת שבאו. מפלגותיהם התפוררו. ונתניהו, נכון לכתיבת שורות אלה, עדיין שורד, חמש שנים אחרי הניצחון הכי מפתיע שלו, ב־2015.

בגין ופרס, עימות בחירות 1981

בגין ופרס, עימות בחירות 1981 // צילום: משה מילנר, לע"מ

מנחם בגין והליכוד
בחירות 1981 – ההישג: 48 מנדטים

סמוך לבחירות לכנסת העשירית זימן ראש הממשלה בגין את שר המשפטים משה נסים למשרדו. נסים זוכר את הפגישה היטב. "ראש הממשלה אמר לי: אם לא נפציץ עכשיו את הכור בעיראק, פרס ירכיב את הממשלה הבאה והוא לא יעשה את הפעולה הזאת. כראש מטה ההסברה של הליכוד חשבתי שהפצצת הכור תעזור לבחירות, אבל זה לא היה השיקול של בגין. אין ספק שבסופו של דבר גם ההפצצה עזרה לנו בבחירות, אבל היו סיבות נוספות".

נתניהו לא המציא שום דבר, רק שכלל. המאסטר המקורי היה בגין. לא רק ההפצצה בעיראק שלושה שבועות לפני הבחירות, אלא גם ועידה מדינית עם נשיא מצרים אנואר סאדאת באופירה. בעוד שבמערך התעסקו בקמפיין שלהם עם האינפלציה, הכלכלה הרעועה, החיים עצמם, בגין הבהיר לבוחריו שהוא מר מדינאות. אצלו לא תראו ויכוחים קטנים על יוקר המחיה, אלא החלטות כבירות של פוליטיקה גבוהה. העיתונות הישראלית הייתה תמימת דעים, סאדאת טס לאופירה כדי להצביע בבחירות בעד בגין. הנשיא המצרי אף הכריז שמטרתו לכונן הסכם שלום בין ישראל ללבנון. אנחנו עוד מחכים.

בסמוך למועד הוועידה קיבל סאדאת איגרת מבגין המעדכנת אותו על התקיפה בעיראק. המצרי הביע חשש שהפגישה באופירה הייתה תכסיס הטעיה לכך, והיה מזועזע למדי. במערך היו מזועזעים יותר. פרס וחבריו טענו שאין שום דחיפות להפצצה. שהיא נעשתה לצורכי קמפיין. בגין אמר בתגובה שהוא שונא את המילה בגידה, אבל ש"המערך מחבל במערכת המדינית של ישראל".

הליכוד הגיע לבחירות חבול. רק ארבע שנים בשלטון, ומלבד השלום עם מצרים – הכל נראה מקולקל. חבר כנסת ראשון, שמואל רכטמן, הלך לכלא. שר הדתות אהרן אבוחצירא הסתבך בפלילים. מפכ"ל המשטרה הרצל שפיר פוטר על ידי שר הפנים יוסף בורג, לטענת הראשון בשל חקירה נגד מפלגתו של השני, המפד"ל, במה שכונה 'תיק אפרסק'. ומה שנגע יותר לציבור הרחב: משבר כלכלי נרחב ואינפלציה דוהרת. הליכוד הגיב בכלכלת בחירות חסרת אחריות בהובלת שר האוצר יורם ארידור.

השטח בער. תומכי הליכוד שחשו שאחרי דקה בַּשלטון המפא"יניקים הולכים לקחת אותו מחדש, התסיסו את השטח. תגרות היו כמעט בכל עצרת. על פרס וחבריו נזרקו עגבניות ופניהם כוסו ביריקות. ברשימת המערך היו שלושה גנרלים, יצחק רבין, מוטה גור וחיים בר־לב, דז'ה וו 2020. אבל גם גנרלים יכולים לפלוט שטויות, כמו גור שהכריז בעצרת בחירות מול מתפרעי ליכוד: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". אליו הצטרף פרס ("לא נפחד מהתנועות המזרחיות שלכם. עם תנועות מזרחיות תנצחו בבחירות?"). אבל השיא הגיע עם דודו טופז ונאום הצ'חצ'חים, במה שהיה כנראה המפנה הגדול, רגע לפני הבחירות (ראו כתבה נרחבת של יונתן גת בגיליון זה).

כשבועיים לפני הבחירות, אחרי הכור ולפני טופז, הפער בסקרים היה פחות דרמטי. אלה דיברו על חמישה מנדטים לטובת המערך. אחרי מקרה טופז והתשובה הציונית המוחצת של בגין ערב אחרי, הסקרים דיברו על שוויון. 42–42. בערב הבחירות, המדגם בערוץ 1 צפה 48 מנדטים למערך, 47 לליכוד.

"המצב שלנו היה קטסטרופלי", נזכר נסים. "בגין היה מיואש, ראה את הסקרים ואת האווירה הלא נוחה. אני, אפילו בליל הבחירות לא התייאשתי. לא כי אני שוגה בחלומות אלא מפני שיש לי מד דופק פנימי שמרגיש את השטח. הדופק אמר לי שאנחנו נגיע ל־48 מנדטים".

