מעלבונותיו של חיים ויצמן ועד פחדיו של רובי ריבלין, מהרהורי השלטון של יצחק בן צבי ועד הכתם של משה קצב. מסע בין הקדנציות של נשיאי ישראל: היכן היו השגיאות שלהם, מה עיקר את תפקידם מתוכן ואיפה הוחמצו ההזדמנויות לשינוי המוסד הזה

ראובן (רובי) ריבלין, איש ירושלים, הוא אדם לבבי. חביב על מכריו, חבר מרכזי במועדון הח"כים – שבו נערכה בחירתו החשאית, המוכרעת גם לפי טינות וחיבות אישיות, ולכן גם "נשיאנו האהוב", בפי אחת התומכות העקביות שלו ממפלגת העבודה. אדם מבין עניין, שופע סיפורים המפיגים את שעמומה של הפוליטיקה ונוצצים לעיתים כיהלומים במכרה המיוזע של טור יום שישי. לא מנהיג, סחבק. תקלת ליהוק: שחקן קומי בתפקיד דרמטי. ריבלין, אבל ספי. במונית של אשר מ'ארץ נהדרת', בתור המונה. נשיאה העשירי והאחרון של מדינת ישראל.

לא שהמדינה נסגרת, עדיין לא. רק הנשיאות. בחודש שעבר, כשנספרו הקולות והתפרסמו התוצאות והסתיימו ההתייעצויות, הגיע ריבלין לנקודת החלטה שכל איש ציבור השואף להנהגה מייחל לה – והשתנק. בעומדו מול ההכרעה, נבהל ממנה וברח. הילד ההולנדי מהמעשייה ההיא ניצב מול הנקב בסכר, זקר אצבעו – והכניסה לפיו כמוצץ. הוא העניק את זכות הרכבת הממשלה (יצליח או ייכשל, אמת או תכסיס, לא משנה) לחשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים, העומד לדין במחוזי של אותה בירה שריבלין מתמוגג תמיד לאזכר. דגל "השיקול הערכי" שהונף בידי ריבלין בגאון, הורד למרגלות התורן, קופל ואופסן; כמו אותו מצפון נקי בעקבות תקלה של משה דיין, שעליו אמר פעם אבא אבן, הוא נקי כי מעולם לא השתמש בו. הערכים שעליהם רמז התבררו כחולפים, בנוסח עדות הבנקים הנוקבים ביום ערך, כי לכל יום ערך חדש.

אילו היה זה עניינו הפרטי של ר"ר, בינו לבינו לבין תבנית נוף מפלגתו, חירות שהתגלגלה בליכוד ושעלולה לאבד את השלטון, ניחא. אילו רק נכנע לרוח הזמן והעדיף את המרשתת על המורשת, את נוחות הרגע על חזון "העיר על הגבעה", כנפתוליו עם עצמו, הייתה זו בעייתו האישית בלבד. בין אור לגויים לאור אלוביץ' ("הצלת את ביבי", למנכ"ל וואלה אילן ישועה. "לא נקווה [להכרת תודה שלטונית], נדרוש"), בחר בעורו־הוא.

אבל הנשיא אינו רק בשר ודם ויצרים וחשבונות. הוא מוסד. ריבלין סגר את מוסד הנשיאות, כמו שמתניהו אנגלמן סגר את מוסד מבקר המדינה, יוסי כהן את מוסד המוסד, ורב־האלופים בני גנץ וגבי אשכנזי, שהתייחסו לחבירה לבנימין נתניהו כמו קציני חי"ר העוברים במסלול הקידום הסבה לשריון, את מוסד "הרמטכ"ל בדימוס".

כדי לקבוע ש־52 הם יותר מ־45 אין צורך בראש מדינה. לכך די ברובוט, או בהולוגרמה. מותר הגורם האנושי – בקרביים של החשבון. אחת ועוד אחת הן אמנם שתיים, אך מה אם הסימן הנכון כאן הוא כפל, או חיסור. כדי להציג שאלה כזאת נחוץ נשיא, לא ראש ועדת קישוט.

מחדל הוא מעשה. סביל הוא פעיל. משקיף או"ם המסתפק בדיווח לארמון הנציב או למטה בניו יורק הוא ראש זעיר בקסדה כחולה; המזכ"ל המבליג על סילוק חד־צדדי של כוח המשקיפים מגבול מצרים־ישראל, מחולל את מלחמת ששת הימים, עוד מעט מלחמת ששת העשורים.

בריבלין התקיימה שורת אי־המחץ של שידורי הכדורגל בעידן נחמיה בן אברהם: "מחפש למי למסור". אביחי מנדלבליט מחפש למי למסור ומגלגל לאסתר חיות, שמחפשת למי למסור ומחזירה לאחור לריבלין, שמחפש למי למסור ומוצא – לנתניהו. העיקר לחזור הביתה בשלום.

הניסוי שתחילתו בחיים ויצמן, מסתיים באותה החלטה ריבלינית אומללה, מחמיצת הזדמנות של פעם בחיי מדינה. כבר לא חשוב שבחלוף חודש הועברה ההרכבה מהנאשם בפלילים ליאיר לפיד ושב-2 ביוני, כמצוות החוק, ייבחר הנשיא ה-11, ככל הנראה יצחק (בוז׳י) בן חיים (ויויאן) הרצוג – אחד ממתחריו אמר בימים האחרונים, בהתפעלות מתוסכלת, שבכל אשר פנה לשדל בכנסת כבר היה שם הרצוג פעמיים. לא תהיה לו משמעות. הוא ימצא תפקיד מפוחד, מגומד, מסורס מרצון. משווק תוצרת שניפקו לו בעלי המפעל. פרזנטור. פרזידנטור.

הזקן נגד הזקן

זה, בעצם, מה שרצה בן־גוריון כשהוקמה המדינה. אך בן־גוריון לא היה שליט יחיד, לא במדינה ולא במפא"י. לא תמיד כפה את רצונו. המכשיר העיקרי שלו, זה שלבסוף נמאס ושנתניהו לא העז להשתמש בו מעולם פן יתקבל בברכה, היה איום בהתפטרות. בן־גוריון לא היה חזק דיו למנוע את הנשיאות ממי שהיה מזוהה באותה עת עם הציונות, פותח דלתות לנשיאים ולראשי ממשלה בפני עמדת היישוב העברי בארץ ישראל; הוא התמקד בקביעת העמדה שתוצג בהיפתח הדלתות.

ויצמן הגיע לנשיאות מותש, מובס ומנוכר למפלגת השלטון. כך תיאר את המצב דו"ח של ה־CIA, ערב הבחירות הראשונות בינואר 1949 ובעוד המלחמה נמשכת, לקראת המעבר מממשלה זמנית לממשל קבוע ומהאספה המכוננת לכנסת הראשונה, ש"משימתה העיקרית תהיה כתיבת חוקה": חמישה כוחות פוליטיים מובהקים – מפא"י השמאלית המתונה, הנוטה למעשה למערב; מפ"ם השמאלית הקיצונית, המתנגדת לקבלת סיוע אמריקאי; הציונים הכלליים שבימין המתון, המקובלים על היהדות האמריקאית ושאיתם מזוהה גם הנשיא המיועד ויצמן; חרות הימנית הקיצונית, המתנגדת לפשרות הכרוכות בהסדרי סיום המלחמה; הדתיים. המלצת המודיעין האמריקאי לנשיא הארי טרומן: לייחל לניצחון מפא"י.

ממשלה יציבה חייבה אחדות פיקוד. זה הרי מה שהניע את בן־גוריון בהדחת ראש המטה הארצי ישראל גלילי (ולימים בהדחת שר החוץ משה שרת), בהחזקת תיק הביטחון בנוסף לראשות הממשלה – דגם מלחמת העולם השנייה של צ'רצ'יל, שב"ג ולא נתניהו הוא תלמידו – ובמהלכיו נגד 'אלטלנה' או פירוק מטה הפלמ"ח. לכן גם הכרח שיוברר ללא ספק, למרות יוקרת ויצמן, שהנשיא אינו שותף שלטוני לרה"מ. הכבוד לנשיא, הכוח לראש הממשלה. פנימה, עוד נותר לנשיא מרחב תמרון מסוים, בהטלת הרכבת הממשלה ובחנינות. החוצה, תדע כל אומה שהנשיא אינו קובע, ואף אינו נוסע אם הממשלה גוזרת עליו להישאר בארץ. לעיתים נדירות מאוד, הרות גורל, כגון תגובה לבקשה אמריקאית לשלוח יחידה צבאית בסיוע לאו"ם במלחמת קוריאה, הוא מתארח בישיבת הממשלה, או מארח אותה, כביכול יושב בראשה, שואל, מדבר. לא מצביע, לא מכריע.

לבן־גוריון היה מכ"ם נגד מכ"ם: מגלה כיוון ומרחק נגד מוקדי כוח מתחרים. נתניהו, במסגרת הכללית של הולך ופוחת הדור, הוא חיקוי דל שלו בהקשר זה, ואין לו מפלגה שתרסן אותו כפי שהייתה מפא"י על בכיריה (רמז, קפלן, אחר כך אשכול, גולדה, ספיר), שליטיה המוניציפליים, בריתותיה הפנימיות ("הגוש" של שרגא נצר) והגופים הקשורים בה (ההסתדרות בראשות פנחס לבון). זה לא שנתניהו היה בשנים האחרונות כה חזק, כמו שסביבתו הייתה חלשה מאי פעם, אבל לא הייתה סיבה מבנית לכך שרפיון זה יחול גם על הנשיאות. להפך, היא דווקא טיפסה מהשפל של סיום תקופות הנשיא השביעי והשמיני – עזר ויצמן ומשה קצב. ריבלין, שהיה יכול להעצים אותה, דרדר אותה לנקודת ההתחלה.

כדי להתעמר בויצמן, שהתגורר במכון ברחובות, התעלל בן־גוריון בנשיאות. המוסדות כולם ישבו בקריה בתל אביב. בהדרגה העז בן־גוריון להמרות את פי האו"ם והמעצמות, ולעבור לירושלים. את משרד הנשיא סירב למקם מול בניין ראש הממשלה, מרכז השלטון. הנשיא הוגלה לדירה פרטית שפונתה במאמץ רב מבעליה, גברת דיקסון, בחלק שומם בדרום־מזרח הקריה, רחוב ח' בניין 3, על גבעה שמאז גולחה לטובת הנתיבים המערביים של כביש בגין. בקומה התחתונה הושב יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק, שנאבק למען דיור נאות לנשיא, ובזכות שכנותם היה גם לממלא מקומו בהיעדרו/נבצרותו; כיהן תחתיו, פשוטו כמשמעו. הנשיא, היו"ר ומבקר המדינה הם היחידים שבחירתם מתבצעת בכנסת. מידת האהדה הציבורית אינה משפיעה על עסקה בין עסקנים.

ברחובות, התלוננה המחלקה שהוצבה לשמירת הנשיא ומעונו על הזנחה: "לכל החיילים נעליים קרועים". כדי לבנות צריפי משמר נדרשה הפקעה או תרומה של שטח סמוך. התברר שהוא שייך ליהודי טוב ורחום בדרום אפריקה. הנדיב התבקש לסור לצירות בפרטוריה כדי לחתום על ויתור. "הוא גר בקייפטאון", נאנח הציר דוד גויטיין. "זה בערך המרחק מרחובות לפריז". עד שהעניין סודר, ויצמן מת. 

הכל יחסי

בעת מחלתו הממושכת של ויצמן, כמעט שנה, מילא שפרינצק את מקומו והצטייר בעיתונות כמועמד הטבעי לנשיא הבא, בזכות תפקידו, ניסיונו ותכונותיו. כל אלה הפכו אותו לאחרון אנשי מפא"י שבן־גוריון רצה בנשיאות; ומפא"י, שלמזכיר שלה נשמר מקום כבוד בשדרת ההלוויה של ויצמן, היא שבחרה ביורש. רק זה היה חסר לו – נשיא בעל מעמד עצמאי בפוליטיקה הישראלית. בעולם, לעומת זאת, שם טוב (ללא עוצמה) יהיה פתרון מצוין.

כך צץ במוחו של בן־גוריון רעיון פיתויו של אלברט איינשטיין לעקור ארצה ממעבדתו השלווה בפרינסטון, ניו ג'רזי. למזכירו, יצחק נבון, שלא העלה בדעתו שלאחר רבע מאה יהיה בעצמו לנשיא, אמר בן־גוריון שאיינשטיין הוא גדול היהודים עלי אדמות. יחיד בדורו. מדינת היהודים אינה יכולה שלא להציע לו להיות ראש וראשון לאזרחיה, מה שיחייב אותו רק להתייצב בארץ, לקבל אזרחות, ואז כבר יימצא סידור שיניח לו לחלק את זמנו בין משכנותיו כרצונו.

נבון התבקש להבריק משימה בהולה לאבא אבן, שליח המדינה לשתי ערים ושלושה קהלים – וושינגטון (הממשל על זרועותיו) וניו יורק (האו"ם והיהדות האמריקאית). בהקדמת המאוחר, כשאבן שב ארצה לקראת סוף העשור ועם כניסתו לכנסת ולממשלה, התברר שעיסוקיו הרציפים בזירה האמריקאית עוד טרם הקמת המדינה, השכיחו ממנו את הסדרת אזרחותו הישראלית. דרכון דיפלומטי היה לו; תעודת זהות של מדינתו, לא.

אבן הצטווה לטלפן לאיינשטיין ולתאם איתו ביקור כפול. תחילה יבוא אליו הציר, סגנו של השגריר – אותו גויטיין מדרום אפריקה, בהמשך שופט בעליון, כרגע שוב מטפל בענייני הנשיאות – ובידו ההזמנה הרשמית מרה"מ. אַל לאיינשטיין להשיב עליה בשלילה, כנטייתו המיידית, בו במקום. יהרהר בה יומיים ואז יקבל את אבן לשיחה מהותית.

באחד מאירועי נשיאותו סיפר נבון שבן־גוריון זימן אותו לשתות איתו קפה, בעוד אבן במשימתו, והפתיע אותו במבע מודאג. הסתבכנו, אמר רה"מ למזכירו. היינו מוכרחים להציע את התפקיד לאיינשטיין. אבל מה נעשה אם ישיב בחיוב?