מיכאל בר־זהר, מראשי מטה הבחירות של המערך אז, מספר ל'ליברל' שהרוח שינתה כיוון אחרי שפרס גינה את הפצצת הכור. "רבין אמר כל הכבוד לצה"ל, על ההשלכות המדיניות של ההפצצה נדבר אחרי הבחירות. קיוויתי שפרס יאמר דברים דומים, אבל הוא סירב. התפטרתי מתפקידי, אם כי לא פרסמנו על כך דבר. בליל הבחירות הגעתי למלון בתל אביב מוטרד. הסוקר חנוך סמית בישר שהמערך ניצח, מסביבי כולם שרו, היו בטוחים שהמהפך ב־77' היה אפיזודה זמנית וכי השלטון חוזר אלינו. אני לא שרתי. חצי שעה אחרי שהכריזו באולם על פרס כעל ראש הממשלה הבא, לחנוך סמית היה נתון חדש על שוויון. אחרי כמה שעות בגין כבר הוביל והרכיב קואליציה במהלך הלילה".

בגין, בחירות 1981 // צילום: חנניה הרמן, לע"מ

יצחק שמיר והליכוד
בחירות 1984 – ההישג: 41 מנדטים

"ככה זה היה עם שמיר – כל פעם שהוא ניצח, הוא הפתיע", אומר ל'ליברל' יוסי אחימאיר, שהיה יועצו של ראש הממשלה. "לפני הבחירות הוא גבר במרכז הליכוד על דוד לוי ונבחר לראש המפלגה, וגם אז כולם התפלאו. לא היו לו הכריזמה והמוניטין של בגין, הוא היה מופנם, סגור, בלי זיקוקין די נור. הוא לא היה מוכר בציבור, הוא החליף את בגין כראש המפלגה וראש ממשלה כמה חודשים לפני הבחירות. הוא היה עלול להפסיד אותן".

קשה להגיע אל בחירות במצב גרוע יותר מאשר הליכוד ב־84'. ראש ממשלה חצי אלמוני וחסר כריזמה. מלחמת לבנון הפכה לבוץ מתמשך ומדמם קשות. האינפלציה דהרה בקצב רצחני של מאות אחוזים. משבר מניות הבנקים. השקל בקרשים. המיתון הכלכלי הקשה היה בדרך הבטוחה לשפל גדול של ממש. בבחירות לרשויות המקומיות, כתשעה חודשים לפני אלה לכנסת, המערך כבר רשם הישגים גדולים כמעט בכל מקום.

רוב הסקרים קבעו הפרש של בין שישה לתשעה מנדטים לטובת המערך. היו גם כאלה שניבאו הפרש של 15 מנדטים לטובת פרס. בעקבות העימות הטלוויזיוני בין שמיר לפרס, סברו 70% מבוחרי המערך שפרס ניצח. רק 54% מבוחרי הליכוד חשבו שמועמדם גבר על יריבו.

שמיר עשה את מה ששנים אחריו שכלל היורש שתיעב, והתלונן על התקשורת. "אתה פותח עיתון, אינפלציה. אתה מאזין לטלוויזיה ולרדיו ושומע רק על אינפלציה. מדוע אין כותבים בעיתונים שאין כמעט אבטלה ועוד דברים חיוביים אחרים שעשה הליכוד?". את מה שהתקשורת סירבה לראות, ניסו שידורי התעמולה להאיר. ספי ריבלין שוב לגלג על פרס בשירות הליכוד. "העם רוצה ליכוד, הליכוד זה אני", הייתה הסיסמה המובילה. במערך הפציצו עם הגשש החיוור, שלא סיפקו את הסחורה בדיעבד (ראו כתבתו של יונתן גת בגיליון זה).

משה נסים נזכר איך נאלץ להדוף את הפוליטיקאים שביקשו לככב בשידורי התעמולה. "היה קשה יותר לקבוע מי לא יצטלם לשידורים מאשר מי כן. כדי לנטרל את מלחמת לבנון הבאנו את ליסה פרץ, ילדה מקריית שמונה, שאמרה שעכשיו יש שקט בצפון. לא בעזרת שר ביטחון או ראש הממשלה, אלא עם ילדה קטנה, הצגנו את מלחמת לבנון כמוצלחת. את האינפלציה שהגיעה ל־400 אחוזים הצגנו כחיובית לציבור, באמצעות בדיחה של ספי ריבלין. למרות שבשני הנושאים האלה כשלנו, הצלחנו להראות תמונה אחרת".

הקלף שהביא לשמיר את המפנה רגע לפני תבוסה היה הכרזתו על תמיכה בממשלת אחדות לאומית. "אני הצעתי לשמיר לדבר על ממשלת אחדות לאומית," אומר ל'ליברל' אהוד אולמרט, אז ראש מטה ההסברה בליכוד. "הוא העלה את זה לראשונה בסוף העימות עם פרס. זה היה דבר משמעותי. הייתה אז אינפלציה, מחלוקות ותחושה קשה. ההכרזה על אחדות יצרה סחף לעבר הליכוד".

אחימאיר מסכים. "שמיר זרק פתאום שהוא ילך לממשלת אחדות לאומית, וזה טרף את הקלפים. הרעיון בא ממעמקי ליבו, הייתה לו אמונה אמיתית בנושא. הוא רצה להבטיח את העניין הלאומי, שחס וחלילה הממשלה לא תיפול לידי השמאל, והוא הבין שאחדות תוביל לכך. האגו היה ממנו והלאה, העניין הלאומי היה אצלו מעל לכל. לצערי הוא לא זוכה להערכה מספקת. הוא ידע לעמוד מול מנהיגי העולם ולשתף אנשים, לא לקחת את כל הקרדיט לעצמו. אצלו גם לא הייתה תחלופה של אנשים בלשכה, היה ניהול צנוע, ענווה, כמעט שום דבר לא היה קשור לשיקולי תקשורת. יש אל מה להתגעגע".