רוצה לומר, איפה איינשטיין ואיפה שפרינצק; מי יכול לטעון כלפי בן־גוריון ששאף להכתיר את אבי תורת היחסות, חתן פרס נובל ומי שדרבן את הנשיא רוזוולט להקדים את גרמניה הנאצית בפיתוח נשק גרעיני. היה ויצמן ואינו עוד. עכשיו צריך למצוא מדען כמו ויצמן, פיזיקה תחת כימיה, עם אחיזה רפה עוד יותר מזו של ויצמן בממסד הישראלי. במכרז הזה יכול לזכות רק איינשטיין. ברור שיסרב. בגילו, במצב בריאותו, בעיסוקיו, מה לו ולנשיאות המדינה. הוא לא השתגע. אלא שהכל יחסי – הוא עלול פתאום להתבונן בהצעה המשונה מזווית מקורית, למצוא בה טעם ולמלא תפקיד ריקני בתוכן חדשני. ומה אז? אותו לא יוכל בן־גוריון לרסן. הוא איינשטיין. יתבטא, יתפטר, אין לדעת. הימור מסוכן.

כל השיקולים הללו נדחסו לתוך שתי המילים שהושמעו באוזני נבון: אנחנו בצרות. דאגה במקומה, אך לא במקרה זה. מברק דיווּח הביצוע של אבן תיאר באריכות את ההשתלשלות. איינשטיין ניסה להשתמט מפגישה עם גויטיין להגשת הצעתו הרשמית של בן־גוריון; התרצה כשנודנד, אך פרץ בצחוק כשאבן ביקש ממנו שלא לגלות את דבר הפנייה אם יציקו לו עיתונאים. הכתבים כבר מתקשרים זה שעות, אמר, כי הדלפתם את ההצעה בירושלים. עד עתה אמרתי את האמת, שלא קיבלתי מכתב כזה. לגופה של נשיאות, השיב לאחר שתי יממות העיון, איני מתאים, כי אני לוקה בכישורים למגעים בין־אישיים. אפס ביחסי אנוש.

בעברית מדוברת, רדו ממני, ובן־גוריון שמח לרדת מאיינשטיין, כשנתיים לפני מותו, ולמצוא מועמד אחר, שלא יזיק גם אם לא יועיל. הוא שלף מהספסל את ידידו מנוער, יצחק בן צבי, בעל מורשת נכבדת מלפני הקמת המדינה, אך שלא צורף לממשלה והיה ח"כ בלבד; ולפי אותו דגם – את קדיש לוז כיו"ר הכנסת, כאשר שפרינצק מת. על גבו של בן צבי, ולצריף ששימש לו חדר עבודה והורחב כשנבחר, העביר בן־גוריון את הנשיאות מתל אביב לירושלים. גם כדי לאתגר את השגרירים הזרים, בטקסי הגשת כתב אמנתם.

תקופת הצנוע

בישראל הענייה של שנות ה־50 לא הייתה לנשיא מכונית ייצוגית. אמריקאי נדיב שהתפלץ לשמוע על כך הודיע שיתרום את הקרייזלר שלו, משומשת כחדשה. שר הביטחון פנחס לבון, בימיו האחרונים טרם אילוצו להתפטר, הודיע שישאיל לבן צבי את מכונית השרד שלו. וכשנחנך בירושלים מלון חדש וחדיש, מלון 'הנשיא', ביקש בן צבי מהיועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, בעקבות פניות "בעיקר מאנשי חוץ לארץ" שהיו משוכנעים שהנשיא הוא "בעל המלון או לפחות שותף בו", לבדוק אם אפשר לאלץ את המלונאי לשנות את שם הנכס שלו. רק שהוא, הצנוע מהצריף, לא ייחשד חינם בבעלות על 'הנשיא'.

בן־גוריון היה יכול לסמוך על בן צבי שלא יכרסם בעוצמתו. אך בן צבי גם לא נאלם דום. היו לו (ולרעייתו רחל ינאית, לימים בתנועה לארץ ישראל השלמה) דעות נחרצות למדי, באגף הימני של מפא"י. בתחילת 1957, כשבן־גוריון נכנע ללחץ האמריקאי וחזר בו מכוונתו המוצהרת לממש את הצלחת מבצע קדש להישארות בעזה ובשארם א־שייח', בן צבי גלגל רעיונות לסיכול מצוות וושינגטון.

המשותף לשני הנשיאים הראשונים וליו"ר הראשון של הכנסת היה השכול. שלושתם איבדו בנים במלחמות, הטייסים מיכאל ויצמן (במלחמת העולם השנייה) ואהרן שפרינצק (בהגנת תל אביב מהפגזה מצרית) ומפקד הסיור עלי בן צבי בקרב בקיבוץ בית קשת. איש מהאבות השכולים לא הפך את אובדנו לאבזר פוליטי בנוסח אנטבה. אחיינו בן ה־18 של חיים ויצמן, עזר, כתב לדוד כי מותו של מיכאל המריץ אותו ללכת בדרכו ולהיות לטייס בחיל האוויר המלכותי. חמישה עשורים אחר כך, וגם הוא אב שכול, לשאולי שנפצע בראשו במלחמת ההתשה, לא החלים לחלוטין ונהרג בתאונת דרכים, הופתע ויצמן הצעיר למצוא עצמו מתמודד על הנשיאות ומאייש את תפקיד הדוד. הפעם במשכן בירושלים ולא ברחובות.

בן צבי, שנבחר לנשיאות שלוש פעמים, טרם שינוי החוק להגבלתו לשתי כהונות של חמש שנים (ומאז שונה שוב, לכהונה אחת של שבע שנים), לא נדרש להיוועץ בסיעות לאחר בחירות ולקראת ממשלה. תמיד מפא"י, הסיעה הגדולה, בפער ניכר, זאת שמתלבטת רק בין שותפות אפשריות, הציונים הכלליים והפרוגרסיבים מכאן, אחדות העבודה ומפ"ם מכאן, הדתיים והחרדים מכאן; ותמיד בן־גוריון.

אך חידוש אחד, ערב בחירות ולא במוצאיהן, נרשם על שם בן צבי: מאמץ לתווך במשבר פוליטי כדי לאחות קרעים בתוך הממשלה (והמפלגה). כשבן־גוריון התפטר ב־1961, בהטילו שיקוצים בשר המשפטים פנחס רוזן (פרוגרסיבים) ובעמיתיו ל"ועדת השבעה" שעסקה בפרשת לבון (ביניהם אשכול ואחרים ממפא"י) – זימן אליו בן צבי לפגישה משותפת את נציגי סיעות הכנסת. אם לא תימצא פשרה, אמר, בן־גוריון יתעקש, הבחירות יוקדמו, תיבחר כנסת בהרכב דומה למדי והמצב לא ישתנה מיסודו. מוטב לבלוע את העלבונות ההדדיים עכשיו ולשקם את הממשלה.

זה היה, למעשה, "מתווה הנשיא" הראשון. הוא נכשל, לא בגלל התנגדות המפלגות שמחוץ לממשלה (מנחם בגין התרעם על שבן צבי מתיימר לקבוע שהבוחרים רק ישחזרו את הצבעתם הקודמת), אלא מפני שהפוליטיקאים המנוסים הכירו את הלקוח שלהם, בן־גוריון, וידעו ששום נוסחה לא תרצה אותו.