ביום הבחירות, 23 ביולי 84', זינק הליכוד מהקרשים שניבאו לו הסקרים והגיע ל־41 מנדטים. המערך הוביל בפער קטן בלבד, עם 44. בגושים, מילה שאז עוד נשמעה זרה לעומת היום, נרשם שוויון. המציאות כפתה על שמיר ופרס את מה שהיה דקה לפני כן סיסמת בחירות, וכך קמה ממשלת האחדות הרוטציונית. שמיר חזר ללשכת ראש הממשלה ב־1986, ושנתיים לאחר מכן ניצח את פרס בבחירות.

שולמית אלוני

שולמית אלוני, 1992 // צילום: זיו קורן, לע"מ

שולמית אלוני ומרצ
בחירות 1992 – ההישג: 12 מנדטים

החגיגה הייתה מושלמת. רק שלושה חודשים לפני הבחירות התאחדו רצ, מפ"ם ושינוי ויצרו את מרצ. בראש המפלגה המאוחדת עמדה שולמית אלוני, אז בת 65. לצידה יאיר צבן ממפ"ם, 62, ואמנון רובינשטיין משינוי, 61. שלושתם, ממרום ניסיונם, הובילו ביחד עם דמויות כיוסי שריד, רן כהן, חיים אורון ודדי צוקר קמפיין שהניב 12 מנדטים. שיא שמרצ מעולם לא שחזרה. זה לא היה פשוט. היו שם חילוקי דעות. ממפ"ם הסוציאליסטים ועד שינוי, אבירי הכלכלה החופשית. גם בנושאים מדיניים לא הייתה תמימות דעים, אבל השלם עלה על חלקיו. הם הבטיחו את סילוק הליכוד מהשלטון יחד עם מפלגת העבודה. פוליטיקה מסוג אחר, קראו התשדירים, "חייבים ממשלה עם מרצ, הכוח לעשות את השינוי".

היו שלגלגו על המסרים שנועדו למשוכנעים ודיברו לעשירון העליון. היו שקבעו מראש כי הקמפיין נכשל. תשדיר שעסק באבטלה הציג גבר אשכנזי בבית מעוצב, שהתלונן על קשייו כמובטל והתעמל כאות של מצוקה אישית קשה. דווקא פרשנים שהיו כנראה אוהדי מרצ, חשבו שהמפלגה הטרייה נכשלת במסריה.

הסקרים לא היו חד־משמעיים. חלק דיברו על מספר חד־ספרתי, אחרים דווקא ניבאו קרוב למציאות עם 11 מנדטים. השטח היה רגוע. חלק מהאירועים הגדולים שתוכננו בוטלו, מחשש שלא יהיה מספיק קהל. אפילו ביקור של יוסי שריד בבת ים, שבוע אחרי הרצח המהדהד של הנערה הלנה ראפ בידי פלסטיני, עבר בשקט. או כפי שהתקשורת דיווחה, שריד יצא בשלום.

הקשר עם מפלגת העבודה, שותפה טבעית מה שנקרא, היה מתעתע. פעילי מרצ הגיעו לאירועים של העבודה עם שלטי מחאה, שחררו יונים מול משרדו של מנהיגה יצחק רבין בתל אביב. "הגיע הזמן שיוני העבודה ייצאו מהכלוב". בעבודה מיעטו לדבר על מרצ, לא רצו להיגרר שמאלה. אבל התנופה של רבין סחפה איתה יחד את מרצ. הדבר היה ניכר בעיקר במדגמים באוניברסיטאות ובתיכונים.

"הסמיכות שלנו לרבין הביאה, בין השאר, לניצחון שלנו", אומר ל'ליברל' הח"כ לשעבר רן כהן. "מלבד זאת, בכנסת שקדמה לבחירות נחלנו לא מעט הצלחות. שולה אלוני ויוסי שריד היו פרלמנטרים מצוינים, אני למדתי מהם והצלחתי להעביר את חוק שכר המינימום הראשון, חוק זכויות החולה. והיה גם הרעיון של זכויות אדם, שהמריא בצורה בלתי רגילה. דיברנו על זכויות נשים, להט"בים, והיה המרכיב החברתי והביטחוני. ייצגנו עמדה של שלום עם ביטחון שדיברה אל הבוחרים".

חיים אורון, אז ח"כ ממפ"ם ולעתיד יו"ר מרצ, אומר שהמיזוג בין השלוש יצר מרחב מחיה שהתאים לרבים. "המכנה המשותף התרחב. אברהם פורז משינוי ואני ממפ"ם ישבנו ביחד בוועדת הכספים. אידיאולוגית היינו רחוקים, אבל הייתה לנו עמדה משותפת בנושאים של זכויות אדם ובתחום המדיני. ולא נשכח שהיינו שלוש מפלגות שקיבלו במצטבר בבחירות 1988 עשרה מנדטים. לא טיפסנו ל־12 יש מאין".

אריה דרעי וש"ס
בחירות 1999 – ההישג: 17 מנדטים

"מי שמצביע לש"ס מגיע לגן עדן", הכריז הרב עובדיה יוסף שבוע לפני הבחירות במאי 99'. 430 אלף מצביעים, 17 מנדטים, ביקשו לשמור מרחק מהגיהינום. רק שני מנדטים פחות מאשר הליכוד.