בן צבי, שהקפיד לשוחח גם עם חברי הכנסת של הסיעות הערביות, לווייני מפא"י ומפ"ם, חרג מהמתכונת של התייעצות עם סיעות נפרדות וכינס אצלו בצוותא נציגי מפלגות שונות, מהממשלה ומחוצה לה. יוחנן בדר מחרות, שבעשור הקודם הציע שהנשיא יהיה גם הממונה האזרחי על הצבא, ניסה למכור לבן צבי תסריט בדיוני: בעוד בן־גוריון רב עם כל העולם, יכולה חרות, כלומר בגין, להקים ממשלת מיעוט שתזכה לאמון בתמיכה חיצונית. בדר מנה את השותפות לחלומו: כל סיעות הבית, למעט הקומוניסטים ומפא"י. העוקץ היה מובן לנאספים: תמונת ראי של "בלי חרות ומק"י" מאת בן־גוריון.

אף שלא היה תאב שררה בעצמו, ובמשתמע ייעד את התפקיד לבן־גוריון, הרהר בן צבי באוזני עמיתיו לשעבר בכנסת בשינוי דגם הנשיאות לכיוון הצרפתי, ולא במובן החסינות הפלילית. ברפובליקה הרביעית נפלו ממשלות בזו אחר זו כשהנשיא היה מעין ויצמן או בן צבי; החמישית נתפרה לפי מידתו הכוחנית של שארל דה־גול. אם אין הכרעה פוליטית ברורה, נשען בן צבי על כותרות השעה, עלול מאבק החולקים בשלטון להוביל לאלימות, התנקשות, מלחמת אזרחים נוסח קונגו והמאבק בה בשעתו בין הנשיא קסא־וובו וראש הממשלה לומומבה.

מאהב בעורף האויב

ב־1963, חודש לאחר מות בן צבי, התפטר בן־גוריון ללא שוב. אחת מפעולותיו האחרונות הייתה הסדרת בחירתו של זלמן שז"ר לנשיאות. כמו קודמיו ויורשיו (למעט אפרים קציר), היה שז"ר פוליטיקאי; שנה וחצי שר, כשבע שנים ח"כ. בצעירותו היה גם אחד ממאהביה של גולדה מאיר. ספק אם יש עוד בעולם תמונות ממשלתיות המתעדות, בקרב 13 שרים, משולש אהבים כמו זה שהונצח בממשלה הראשונה של ישראל – גולדה, שז"ר ורמז.

כולם היו ילידי המאה ה־19. רמז הקדים למות, ב־1951. גולדה ושז"ר זכרו זו לזה חסד נעורים. בתום העשור שלו בנשיאות, והוא כמעט חסר כל, סידרה גולדה בסתר שאחת מקרובות משפחתו, חברת שדות ים, תבוא לסעוד אותו. מזכירתה של גולדה, לו קדר, התבקשה לטפל בהחזר הוצאות הנסיעה (הקיבוץ נידב את ימי העבודה). אלה היו ימי קיבוץ וקימוץ באוצר הממלכתי. כשגולדה התפטרה מהממשלה לאחר כ־17 שנים רצופות והתלבטה אם להישאר בכנסת, בתפקידה כמזכירת מפא"י ולכאורה גמלאית מהשררה, עמד לנגד עיניה לא הסיכוי הדמיוני (המותנה בחברות בכנסת) להיבחר לראשות הממשלה לאחר אשכול – אלא החישוב הכספי. קצבתה כחברת ממשלה וכנסת לשעבר תסתכם בכ־1,200 לירות, ואילו בתוספת שכר ח"כ תקבל עוד שליש, סה"כ כ־1,600.

שז"ר היה לנוסע המתמיד להלוויות ממלכתיות, אחד צ'רצ'יל וארבעה נשיאים אמריקאים – קנדי, אייזנהאואר, טרומן, ג'ונסון – וגם לאירועי הנצחה וזיכרון. בינואר 1973, סמוך להשבעת ריצ'רד ניקסון לכהונתו השנייה, פונתה מחצית השעה בלו"ז שלו לביקור נימוסין של שז"ר, "דמות טקסית לחלוטין", לפי הניסוח בנקודות ההכנה של הנרי קיסינג'ר. כל נשיא וחובותיו, וגם נשיא שהוא ראש הרשות המבצעת אינו פטור מהקרבת זמן לטובת נשיא נטול סמכות ממשית.

קיסינג'ר, שלא טרח להשתתף ושלח רק נציג מהמועצה לביטחון לאומי, הקדים והרגיע את ניקסון: לא צפויה שיחה מהותית, שז"ר בן ה־81 היה מאנשי מפלגת העבודה של גולדה, והרי ראש הממשלה עצמה תגיע הנה בסוף החודש הבא.

לשז"ר נלווה השגריר יצחק רבין. רבין, עוד יותר מגולדה, לא הסתיר את תקוותו שניקסון ינצח בבחירות 1972 את המועמד הדמוקרטי ג'ורג' מקגאוורן. שז"ר הדהד: "בחירתך בשנית חוללה שמחה וצהלה בישראל. אנו מוקירים את גישתך כלפי רוסיה הסובייטית". אשר למדיניות, "הבעיה היא השגת שלום עם שכנינו. אני יודע שיש הרואים בירושלים מאוחדת תחת שלטון ישראל מכשול לשלום, אבל אחרי 60 שנות חיים בירושלים, מאז 1911, אני מכיר את הבעיות, ומוטב כך לכל חלקי העיר".

רבין: נולדתי שם. אני יודע.

שז"ר: מטרתנו האמיתית היא השגת שלום עם שכנינו. אנו זקוקים לעזרה. עליכם לפעול בהתמדה לחבר בין יהודים וערבים. זה המסר שלי.

ניקסון: תודה שבאת. זה היה מסע ארוך לכבודו של הנשיא טרומן. בנושא ההגירה (היהודית מרוסיה), השגריר רבין היה מועיל מאוד. עלינו לטפל ברוסים בשקט. גם אנו חותרים כמוכם לשלום. נפעל לפתרון שיכיר בזכויות שני הצדדים. אנו ממשיכים לתמוך במדינת ישראל. בחודש הבא אראה את ראש הממשלה ונקיים דיון מפורט.

שז"ר: היא מצפה לפגישה איתך.

ניקסון: היא אישיות חזקה ומרשימה.

שז"ר: בדיוק מה שנחוץ לנו עכשיו.

ניקסון: אנו משוחחים על נושאים רבים בגילוי לב. רבין יספר לך.

שז"ר: אני מכיר אותה מאז 1921. אנחנו באותה מפלגה וקרובים מאוד.

ניקסון (חוסך חצי מהחצי וממצה את האירוח בתוך רבע שעה): אני מבין שעליך לצאת בהקדם. אלווה אותך למכונית. 

ניסויי המדען

לקראת סוף נשיאות שז"ר התנהל מאבק פנימי במפלגת העבודה על המועמדות לנשיא הרביעי. צעירי המפלגה התמרמרו על שתלטנותה של גולדה ועל התנגדותה ליוצאי רפ"י, במקרה זה לנבון. "בחרתי לעצמי ארבעה עוזרים מעולים", אמר פעם בן־גוריון, "טדי קולק, שמעון פרס, נבון והמזכיר הצבאי חיים בן־דוד". הצל"ש לרל"ש לא היטיב עם נבון אצל גולדה. היא העדיפה את המדען אפרים קצ'לסקי־קציר, אחיו של פרופ' אהרן קציר, שנרצח שנה לפני כן בנמל התעופה לוד בפיגוע הטבח של קוזו אוקמוטו. גם אפרים קציר, כמו האבות והאחים השכולים (ידין, דיין), לא הפך את אבלו הפרטי והמשפחתי לקלף פוליטי.

האחים קציר היו שותפים לפיתוחים מדעיים ביטחוניים; בהקמת צה"ל אפרים היה מפקד חיל המדע, קודמם של רפא"ל ומפא"ת, סגן אלוף (במונחי ההווה מקביל לתא"ל). אהרן הוזמן לאחת מישיבות הממשלה כדי לנמק את הקמת האקדמיה למדעים, או בשמה העברי 'בית הוועד'. כיסוי יעיל לקשרים עם מומחים בתחומים נחוצים ממדינות שונות, החושדות במגע עם מדענים ממשלתיים אך מעודדות קשרים אקדמיים. להמחשת עוניו התקציבי של המדע המקומי אז, סופר המעשה המתסכל ב"ישראלי הראשון שזכה בפרס נובל", המיקרוביולוג יהושע־ג'ושוע לדרברג, יליד פלשתינה־א"י, שנעקר בינקותו לניו יורק כשהוריו צבי ואסתר חיפשו שם את פרנסתם. ללדרברג, שזכה בנובל ב־1958 והוא בן 33, לא נמצא תקן פנוי במכון ויצמן; כל העמדות תפוסות.

בעקבות רצח אהרן קציר החליטה אוניברסיטת הנגב בבאר שבע להיקרא על שמו. ההחלטה שונתה כשבן־גוריון מת, ולמשפחה הוצע להסתפק במחלקה למדעי החיים שבפקולטה למדעי הטבע. איכשהו, גם זה נשכח עם השנים. בן־גוריון, שהונצח גם בנמל התעופה, אתר הרצח, בלע הכל.

אפרים קציר בא עם גולדה, נשאר עם רבין וסיים עם בגין. המדען הרגיל לניסויים במעבדה ובשדה קלט עם הזמן – ובעיקר לאחר שאמירתו "כולנו אשמים" לאחר מלחמת יום הכיפורים קוממה באטימותה המגוננת על גולדה, ממשלתה ומפלגתה – שמצבו השתנה; הניסוי נערך בו. לאחר ניצחון הליכוד ב־1977 כתב לידיד שהוא "חש לעיתים כאסיר בארמון". מעשיו והתנהגותו, הוסיף בצער, "מוכתבים על ידי מאורעות שאיני שולט בהם".

נשמע מוגזם, כשיודעים ש־30 שנה אחר כך היה נשיא־אנס לאסיר ממשי, לא פיוטי ולא בארמון; אך עובדה היא שחלפו ארבע שנים והועבר שלטון לפני שקציר – שנה לפני תום כהונתו, שעל חידושה החליט שלא להתמודד מול מועמד הרוב של הליכוד בכנסת – זימן קבוצת משפטנים לעיין בסמכויותיו ולבדוק אם ואיך ניתן להרחיבן, כולל לפיזור הכנסת. כי מאחורי יוקרת התואר "האזרח מספר 1" השתרעה מציאות: הנשיא הוא עירום, חותמת מספר 1 לחנינות, חוקים ומינויים, כשהממשלה מציבה בפניו עובדות מוגמרות ואף לא טורחת לעדכן אותו בקביעות בדרג הבכיר ביותר, רה"מ ולא מזכיר הממשלה, רמטכ"ל ולא דיווחים מעובדים למזכיר הצבאי שלו .

לא סתם משפטנים הובאו אל קציר: חיים כהן, מאיר שמגר, אהרן ברק, יצחק זמיר. היועמ"ש השני (וגם שופט בעליון ושר משפטים), הקודם, המכהן והבא; ולצידם מרצים וחוקרים מצמרת המקצוע. שמגר, שופט בעליון, הביע קצת אי־נוחות ממעורבותו; גם ברק. אך לנשיא קשה לסרב. לכל היותר, אפשר לבקש פטור נקודתי (ברק: "אם הכוונה לגבש הצעות שתובאנה בפני הממשלה בשם הנוכחים בדיון, הוא מבקש לשחררו מהמשך הפעילות, בשל מעמדו". שמגר וכהן: "גם השתתפות שופטים מוטלת בספק". קציר: "לא יימסר לראש הממשלה מסמך חתום בידי הנוכחים. ההצעה תוגש בשם הנשיא בלבד". זמיר: "זה צריך להפיג את חששות השופטים והיועמ"ש").

קציר רצה להתחזק מול בגין, שבתוך שנה יקדם את ברק לעליון וימנה את זמיר ליועמ"ש. לכן מאלף במיוחד לקרוא את עמדות המשתתפים מבעד לעדשות פרשת קו 300 – כמעט עשור אחר כך – כשזמיר מתעקש להעמיד לדין את חשודי השב"כ בהמתה ובשיבוש, הנשיא הרצוג מעניק להם חנינה, ובג"ץ מאשרר אותה בתמיכת שמגר ובהתנגדות ברק.

זמיר: ראוי להוסיף עוד תוכן לנשיאות. כיום אין לנשיאות תוכן ולמרות היותה מכובדת בעיני הציבור, אין היא חשובה בעיניו. הפוטנציאל הטמון במוסד הנשיאות אינו בא לידי ביטוי. דווקא לצורך איזון הכוחות הפועלים במשטר הפוליטי הישראלי, ייתכן שכדאי להוסיף לו תוכן.

שמגר: מתן סמכויות נוספות לנשיא יביא ליצירת כלאיים, בין השיטה הנשיאותית לשיטה הקבינטית, וספק אם יש בה תועלת. שיטת הממשל הקיימת היא מעגל סגור והשתלבות מלאכותית לתוכה עלולה לפגוע בה. כיום יש איזון מסוים בין רשויות השלטון, והדמוקרטיה קיימת כל עוד הכוחות פועלים במסגרת זו. אם הנשיא, שנמצא מעל למערכת האיזונים, יוטל לתוכה – יופר האיזון.

ברק: הענקת כוח פוליטי נוסף לנשיא תסתור את דמותו, שהיא א־פוליטית. נוכחותו בישיבות הממשלה תעמיד אותו בעיני הציבור בשורה אחת עם השרים, הנושאים באחריות.

כהן: בחתימות על חוקים יש להעניק לנשיא וטו מהותי. פיזור הכנסת – אכן צריכה להיות מחוץ לכנסת רשות כלשהי, אם כי לא בהכרח הנשיא, עם סמכות לכך. דיווח ישיר של הרמטכ"ל לנשיא – לא מעשי.

שמגר: לא טוב שהרמטכ"ל ידווח לנשיא. דרגתו בשירות המדינה פחותה מדרג שר, והנשיא צריך לקבל את הדיווח מהגורם האזרחי הנושא באחריות – שר הביטחון.

דעת הרוב, שנוסחה בעדינות, אכזבה את קציר: הנשיא נישא, כי אינו נושא. נישא מעל לפוליטיקאים, כי אינו נושא באחריותם. אם יהיה לנושא, ממילא יהיה גם למושא. אל לגעת. 