אריה דרעי לא הסתפק במרן וגייס למערכה גם את הרב כדורי, המקובל הישיש, שהוטס לעצרות בחירות כשהוא קרוב לגיל 101. מלבד שני הכוכבים מעולם התורה, לא התכוונו בש"ס לטשטש את העובדה שדרעי הורשע רק חודשיים קודם לכן בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. להפך. מאות אלפים צפו בקלטת 'אני מאשים' שחולקה בחוצות ישראל. למרגלות תמונות הרבנים יוסף וכדורי, דרעי טען שרודפים אותו על לא עוול בכפו. למה? בגלל המוצא ("התייחסו אליי כאל אריה דרעי המרוקאי"). הוא הרחיק עד השוואה של משפטו לאלה של אייכמן ודמיאניוק.

מערכת המשפט פעלה לצד הקמפיין המשומן של דרעי. באותו יום עצמו שבו הגיעו מאות אוטובוסים של תומכי ש"ס להילולת ל"ג בעומר במירון, הודיע היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין כי הוא תומך בהשעיית דרעי מחברותו בכנסת בעקבות הרשעתו. רובינשטיין רק סייע לקמפיין הנרדפים של ש"ס, כשבמירון ובכל מקום אחר בארץ השיר 'הוא זכאי' של בני אלבז על דרעי הפך להמנון המפלגה.

מרבית הסקרים צפו ממוצע של עשרה מנדטים בלבד, מספר זהה לזה שקיבלה ש"ס בבחירות 96'. דרעי לא ויתר. הבחירות הישירות לראשות הממשלה סייעו לו לאסוף את "ישראל השנייה" לחיקו על חשבון הליכוד. הוא גם לקח קולות רבים ביישובים ערביים, ונאבק עם החרדים האשכנזים מאגודת ישראל על חלוקת קמעות של באבא סאלי המנוח. בסמוך לבחירות הצהיר דרעי אמונים לנתניהו. האחרון, מצידו, התרחק ממנהיג ש"ס, חשש מחיבור אל מורשע בפלילים.

ליל הבחירות היה יצרי ונרגש. מדגם ערוץ 1 בישר 15 מנדטים, החגיגות במטה המפלגה ששודרו בשידור חי השכיחו לרגע את המנצח הגדול של אותו הערב, אהוד ברק.

איציק סודרי, אז דובר ש"ס, אומר שתחושת הנרדפות שיחקה תפקיד גדול בהישג. "שני מנדטים הגיעו מכל מי שחטף פעם דו"ח מהעירייה או מהמשטרה והרגיש שנעשה לו עוול. הבחירה בש"ס הייתה הזדמנות לנקום בממסד. אפילו קיבוצניקים הצביעו עבורה. רוב המנדטים הגיעו מבני עדות המזרח. שנים של תחושות קיפוח, של הרגשה שקבוצת מיעוט מנסה להכתיב לרוב את התרבות, האמונה, הפוליטיקה, התנקזו למערכת בחירות אחת. דרעי הרים את נס המרד. כל מי שזעם על הרדיפה העדתית נגדו, הצביע לש"ס".

דרעי הביא את ההישג, אבל מפירותיו לא אכל. הרב יוסף מינה את אלי ישי ליו"ר המפלגה, ואחרי קצת יותר משנה נכנס היו"ר לשעבר בשערי כלא מעשיהו. הוא ישוב למפלגה שבנה, עשור אחר כך, והוא איתנו עד היום.

טומי לפיד

טומי לפיד מצביע, 2003 // צילום: משה מילנר, לע"מ

טומי לפיד ושינוי
בחירות 2003 – ההישג: 15 מנדטים

קחו כוכב טלוויזיה עם רייטינג של כ־20% בערוץ הראשון, אחד כזה שלא מתבייש להטיח את כל מה שהוא חושב בפרצופים של פוליטיקאים, להעיר ברשעות למרואיינת המדברת על קשייה הכלכליים שתסתכל כמה כסף היא מוציאה על עיצוב השיער שלה, או להסביר לשני כמרים שנקלעו לדיון על חוק המיסיון: "מספיק מה שעשיתם לנו בשואה, אל תבואו לפה". עכשיו תהפכו אותו לפוליטיקאי, ותקבלו בקלות שישה מנדטים ב־1999. אבל 15 מנדטים רק ארבע שנים אחרי? זה כבר היה הישג בלתי נתפס.

זה בדיוק מה שקרה ליוסף (טומי) לפיד, עיתונאי ותיק שיום אחד קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה, לעמוד בראש מפלגת שינוי המקרטעת, שפרשה ממרצ. אברהם פורז, אז הח"כ הדומיננטי במפלגה בעלת שני הנציגים בלבד בכנסת, הגיע למסקנה שלא יעבור את אחוז החסימה. הוא הציע ללפיד לבוא ולהיות מוכתר כיו"ר. "אוריאל רייכמן מצא שמתוך כמה מועמדים, לטומי יש את הסיכוי הגבוה ביותר לגרוף קולות של חילונים", נזכר פורז. לפיד לא מיהר לקפוץ על העגלה, והתייעץ עם חברו הטוב אהוד אולמרט, שיעץ לו להתרחק מההרפתקה שנידונה בעיניו לכישלון, כפי שצפו גם שני סקרים שבוצעו עבור המפלגה. ובכל זאת החליט לפיד להיענות, מחשש שהמפלגה תעבור את אחוז החסימה בעוד הוא ירגיש שהרכבת נסעה והוא נשאר בתחנה, כפי שכותב יאיר לפיד בספר 'זיכרונות אחרי מותי'.