ממלכתי תמורת ממלכתי

נבון, המועמד שגולדה לא רצתה, היה למועמד שבגין לא רצה – ושנבחר. טעות טקטית קשה של ראש הממשלה, שלא טרח להציב מול איש העבודה, בן יהדות ספרד, יריב שווה-כוחות, אלא רק פרופסור נחבא אל כליו, יצחק שווה. בגין לא רק הפסיד: הוא גם ויתר על מאגר אפשרי של רצון טוב. במגעים עם זרים, למשל עם הנשיא רייגן בוושינגטון, היה נבון ממלכתי לחלוטין ולא חרג מהקו הממשלתי. לכן גם נודע משקל לביקורת הפנימית שלו על בגין, במיוחד בקריאתו הפומבית הנרגשת להקמת ועדת חקירה בעקבות הטבח בסברה ושתילה.

ועדות חקירה ובדיקה אינן מסמנות מלכתחילה כיעדים את ראשי הממשלות. להפך: הן יוצאות להגן עליהם ולייצר חומות אש תחתיהם, לחריכת הרמטכ"ל או אם אין די בכך שר הביטחון. אבל לשופטים מאסכולת אגרנט־לנדוי, כהן־ברק או וינוגרד, אין שליטה בתגובה הציבורית לדו"ח. מעמד רה"מ נחלש ובתוך שבועות או חודשים אינו יכול עוד.

נבון לא רק בא מהפוליטיקה, הוא גם השתוקק לחזור אליה. אשלייתו הייתה היוון האהדה העממית כלפיו, לשבירת התיקו פרס־רבין במפלגת העבודה. טעותו התבררה במהרה. הם העדיפו את חברתו הבלתי נסבלת זה של זה על פני קודקוד שלישי וראשי במשולש. נבון חזר לזירה ונאלץ להסתפק בסגנות חסרת משמעות לרה"מ ובתיק החינוך. לא רע, בדרך לנשיאות; לא מצדיק הכתמה בפוליטיות בירידה ממנה. ב־1990 ניסה לתומו לשכנע את פרס שוב לפרוש לטובת יורש, כגון הוא עצמו, חברו מרביעיית בן־גוריון, אך פרס – שהסביר לו כי ברצון היה פורש אילו היה למי להעביר את הראשות, אלא שעמוס עוז ואלוף אהוד ברק טרם התפנו – סירב לצאת לגמלה מוקדמת; הוא היה רעב לעוד רבע מאה של פעילות ציבורית, כולל קצת ראשות ממשלה, תיקי ביטחון וחוץ (ו'שיתוף פעולה אזורי') ונשיאות.

–

כשנבון נמנע מהצגת מועמדותו לכהונה נוספת, נתפס מקומו בידי חיים (ויויאן) הרצוג, אדם מרשים הרבה פחות מתוארי עברו: ראש אמ"ן ושגריר באו"ם. הרצוג היה איש המלל, המשודר או הננאם, ומרוצה מאוד מעצמו, ללא תחרות חיצונית. הוא התמוגג בהיזכרו בקריעת ההחלטה "ציונות היא גזענות", בהפצת חוזה מכירתה של מערת המכפלה מעפרון החתי לאברהם אבינו, ובנאומיו – שהופצו בתקליט – לאחר מבצע אנטבה. כמי שהשתזף בתהילת מבצע שלא השתתף בו, נטה הרצוג חיבה יתרה לאחיו של יוני נתניהו, אף הוא שגריר באו"ם.

הסגידה המוגזמת ליוני, מעל לכל חלל אחר במערכות צה"ל, כולל מפקדים אחרים של סיירת מטכ"ל (עוזי יאירי, נחמיה תמרי), הכעיסה רבים מחבריהם של הנופלים. תא"ל ערן דולב, שהיה קצין הרפואה הראשי ונישא לדליה, אלמנתו של יאירי, לא התאפק. "הייתי מפקד הצוות הרפואי במבצע 'כדור הרעם' לשחרור בני הערובה באנטבה", כתב להרצוג, משתמש בשמו המקורי של המבצע. "יוני נתניהו, חברי ליחידה ולמבצעים רבים, מת בזרועותיי. על שום כך אני מרשה לעצמי לפנות אליך", במחאה על שבהשתתפו באירוע לציון 15 שנה לאנטבה ולהנצחת החלל היחיד של צה"ל במבצע, "שאמנם היה המצוין שבמצוינים", נכשל הנשיא ב"אפליה בין דם לדם".

דולב אזכר אלופי משנה שנהרגו בבקעת הירדן (אריק רגב) ובלבנון (אברהם חידו), את יאירי במלון סבוי, את האלוף קותי אדם בביירות, את חגי מעיין ואבידע שור ב'אביב נעורים'. רבים בפוליטיקה, "מגוונים שונים של הקשת", רמז דולב לפרס ולביבי, "עשו הון פוליטי על רקע נפילתו של יוני ז"ל", אך לנשיא המדינה אסור להפלות בין דם לדם ובין "משפחות עם קשרים" לאחרות.

הרצוג השיב שאינו רואה צורך להצטדק, אך הצטדק: "העובדה היא כי המילים 'אנטבה' ו'יוני' יוזכרו לעולמים בנשימה אחת. כל ההיסטוריה שלנו רצופה גיבורים שצוינו ורבים יותר שלא צוינו".

האלוף בדימוס הרצוג לא הצטיין במודיעין הצבאי וגם לא בכושר הניתוח והחיזוי הפרטי. בכנס של יחידת השב"כ 730 לדורותיה, בספטמבר 1990, בנוכחות רבין, פרס ושמיר, הרגיע הרצוג את מאבטחיו המאופקים של ראש הממשלה במילים: "באופן מוחלט וגם בהשוואה לשירותים אחרים – אין לכם במה להתבייש", כי בביקורו בניו יורק, "כל תנועה, ולו גם של מספר צעדים, לוותה ברעש מחריש אוזניים של סירנות רכב האבטחה המקומי ושל התנהגות כמעט ברוטלית של המאבטחים כלפי כל מי שהעז להתקרב קרבה מסוכנת למדי, לטעמם, עד כדי כך שבבית הכנסת הקימו מחיצה ביני לבין קהל המתפללים וכמעט לא אפשרו לי להשתתף בתפילה".

מאחד בעל כורחו

בחורף 73'­-74' התארגן הרצוג לכתיבת גרסה פרו־דדו ואנטי־דיין על מלחמת יום הכיפורים. הוא היה אז מיעוט בתוך מיעוט, מנוכר להנהגת רפ"י שבמפלגת העבודה, בגלל זלזולו הגלוי של דיין בו. הוא תהה מה יקרה בפוליטיקה, בממשלה. כל מי שעיניו בראשו ראה שדיין ייפול ושאת מקומו כנציג רפ"י בהנהגה ועם תיק הביטחון הנכסף יתפוס פרס. הרצוג פרץ בצחוק. פרס היה עד אז הדחוי בשרי גולדה. "שמעון? מה פתאום!".

עשור אחר כך נקלע הרצוג, שדילג משנה וחצי בכנסת – באגף הימני של העבודה, כתומך נלהב בהתנחלויות – לנשיאות, להתמודדות בין פרס לשמיר על הרכבת הממשלה בתום בחירות 1984. את הטירונות בתחום עבר בסתיו 83', כשבגין התפטר והתלקח יום קרב בין פרס, ראש הסיעה הגדולה בכנסת בעקבות פיצולים ומיזוגים, לבין שמיר, שהחתים יותר ממליצים (64) וקיבל את בכורת ההרכבה.