ב־99' זכתה שינוי בשישה מנדטים. את התשדירים כתב לפיד, שהתרכז בכניעה החילונית לחרדים והבטיח ששינוי לא תיכנס לממשלה עם חרדים ("יש לפיד לחילונים") ועמד במילתו. שינוי לא הצטרפה לממשלת ברק וש"ס.

הישיבה באופוזיציה והסלידה של הציבור החילוני מהחרדים, ודאי אחרי ההישג של ש"ס וכניסת דרעי לכלא, הביאו לצמיחה אדירה בשינוי. פעילים הצטרפו, הסקרים החמיאו. לקראת בחירות 2003 הסקרים כבר דגדגו את הנתון הדו־ספרתי, אבל אף סקר לא ניבא את ההישג האדיר שבדרך.

פורז אומר ש־15 המנדטים לא הפתיעו אותו. "הרגשתי שאנחנו תופסים. טומי ואני היינו מאוד מבוקשים בחוגי בית, לא יכולנו להיענות לכל ההזמנות. לכל כינוס שלנו באו המונים. בראש מפלגת העבודה עמד עמרם מצנע שלא היה אטרקטיבי במיוחד; לנו היה את טומי שהיה כריזמטי. צריך לזכור גם את התנאים החיצוניים. היינו מפלגת המרכז היחידה, הבחירות התקיימו בשיא האינתיפאדה השנייה, היה קונצנזוס בין אריאל שרון מהליכוד לפואד בן אליעזר מהעבודה בנושא הביטחוני, אנחנו טיפלנו בנושאי דת ומדינה. לציבור נמאס מההשתוללות של החרדים. כל זה יצר סחף לעברנו".

ב'זיכרונות אחרי מותי' מספר הבן שמדגם הטלוויזיה שצפה 15 מנדטים לאביו ומפלגתו, הותיר את לפיד האב עגום. אני מרגיש פתאום את כובד האחריות, "זה כבר לא משחק ולא תוכנית הפנסיה שלי. עם 15 מנדטים אני יכול לשנות את המדינה".

את המדינה הוא לא שינה. שינוי הצטרפה לממשלת שרון השנייה. לפיד לקח את תיק המשפטים, פורז את הפנים. יהודית נאות מונתה לשרה להגנת הסביבה, מודי זנדברג לשר המדע ויוסף פריצקי לשר התשתיות. החרדים לא היו איתם בקואליציה בהתחלה, אבל זו קרטעה עוד מהקמתה. שינוי פוטרה בואכה אישור תקציב 2005, בין השאר בגלל התקצוב לחרדים (יהדות התורה נכנסה לאחר מכן לקואליציה). במקום 15 המנדטים שלה נכנסה מפלגת העבודה, אחרי פרישתו של היו"ר מצנע ובחירתו של פואד בן אליעזר.

לזה הצטרפו סכסוכים פנימיים. פורז נכשל בבחירות הפנימיות והחליט לפרוש ולהקים את חץ, לפיד נבחר ברוב קטן למקום הראשון, והחליט גם הוא שנמאס לו. המפלגה נמחקה. ב־2008 הלך טומי לפיד לעולמו. "קדימה לקחה לנו מנדטים", אומר פורז. "היא הייתה התקווה החדשה. ככל שקדימה עלתה, כך אנחנו שקענו. כמו כן התפלגנו מבפנים, נוצרו שתי מפלגות שאף אחת מהן לא עברה את אחוז החסימה".

פריצקי, שהקלטה מטלטלת שלו נחשפה בשיא הקרבות שלו מול פורז, עזב את הממשלה. ההסתבכות שלו לא הגיעה לבסוף למשפט, והוא לא חזר לפוליטיקה. הוא אומר ל'ליברל' שבסופו של דבר שינוי הייתה "בלון שהתפוצץ. כל העסק הזה היה כלום. אני מתבייש במפלגה. לפיד היה יכול להפוך את העולם בשנייה כשר משפטים, אבל לא עשה הרבה. הוא חיפש כבוד. בשביל מה באת, כדי לאכול צהריים עם אריק שרון בטאבה? כנראה. הציבור הבין את זה, וככה המפלגה הגיעה לקץ דרכה".

רפי איתן והגמלאים
בחירות 2006 – ההישג: 7 מנדטים

"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן", זו הייתה אחת מסיסמאות הבחירות של מפלגת הגמלאים, ברפרור למנהיגה רפי איתן. פעמיים לא עברה מפלגת הגמלאים את אחוז החסימה עד שאיתן, איש עסקים ובכיר לשעבר במוסד, ניאות לעמוד בראשה. עם תקציב פרסום קטן ורעיון גדול, הצליחה המפלגה להתנחל בלבבות. במקום פתק לבן שימו פתק זך, קראו הסטיקרים, אותיות המפלגה בקלפי. "המפלגה היחידה שמורכבת מאנשים אמיתיים שנאבקים למען רעיון אמיתי". הם דיברו על הגדלת סל התרופות וביטוח לאומי מדורג לנזקקים, וסחפו צעירים, כשפנו לליבם כדי שיראו אל מול עיניהם את הסבא והסבתא שלהם, ולא פוליטיקאים.

בתל אביב הגמלאים היו להיט, עיתונאים ובדרנים הצטרפו למפלגה, הדצים, אלי יצפאן; אבל משמעותית יותר הייתה הצטרפות ארגוני גמלאים גדולים. אלה של חברת חשמל, בזק, התעשייה הצבאית ועוד. רוב הסקרים, לאורך כל הדרך כמעט, לא העבירו את המפלגה את אחוז החסימה. אבל הסחף הורגש לקראת הבחירות. חלק מהסקרים כבר העבירו אותה, אם כי עם כשני מנדטים בממוצע.