שיחות הרצוג עם נציגי הסיעות באוגוסט 84', בחדרים סגורים, נקראות כחזרה כללית לפגישות השקופות של ריבלין בחודש שעבר. ריבלין לא פסל את איתמר בן גביר; הרצוג התנכר למאיר כהנא, והליכוד התחייב שלא להישען עליו. דבריו של מוחמד מיעארי מ'הרשימה המתקדמת' – מאות אלפי אזרחים ערבים משתוקקים להשתתף בחיי המדינה ובעיצוב החלטותיה – עודכנו רק מספרית בפי אחמד טיבי, איימן עודה ומנסור עבאס. שותפו של מיעארי, אורי אבנרי, שנאבק בשנות ה־50 וה־60 בפרס כמגלם המובהק של משרד הביטחון, המליץ להרצוג להטיל עליו את הקמת הממשלה. מי שקשריו הענפים בעיתונות זיכו אותו בפי אבנרי בכינוי "יונייטד פרס", היה בשנות ה־80 למועמדו של אבנרי לראשות הממשלה.

הרצוג יזם קריאה פומבית לשתי המפלגות הגדולות להקים ממשלה משותפת. מגעים חשאיים בכיוון זה התנהלו במקביל, בתיווך אריק שרון, והביאו להקמת הממשלה הדו־ראשית הראשונה, ללא רמאות בין השותפים נוסח נתניהו, או הונאת מצביעים נוסח גנץ.

בין הח"כים שהתייצבו אצל הרצוג היו שני הנשיאים הבאים, ויצמן בראש סיעתו 'יחד' (עם פואד בן אליעזר ואברשה טמיר) וקצב, כחבר במשלחת הליכוד. ויצמן, עם שלושה ח"כים שהיה בכוחם להפוך את נחיתות שמיר לעליונות, היה אז במצבו של נפתלי בנט לאחר בחירות מארס 2021: שמיר הציע לו עד שלושת רבעי המלכות, הכל חוץ מהכתר עצמו. סגן השר קצב, יליד איראן ותושב קריית מלאכי, שהגיע יחד עם אהוד אולמרט ואחרים בסיסמת "רק שמיר", הפתיע בהגנה נמרצת על מפא"י הקדמונית, המושמצת, לאחר שבע שנות שלטון הליכוד.

"רוב העם רוצה בשמיר", אמר קצב, "כי בשנים האחרונות היו תחושות ניכור, מריבות ואפליה מנת חלקם של מגזרים שונים, ולגמרי לא חשוב אם התחושות מוצדקות או לא. לפי דעתי תחושות האפליה לא מוצדקות. אני לא מאמין שבתקופת המערך הייתה אפליה מכוונת כלפי השכבות החלשות. אני לא מאמין שהייתה אפליה בכלל. מנקודת ראות אישית שלי, (המערך) לא גילה מספיק רגישות, הבנה לבעיות של השכבות החלשות, אבל ודאי לא הייתה אפליה. והתחושות האלה, אדוני הנשיא, נעלמו תחת שלטון הליכוד בשנים האחרונות. עובדה היא שלא מדברים על קיפוח ואפליה. עובדה היא שהייתה תחושה כזאת ושהיא נעלמה. תחושה כזאת יותר גרועה ממדיניות, שאפשר לשנות. תחושה אי אפשר לעקור בשינויים מדיניים. זה טבוע בנפשו ובדמו של אדם. והתחושות האלה נעלמו. לכן אני מעריך שרוב העם רוצה בשמיר".

גם נציגי ש"ס, טרום אריה דרעי, ביטאו העדפה לשמיר, בלחצם הקולני של בוחריהם, אך נזהרו שלא לפסול ישיבה תחת פרס, אם עליו יטיל הרצוג את הרכבת הממשלה. זה היה, עד לאחרונה, המשחק הקבוע של המפלגות החרדיות, בבואן לנשיאים. במשפט אחד, בעד הליכוד. בשניים – גם המועמד הנגדי קביל.

–

משעשע לקרוא את שטף הרכילות והשיקוצים של אברהם שפירא, ראש סיעת יהדות התורה, בשיחה טלפונית עם הרצוג לאחר בחירות 1992. שפירא "רואה בעיה" במאיר פרוש מאגודת ישראל בסיעתו־הוא. "אין סומכים עליו ואינו מקובל על הרב שך. שפירא פגש את הרב שך ואמר לו שהוא צופה מפלה של הליכוד ויש להיערך לכך. אנשי העבודה, רבין ופרס, הם אנשים הגונים המבינים את הצרכים של הדתיים. לצערו מכרו לרב שך כל מיני לוקשים. הרב שך גם אינו מאמין לדרעי, שעובד עם חיים רמון ומנסה למכור להם שהוא יביא את הקולות, אבל אין לדרעי קשר עם גדולי התורה. דרעי היה אצל הרב שך ונפל לרגליו, התחנן וביקש שהאגודה תלך עם ש"ס. דרעי חושש מהספרדים שקרובים לליכוד ולא ייתנו לו ללכת לבד עם העבודה. הוא רוצה שהאגודה תלך ראשונה ואז ש"ס תצטרף".

הוא, שפירא, "יכול להביא לרבין גוש שייתן לו 65 קולות, ללא מרצ. אפשר לסדר זאת, אין בעיה להביא את צומת של רפול, שאינו מכיר את כל שבעת האנשים שלו שנכנסו איתו – עם כל המפלגות הדתיות, אבל ברור שרבין לא רוצה להשאיר את מרצ בחוץ, ומצד שני גם לא להיות תלוי בה. רבין אדם ישר. שפירא סיכם עם הרב שך, הרבי מגור, הרב מוויז'ניץ והרבי מסדיגורה, שיגידו שהם סומכים על שיקול דעתו של הנשיא. אפשר לסמוך על רבין ורק לקוות שלא יקלקל לעצמו בגלל היחסים עם פרס. שייתן לפרס מה שמגיע לו. ושייזהר מש"ס. אסור גם לשכוח את כל התיקים הפליליים שיש לאנשי ש"ס. שילך עם המפד"ל. הם לא אנשים קרימינליים".

הרצוג שמע וטלפן לשמיר, "לא רק לפי הנוהל, כי אם גם מבחינת הנימוס החברי. הרי עבדנו יפה יחד. גמרתי את ההתייעצויות ואני רוצה למסור לך כי החלטתי להטיל את התפקיד להרכיב ממשלה חדשה על חבר הכנסת רבין". הרצוג מנה את הקולות: 69 בעד רבין, 32 (הליכוד בלבד) בעד שמיר, שלושה לא המליצו ו־14 דתיים נתנו לנשיא ייפוי כוח לפעול כהבנתו.

שמיר: "אני מודה לך. אתה ממלא את חובתך. אני מעריך זאת".

הרצוג: "כל טוב".

שמיר: "אני שוב מודה לך, אדוני, וכל טוב".

מילים שלא היו יכולות לצאת מפיו של נתניהו, גם אם רופא שיניים כד"ר מנסור עבאס היה מנסה לעקור אותן משם, בהרדמה מלאה. ממלכתיות הנבחנת בתבוסה ואף בתיקו, לא רק בניצחון. 