מועמדי המפלגה לא האמינו למזלם הטוב. את ליל הבחירות העבירו קומץ פעילים באולם צנוע בתל אביב. בתקשורת לגלגו, קשישים, הלכו לישון מוקדם. המדגמים הכו את הספקנים בתדהמה, בין שישה לשמונה מנדטים. בתל אביב אחד מכל עשרה בוחרים הצביע לגמלאים. רבים פירשו את ההצבעה המסיבית למפלגה כהצבעת מחאה באותן בחירות.

גיל, שמה הרשמי של המפלגה, הצטרפה לממשלתו של אהוד אולמרט עם שני תיקים, הבריאות ומשרד הגמלאים – שהוקם למענו של איתן. מכאן הצניחה הייתה מהירה. לא רק צעירים יודעים לריב. הסכסוכים והפילוגים הפנימיים כרסמו במפלגה, שנציגיה ככלל לא הבינו באמת איך עובדת המערכת הפוליטית. שלוש שנים אחרי, ב־2009, המפלגה לא עברה את אחוז החסימה. "אכזבנו," אמר אז איתן. הוא הלך לעולמו עשר שנים אחרי כן.

אלחנן גלזר, אז ח"כ מטעם הגמלאים, נזכר בהרפתקה בפאתוס. "פתאום עם ישראל קיבל שכל והבין שכדאי לו לדאוג לסבא ולסבתא שלו שהיו סובלים, מסכנים. אחרי ארבע שנים זרקו אותנו הביתה ועכשיו כולם בוכים שאין כסף לניצולי שואה, למכולת, לתרופות. אני מכיר את הקשקוש של עם ישראל שלא עשינו כלום. אשריכם וטוב לכם אם זה מה שאתם חושבים. סימן שאתם לא ניצולי שואה שמחטטים בזבל או אמהות חד־הוריות מסכנות או אלמנות צה"ל. אם הייתם שייכים לאחת מהקבוצות האלה, הייתם יודעים שאני טיפלתי בכם".

רפי איתן חוגג, בחירות 2006 // צילום: אלון רון, 'הארץ'

רפי איתן חוגג, בחירות 2006 // צילום: אלון רון, 'הארץ'

אביגדור ליברמן וישראל ביתנו
בחירות 2009 – ההישג: 15 מנדטים

נניח שאתם ראש מפלגה שרץ עשר שנים ומשנה קמפיינים כל הזמן. הטריקים מוצו. ב־2009 לאביגדור ליברמן וליועצו ארתור פינקלשטיין היה קונספט גאוני. אחרי שכבר דיבר בעבר על חילופי שטחים כולל המשולש וסיפוח הגושים, בבחירות לכנסת ה־18 הם הריצו את הרעיון של חוק הנאמנות, או בתגית האלקטורלית: "בלי נאמנות אין אזרחות". ישראל ביתנו הבטיחה להעביר חוק שיקבע שכל אזרח יתחייב להצהיר אמונים לערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לקבל על עצמו את סמליה ולהתחייב לשרת שירות צבאי או לאומי.

"לא המפלגה זוכה לפופולריות אלא העיקרון", הצטנע ליברמן. ישראל ביתנו השיגה למעלה מ־20 אלף חתימות על עצומה התומכת בחקיקה, הסקרים החמיאו, אבל זה היה רחוק מלבשר את ההישג הסופי שאליו היא תטפס: קרוב ל־400 אלף איש, 15 מנדטים. די היה לראות איך יום לפני הבחירות נאלצה המפלגה לשכור בירושלים אולם גדול כדי שיכיל את כל התומכים שביקשו להגיע, כדי להבין עד כמה הרעיון חלחל.

ליברמן לא הסתפק בחוק הנאמנות. תעמולת הבחירות כללה תצלומים של מנהיגים ערבים־ישראלים שעמדו במוקד המתקפות, בעיקר אלה של בל"ד. גם הקסאמים של אחרי ההתנתקות שיחקו תפקיד, והשוס: הסיסמה "רק ליברמן מבין ערבית".

כמו ב־2019, ליברמן נתפס כאנטי־ממסדי, כזה שנלחם למען דעותיו, יודע להפוך את הלימון ללימונדה. והיה על השולחן לימון אחד חמוץ במיוחד. כמה שבועות לפני הבחירות נחשפה עוד חקירת משטרה שהתנהלה בעניינו של ליברמן. שוב העברות כספים אל חברות הקשורות אל ליברמן, משפחתו ומקורביו. יועצו הקרוב שרון שלום נעצר ונחקר, גם בתו של ליברמן מיכל נחקרה ומקורבים נוספים. התיק נסגר מחוסר ראיות.

חקירה או לא, הסקרים החמיאו. בניגוד למקרים הקודמים שסקרנו, כאן היו כאלה שאף עברו בשלב מסוים את תוצאות האמת. ועם הסקרים בא התיאבון. מקורבים אמרו שליברמן רוצה להיות שר הביטחון. מבחינת הגושים, ליברמן תעתע ונשאר על הגדר. לא אמר אם יצטרף בהכרח לציפי לבני עם קדימה, או לנתניהו עם הליכוד. בסופו של דבר הלך עם האחרון, וסייע לו לייצר את רצף הכהונה הגדול בתולדותינו, עד שהחליט שהוא – נתניהו – מזיק לו וגם למדינה, וסיים את תפקידו ההיסטורי. בכל מקרה, את ההישג ההוא ישראל ביתנו מעולם לא שחזרה.

יאיר לפיד ויש עתיד
בחירות 2013 – ההישג: 19 מנדטים

לשלושת הגנרלים בקוקפיט של כחול לבן יש מה ללמוד מכתב 'במחנה' יאיר לפיד. שנה אחת בלבד אחרי הקמתה, הגיעה יש עתיד ל־19 מנדטים והדהימה את המערכת הפוליטית.

מי שמכיר את לפיד לא התפלא. מוקף ביועצים טובים ומקורבים מסורים, בראשם הלל קוברינסקי, מארק מלמן, דני וסלי, אורי שני ואחרים, הוא הגיע נחוש ועבד כמו מטורף. מסודר, חרוץ, ריכוזי, לפיד בא לתת עבודה. הוא חלם להיות ראש ממשלה והלך לשם ביעילות. "באנו לשנות" הייתה סיסמת הקמפיין, ולפיד הלך בכל הכוח על שינויים, הבטיח פוליטיקה אחרת. הוא דיבר על כאב מעמד הביניים ושלטון החרדים, הלך למרכז, קרץ ימינה מבחינה מדינית, ערבב מסרים של אביו ז"ל ושל ליברמן וקדימה, אבל עשה זאת עם שיק תל אביבי. יצא נגד תופעת השרים בלי תיק והממשלה המנופחת, תקתק רכזי שטח בכל הארץ ("לפני שנה היה ביש עתיד אדם אחד. היום יש 15 אלף פעילים"). לוח אירועים צפוף, הופעות בכל מקום עם הרצאה מובנית על מעמד הביניים ששבתה את הקהל. השתמש ברשתות החברתיות לפני שרוב הפוליטיקאים ידעו לאיית את המילה פייסבוק, הביא למפלגה הטרייה תקנון שמתיר לו למנות ולהחליף את מי שרק ירצה.

הוא גייס שמות ראויים, בהם הרב שי פירון, העיתונאי עפר שלח ושני ראשי ערים פופולריים, יעל גרמן ומאיר כהן. אבל תמיד עמד בפרונט. שוויון בנטל, חלוקת משאבים צודקת במערכת החינוך, בנייה של עשרות אלפי יחידות דיור, נושאים שכל מעמד־ביינימי מצוי מסכים עליהם בעיניים עצומות, ברגעים המעטים שבהם הוא לא טרוד ובאמת מצליח לעצום אותן.

למרות שאחרי הבחירות הצטרף אל נתניהו, הוא חלם להקים גוש שיחסום אותו כבר אז, ביחד עם ציפי לבני מקדימה ושלי יחימוביץ' ממפלגת העבודה. פגישה משולשת נערכה בשעת לילה בדירת אמו של לפיד. לפיד ויחימוביץ' טענו אחר כך שלבני עשתה עליהם תרגיל פוליטי, לבני סברה שהשניים היו מתואמים נגדה. שום גוש לא היה יכול לגוש של נתניהו, אבל כן הייתה "ברית האחים" עם כוכב עולה אחר, נפתלי בנט.

במערכת הבחירות לא זיהו את זרמי העומק שהובילו להישג הענק של לפיד. הסקרים הראו מספר דו־ספרתי נמוך, וגם אז היו מי שפקפקו. בממוצע של הסקרים האחרונים קיבלה יש עתיד 11 מנדטים. אבל השטח עשה את שלו – האיחוד של הליכוד עם ישראל ביתנו גרם לבחירות להיראות ידועות מראש, ולפיד נהנה מההפקר; כמו גם מרבים שלא רצו להצביע למפלגת העבודה בראשות יחימוביץ'. המדגם בליל הבחירות בערוץ 2 דייק בתוצאת האמת: 19 מנדטים, המפלגה השנייה בגודלה אחרי הליכוד־ביתנו עם 31. לפיד הוכתר למנצח הגדול של הבחירות האלה.

שי פירון, אז מספר 2 ברשימה ובהמשך שר החינוך מטעמה, זוכר שבמפלגה דיברו על 14 מנדטים. "ההישג הפתיע. הרגשתי אושר צרוף ותחושה של תקווה, הרגשה שליוותה את הקמפיין כולו. לכל מקום שאליו הגענו הייתה חוויה של רעננות, תחושה שמשהו הולך להיות אחר, בשורה של אנשים חדשים שמצד אחד ידועים, עם קרדיטים, ומנגד שונים. הגיוון היה חלק מהסיפור הזה. דתיים וחילונים, מרכז ופריפריה, אווירה של שותפות. גילינו שיש הרבה אנשים מהזן של נורמלינוס, אנשים שמחפשים פוליטיקאים שמדברים מהלב, לא מתוך דף מסרים. לאנשים נדלקו העיניים כששמעו אותנו. הם אמרו, וואלה, בדיוק את זה אני רוצה לשמוע. זה התפשט כמו אש, היה מדהים. בחוגי בית אנשים בכו מהתרגשות".

היה צימאון של הציבור לשינוי, נזכר מיקי לוי, אז מקום 11 ברשימה, שרואיין כמי שמיקומו מוגדר כחצי ריאלי. "הבוחרים רצו משהו אחר, נקי יותר, ראוי יותר. התחברו לזה צעירים שחלמו על עתיד טוב יותר ומבוגרים שדאגו לנכדיהם".