המכתימים והמשקם

בבחירות 96' ו־99' נתניהו לא הושפע מעמדותיו של הנשיא הבא; מי שעוד ישב במטכ"ל כאלוף לצד רבין והרצוג. אם ראש הממשלה נבחר אישית, ויצמן השני חלש כמו ויצמן הראשון. אך עוד בשנותיו הראשונות כנשיא, מול רבין כרה"מ, היה ויצמן קינוח ולא מנה עיקרית. מדינית, באוסלו, איגף את רבין מימין, אך בעיקר משום שמצרים אהובתו קופחה בהשוואה לדגש על הפלסטינים. רבין כעס, כל גרם של תמיכה ציבורית היה חשוב לו בגבור הפיגועים וההתנגדות, אבל התבטאויות ויצמן היו הפעוטות שבדאגותיו.

ויצמן, שנידב לחוקרי המשטרה נתונים ותובנות, סיים את כהונתו בבושת פנים, בפרשת סרוסי. מאז מותו, ארבע שנים אחר כך, ניכר מאמץ להשכחתו, בהובלת אלמנתו ובתו, שלא סלחו לו על עניינים שבינו לבינן.

ואחרי ויצמן – קצב. נשיאות אפסית שסופה מינוס. דווקא פרס, שנתפס בתקופות ברק, שרון ואולמרט כמי שמסרב להינתק מקרנות המזבח ולכן מצא לעצמו מזבח חליפי, שדרג מחדש את הנשיאות והחזיר לה משהו מההשפעה שהפעילו ממנה במשורה, ברגעי משבר, בן צבי, נבון והרצוג; מה שרצה ולא מצא קציר. האיש שאחד ממפעלי חייו היה טקסטיל דימונה ושהתנגד – בצדק – לתקיפת הכור העיראקי, היה לנדבך חשוב בחזית הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ראש המוסד מאיר דגן וראש השב"כ יובל דיסקין, עם שחקן החיזוק האמריקאי אובמה, לחסימת ההרפתקה האיראנית של נתניהו. יצא שבהתמודדות הפוליטית ביניהם פרס הפסיד, אך בהתגוששות המהותית, על המדיניות, ניצח.

לקראת בחירות 2013 החמיאו לפרס הפצרות שיפרוש מהנשיאות ויתמודד בבחירות בחוד מחנה אנטי־ביבי; אולי גם יצליח לרפא את הפצע של 1996. ציפי לבני הסכימה להיות מספר 3, עם שלי יחימוביץ' כמספר 2 ופרס בראש. יחימוביץ' לא רצתה. כדברי גולדה במאי 1967, היא לא הייתה זקוקה לשותפים לניצחון. גם סביבת פרס לא התלהבה לוותר על ביטחון תעסוקתי, כמעט שנתיים נוספות, למען הימור שסופו אולי התרסקות וחידוש אותה תווית עגמומית, לוזר.

–

שערוריית התנהגותו של נתניהו בשנות הפליליטיקה שלו, תערובת חקירותיו־אישומיו־משפטו עם גרירת המדינה לסדרה אינסופית של בחירות, שיוועה לנשיא חזק ורציני מריבלין. במונחים אמריקאיים: לינקולן, לא טראמפ. אלא שריבלין לא הצליח להשתחרר משלשלאותיו. הוא כבול למפלגתו, לרצון להזים את טענות נתניהו נגדו ולצלקות חקירת המשטרה בדבר קשריו עם ידידו ומעסיקו דוד אפל – חקירה רב־תיקית שהסתיימה בהמלצת סגירה, שאומצה בידי היועמ"ש מני מזוז, אך שבין כה וכה מנעה מריבלין את תיק המשפטים.

ריבלין לא הושם בזדון על כוונת המשטרה והפרקליטות. הוא עלה אליהן מהחומר שנאסף כיאות נגד אפל. אותה נטייה המחבבת אותו על עיתונאים, לשתף בחוויות המתנסחות כפרפראות, סיבכה אותו כשפטפט לתומו על שהתרחש בדיוני הוועדה למינוי שופטים ועל תלונה נגד איציק מרדכי. היועץ המשפטי פעל כהלכה. התהליך, כרגיל, היה ממושך מדי. אך מהו הלקח הישים למקרה נתניהו? שהמערכת פועלת ומתאזנת ואפשר לסמוך על היועצים המשפטיים, הנוקטים גישה שמרנית וממעיטה באישומים נגד אנשי ציבור, שיכריעו להקלה ולא להחמרה.

אם על שרון נטען ש"לא עצר באדום" – הרי שנתניהו עוקר את הרמזורים ומטיחם זה בזה; ולריבלין ניתנה הזדמנות מוסרית לשים מולו תמרור אין כניסה. ברגע אחד של פחד, כמובן בלוויית פסקול של הכרזה שאינו נבהל מאיומים, הגחיך את יוקרתו, או יומרתו.

נבון, בהקדמתו לסיפור פניית בן־גוריון לאיינשטיין, אמר שמניסיונו הציבורי הממושך קיימים שלושה פערים מסוכנים: בין עשירים לעניים, בין המדע והרוח, והרה האסון מכולם: בין היודעים – והעושים. תמיד, הזהיר, יש רבים המצוידים בידע רב אך נרתעים מהאחריות שבפעולה; וכנגדם רבים הבורים הממלאים תפקידי ביצוע.

לריבלין לא היה מחסור במידע. רשתו רחבה ואין מעודכן ממנו, והוא בחר לדעת בלי לגעת. נתניהו נופל למרות ריבלין, לא בזכותו. זה רבב קטן הרבה יותר מזה של נתניהו עצמו, אך הוא ידבק בריבלין, כי הכתמים הקטנים של משתפי הפעולה, של המחפשים למי למסור במקום לבעוט לשער ריק ולהסתכן בקללות מהיציע, אפשרו לכתם הגדול להתפשט ולחלחל.

בעוד כחודשיים יארוז ריבלין את הנשיאות וייקח אותה אל מדפי המזכרות בדירת הפרישה. בעצם, מה שנתניהו רוצה כל כך, אם כי מטעם שונה, יצרי – לקחת איתו את ראשות הממשלה, כדי שאיש אחריו לא ייהנה ממנה. נתניהו לא יהיה נשיא. יש גבול לכל ניוול. והוא גם אינו יכול לקבל חנינה נשיאותית, עצמית או בחתימת זולתו, אם לא יודה – תנאי מפורש בחוק ומורשת קו 300 – בעבריינותו.

לשבריר שנייה עמד להיבנות כאן משקל־נגד נשיאותי לאותה ראשות ממשלה, שבניגוד לדברי שמגר, שיבשה את האיזון בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת. זה חלף. ריבלין מסמס את הרגע. כעת כבר לא חשוב מי יישב במשכן, עוד הרצוג, או אולי פרץ כלשהו – עמיר, מרים, קובי.

ואולי, אם נתניהו עדיין מתקנא בבן־גוריון, יוכל גם הוא להתקשר ליהודי יקר, אלברט כמו איינשטיין, החבר הטלפוני שלו ממעבדת התרופות ולא הפיזיקה, שגם הוא יודה באדיבות ויעדיף להישאר במקומו.

–

• דרכו של בנימין נתניהו בדרך לקלקול המערכות הציבוריות בישראל // אמיר אורן
• שנת הנשיאות הראשונה של ראובן ריבלין
• מורשת ריבלין // הטור של שרון כידון
• עקומת וושינגטון // התמודדות הנשיא טראמפ עם משבר הקורונה // מאת חיים איסרוביץ
• ראובן ריבלין: להיות יהודי בארצנו // מאמר מיוחד לגיליון "מיהו יהודי"