הרצוג ונתניהו, 'פגוש את העיתונות', בחירות 2015

הרצוג ונתניהו, 'פגוש את העיתונות', בחירות 2015

בנימין נתניהו והליכוד
בחירות 2015 – ההישג: 30 מנדטים

ארבעה ימים לפני הבחירות פנחס עידן, יו"ר ועד עובדי רשות שדות התעופה וקליבר רציני בליכוד, לא היה בטוח שיצביע מח"ל. התלבט בין מפלגתו לבין יש עתיד. זה קרה אחרי שהליכוד פרסם סרטון שהשווה בין עובדי הנמלים ורשות השידור לבין מחבלי חמאס, נקודת שבר בקמפיין הליכוד, שיצרה תסיסה בקרב עשרות אלפי עובדים מאוגדים. היו לקמפיין כמה נקודות כאלה, כמו הסרטון הגרוטסקי של מושיק גלאמין מסייר בבית ראש הממשלה ומאתר ליקויים. בכירי הליכוד היו משוכנעים שנגמר סיפור נתניהו. אחרי שפיטר את יאיר לפיד וציפי לבני, ואחרי האיחוד של המחנה הציוני, הורגש שלציבור נמאס מהליכוד. פרשות צצו, דו"ח הוצאות מעונות ראש הממשלה של מבקר המדינה העלה תחושת גועל. המצב היה בקרשים.

נתניהו לא הזיע. הקמפיין היה גם מלא הברקות. כמו סרטון ה'ביביסיטר'. כולם דיברו על יוקר המחיה, על מערכת החינוך ועל הפקקים, והוא התעקש לדבר על "החיים עצמם", על דאעש ואיראן, ואביב ערבי שני. בעוד שבבית הלבן ראש הממשלה הישראלי היה מחוק, הוא החליט לקחת את החיסרון הזה ולהפוך אותו ליתרון. הצעד: נאום מתריס בקונגרס האמריקאי, באירוחם הנלהב של הרפובליקנים, נגד השיחות של וושינגטון והמעצמות עם טהרן.

ההחלטות החשובות לא התקבלו במטה הליכוד באור יהודה אלא בבית בבלפור. בקמפיין הזה, לראשונה, לקח יאיר נתניהו חלק ממשי והפך למוביל לצד אביו. חבריו הצעירים קיבלו תפקידים והוכיחו את עצמם. והרעיונות של הבכור לבית נתניהו גם. בין השאר, בעידודו הֶחריף יו"ר הליכוד את הקו מול התקשורת. בשיא הוציאו את צעירי הליכוד להפגנה מול בית 'ידיעות אחרונות' (כשאיש לא יודע על השיחות שיככבו בתיק 2000, שנערכו לא הרבה לפני אותו מאורע).

השטח הליכודי היה רדום רוב הבחירות. תקציבים קוצצו וכך גם מספר הפעילים. הליכוד אף התקשה לאייש את הקלפיות במשקיפים מטעמו. חלק מהפעילים עברו לעבוד עם משה כחלון וכולנו שרצה לראשונה. נתניהו נכנס לרוח קרב אמיתית, האיץ בראשי הסניפים ועבד כמו משוגע.

הסקרים הצביעו על מהפך. שבוע לפני הבחירות הוביל המחנה הציוני עם 25 מנדטים לעומת 21 של הליכוד. שרי הליכוד, בשיחות סגורות, הימרו על 18–19 מנדטים למפלגתם. גם בסקרים האחרונים לפני הבחירות הובילו יצחק הרצוג וציפי לבני בפער יציב.

אבל התסיסה בשטח החלה. הרצוג עשה טעויות, ליפסס ("אשמור על נתניהו מאוחדת" באולפן ערוץ 2, כשנתניהו מדושן עונג על מסך ענק מאחוריו). ונתניהו לא התכוון לוותר. היועצים סולקו הצידה, ביבי השתלט על הקמפיין. בישורת האחרונה, שבר את טאבו הראיונות שלו. הוא עלה לשידור בכל ערוץ ותחנת רדיו, בכל מקומון ואתר אינטרנט. איפה שלא היית, שמעת או ראית את דברי ראש הממשלה. הפוסטים בפייסבוק עלו בתדירות מסחררת. הוא הבטיח הבטחות למכביר, הפחיד מפני הרצוג ולבני שלא יידעו להתמודד עם חמאס ואיראן, וחבט בתקשורת שעושה הכל כדי להפיל אותו, יחד עם גורמים זרים בחו"ל.

לקראת קו הסיום הפסיק המחנה הציוני להתרומם. הראיונות של הרצוג לא סחפו, נתניהו השתלט על השיח. בעצרת השמאל רגע לפני הבחירות, יאיר גרבוז עשה פיגוע אלקטורלי עם נאום הקמעות, א־לה דודו טופז. הכל היה מוכן למהפך. ביום הבחירות ירדו לשטח אנשי ההתנחלויות שהתגייסו לטובת נתניהו ברגע האחרון, ושינעו את המערך הלוגיסטי. לקחו מצביעים מהבתים לקלפיות. כל מי שסומן כתומך ליכוד פוטנציאלי הופצץ במסרונים לטלפון. ביום הבחירות אלה היו זהים לסרטון השקרי והמנצח שצץ בצהריו: "הערבים נעים בכמויות אדירות, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים לקלפי". הליכודניקים התעוררו, הגעוולד עבד. תוצאות האמת היממו את המערכת כולה: 30 מנדטים לנתניהו. ביבי החדש נולד.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook