עד כאן, אמרו אנשי הימין הצעירים, עד כאן.
הבטן שלהם התהפכה. אפשר להבין. הם לא דתיים, אבל הדיבורים של המנהיג הערבי הוציאו אותם מדעתם. 'הר הבית שייך למוסלמים', צעק המטיף, 'והיהודים לא יטנפו אותו!'.
כמה חודשים לפני כן, ביום הכיפורים, יהודים דתיים הציבו מחיצה בכותל. שאפשר יהיה להתפלל, שדעת הגברים לא תוסח משמלות הנשים. הוואקף אמר שהגדר היא הפרה של הסטטוס קוו. זה היה נכון, עד אותו יום לא הייתה שם מחיצה. הכותל, צעק הערבי, הוא החומה של חארם א־שריף, של אל־אקצה. הוא חלק בלתי נפרד ממנו.
הגיע ט' באב. זו ההזדמנות, אמרו צעירי בית"ר, נראה להם. הכותל לא שלנו? ה כ ו ת ל? הם לקחו את דגלי ישראל, התעטפו בהם כמו בטליתות, ובאו להפגין נוכחות בסמטה הצרה. אז קראו לה עדיין סמטת אל־בוראק, על שם הסוס שהביא משם את מוחמד לשמים.
למעלה, במסגד אל־אקצה, המטיף קרא לנקמה. 'מי שהורג יהודי', שילהב, 'נכנס לגן עדן'. הסכינים נשלפו. השחיטה הגדולה התחילה. נהרגו יהודים בירושלים, בג'נין, ביפו, ברמלה. 59 יהודים מהיישוב העתיק בחברון. קהילות חוסלו בהינף מאכלת. השנה היא 1929, המטיף הוא המופתי, חאג' אמין אל־חוסייני. ראש בית"ר הוא זאב ז'בוטינסקי.
התוצאה המיידית, חוץ מההרג הנוראי, הייתה עוד ספר לבן. מאז הצהרת בלפור ב־1917, שהבטיחה כי ממשלת הוד מלכותו 'רואה בעין יפה הקמה של בית לאומי ליהודים בפלסטינה, ותסייע כמיטב יכולתה לכינונו', הלחץ הערבי הביא לנסיגות מדורגות מאותו מסמך ששר החוץ הבריטי שלח לרוטשילד. הצהרת בלפור הייתה ההישג הכי חשוב של הציונות. המעצמה המנצחת, בריטניה, שהעיפה מפלסטינה את הטורקים, מאפשרת הגדרה עצמית לעם היהודי. עשרים שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, מצליח דוקטור חיים וייצמן, בזכות קשריו, בזכות הקסם האישי, בזכות המצאת חומר הנפץ שסייעה לניצחון בעלות הברית, לקבל את המסמך הכי חשוב שהיהודים קיבלו, מאז שאלוהים נתן להם את התורה.
הספר הלבן של 1930 היה נייר עמדה בריטי שקבע כי יש לעצור את עליית היהודים, ולהפסיק את רכישת הקרקעות. לו היה מתקבל, הסיפור הציוני היה מת. ואז, הגיע הקונגרס הציוני ה־17. באזל, 1931. ומה שקרה שם מניע עד רגע זה את הידיים הערביות ששולפות פה סכינים, ואת המילים שיוצאות מהפה של ראש הממשלה. זו לא היסטוריה עתיקה. זה לא משק כנפי הפרפר על הר הבית שמחולל את ההוריקן. זה ישיר לגמרי. אין שום דבר באמצע.
.
ללא פשרות, גרסת הדורות
זוכרים את שנת 2001? לא רק מגדלי התאומים נפלו אז. גם נתניהו. אהוד ברק מפנה את הבמה. הולכים לבחירות חדשות. הליכוד היה בכיס של ביבי, אבל הוא נרתע. אלה היו בחירות לראשות הממשלה בלבד, ללא הכנסת. נתניהו רצה רוב קואליציוני. חכי שרה'לה, עוד לא. מי שקפץ על המשבצת הפנויה היה שרון.
זה, פחות או יותר, מה שהיה גם בקונגרס ההוא בבאזל. אבא של ביבי, בן־ציון, היה אז בן 21, סטודנט להיסטוריה אצל הדוד של עמוס עוז, פרופסור קלויזנר, באוניברסיטה של ירושלים, אבל הוא ידע מה היה שם. היה לו מספיק זמן, בשנתיים שבהן היה המזכיר של ז'בוטינסקי בניו יורק, לשמוע על ההחטאה הגדולה ההיא. כאן צריך להעלות קצת שקפים של התקופה. תל אביב כבר בת עשרים, גרים בה חמישים אלף איש. האוניברסיטה פועלת על הר הצופים. בחיפה, הטכניון מכשיר מהנדסים. יש ערים, מושבות, מושבים, קיבוצים, קואופרטיבים. ההגנה כבר מתפקדת לא רע. והעיקר – נולדים המון תינוקות שלמדים עברית. אלה שבאו לארץ ישראל, שחלמו על מדינה עברית. אבל שום גוף רשמי של המוסדות הציוניים לא העז להגות בקול רם את המילה הזאת. דיברו על 'יישוב', 'בית לאומי', 'מימוש'. רק הרוויזיוניסטים של ז'בוטינסקי דורשים, בקונגרס ההוא, להצהיר כי יעד התנועה הוא הקמת מדינה יהודית על שתי גדות הירדן. זו שלנו, זו גם כן.
ז'בוטינסקי, באופן אישי, ממש כמו נתניהו ב־2001, נמצא במצב מצוין. לכולם נמאס מויצמן, יושב הראש המכהן. לבן־גוריון ולמפא"י שהקים בדיוק שנה קודם הוא לא רצוי, מפני שהמנהיג הזה איננו סוציאליסט. בשביל הרוויזיוניסטים הוא פשרן, רופס ומתחנף לשליטי בריטניה. האדם המקובל ביותר על כל הצירים הוא הנואם המכשף, ז'אבו. הוא יכול להיבחר. זה בכיס שלו. אבל ז'בוטינסקי יודע שהמפלגה שלו לא תזכה ברוב. הוא מוותר. וכפי שצפה, הקונגרס דוחה את ההצעה. לא מצהירים שהמטרה היא מדינה. הוא קורע את כרטיס הציר שלו. בואי יוהנה, הוא אומר לאישה שאיתו, הולכים.
.
השאלה הערבית והסוגיה המתמטית
אם היית ציוני נלהב שעזב את הכול באירופה ובאת לארץ ישראל כדי לקחת חלק פעיל בחזון התקומה העברית, הדבר הראשון שראית, כשירדת מהאנייה, זה ערבים. עד 1934 הנמל היחידי בארץ היה ביפו.
זו לא הייתה ארץ ריקה. נכון, האוכלוסייה הייתה דלילה, הכפרים קטנים, ועדיין, היו כאן הרבה יותר ערבים מאשר יהודים. פי עשרה. אבל זו לא הייתה הצרה העיקרית. גם לערבים שחיו כאן היו שאיפות לאומיות. הן היו ברורות, גלויות, ונאמרו בקול רם. הוועד הפועל הערבי קיים קונגרס בחיפה, וזה הסתיים בהחלטה. ערביי ארץ ישראל דורשים מחבר הלאומים הכרה כעם, ולפיכך הם זכאים למדינה. היהודים שנוהרים בהמוניהם לארץ הם מכשול אמיתי בדרך לעצמאות פלסטין. הקונגרס הערבי דרש מהאנגלים עצירה של העלייה היהודית, ואסר על מכירת קרקעות למתיישבים החדשים. זה קרה ב־1920. מי שעוסק בתעמולה יכול לומר שאין עם פלסטיני, אבל מי שטורח להביט אל ההיסטוריה המתועדת, מגלה מיד את העובדות.
שום דבר לא עיצב את הציונות יותר מהערבים. ההתייחסות אל הערבים שחיו בארץ ישראל הייתה אבן הבוחן העיקרית שלפיה התמיינו כל התנועות הציוניות. בלי להיכנס לפירוטי יתר, התפלגויות, איחודים וניואנסים, אפשר לקטלג את הסיעות הציוניות לארבע קבוצות. מפלגות הפועלים של בן־גוריון וברל כצנלסון האמינו שהדרך אל הציונות צריכה להיעשות בהדרגה, כמה שפחות חיכוך עם הערבים, כמה שפחות דם שפוך. זמן רב מאוד קראו לזה 'הבלגה'. ערבים הורגים מתיישבים, ואנחנו נושכים את השפתיים. מפא"י אפילו הצהירה שאין לה שום שאיפה להשיג כאן רוב יהודי.
זה היה שקר. הם, כמו כל הציונים, תמיד רצו. אבל במפא"י האמינו בעבודה, בדונם ועוד דונם, בתינוק ועוד תינוק. הם היו סוציאליסטים, אבל לאומיים, ולכן התנגדו באופן מוחלט לדוקטרינה הקומוניסטית שתעדפה את המעמד על הלאום. הם עשו הכול כדי לבנות כאן קהילה לאומית עברית, על טהרת היהודיות. ערבים, למשל, לא צורפו להסתדרות העובדים שהקימו. הפגנות בעד 'עבודה עברית' היו מלחמה נגד פועלים ערבים זולים.
השומר הצעיר, שאימץ את הרעיונות המרקסיסטיים, פעל באופן שונה. הרעיון הלאומי הוא מכשיר שיעבוד של הקפיטליזם והבורגנות, השיוך האמיתי הוא המעמד. וכך, אנשי השומר הצעיר רצו אמנם להקים כאן מדינה, אבל דו־לאומית. בלשוננו, מדינת כל אזרחיה. פועלי כל המזרח התיכון יתאחדו.
היו גם אנשי ברית שלום, שנבעתו מחוסר הצדק בהשתלטות על עם אחר, רכישת הקרקעות שלו ודחיקתו לשולי החברה. אז, כמובן, זה לא נעשה בנשק, הבריטים שלטו פה, אבל העוצמה הכלכלית והקידמה הטכנולוגית, שהיהודים הביאו מאירופה, דרדרו מיד את הערבים לתחתית הסולם. אנשי ברית שלום הציעו לציונים להיטמע במרחב הערבי.
והיו הרוויזיוניסטים. מהבחינה הציונית, הם דמו מאוד לסוציאליסטים. הם האמינו בהתפתחות עברית עצמאית, בלי שום קשר לערבים, והם רצו מדינה. מדינה גדולה. כאשר ז'בוטינסקי ספר את האוכלוסייה בשנות העשרים המוקדמות, הוא מצא רק מיליון בני אדם משני עברי הירדן. כמאה אלף מתוכם – יהודים. אם נביא לארץ כמה מיליונים, אמר, נהיה לרוב גדול. אולי אלה היו המספרים, אבל בכל הנוגע לחישובים, ראש בית"ר היה סמכות קטנה מאוד. הוא תיעב מתמטיקה. באחד הטורים שכתב הוא מתייחס לידיעה על ילד שמת בפולין, אחרי שלא הצליח לפתור שאלות באלגברה. אני לא מאמין, כותב ז'בוטינסקי, הם עדיין לא יודעים מתי שתי הרכבות הארורות האלה נפגשות?
בניגוד למפא"י, הרוויזיוניסטים לא היו סוציאליסטים, ולכן גם אויבים אוטומטיים. ז'בוטינסקי, דווקאי ומתריסן כדרכו, אפילו כתב מאמר בשבח היוזמה הפרטית. 'אנחנו הבורגנים' הוא שיר הלל לגינונים ששנואים כל כך על בן־גוריון וחבריו. אבל ההבדל הגדול ביותר בין מפלגות הפועלים לרוויזיוניסטים היה בסימון המטרה. אנשי ז'בוטינסקי הגדירו אותה – מדינה – כבר בתחילת הדרך. הם בזו להבלגה שמפא"י כפתה על ההגנה. האמינו שהרובה חזק מהמחרשה. עד שנהיה כאן רוב, אמר ז'בוטינסקי, נקים את קיר הברזל, ובחסותו נפרח. קיר הברזל הוא לא חומת הפרדה. הוא אפילו לא קירות זמניים באמצע ירושלים. קיר הברזל של ז'בוטינסקי הוא כוח. נשק. פלוגות וגדודים.
.
כך הופכים לאופוזיציה
זאב ז'בוטינסקי לא רצה להיות פוליטיקאי. כמו לחיים ויצמן, גם לו היו אהבות אחרות, עדיפות בהרבה. הוא אהב את החיים הטובים, הבורגניים, אבל אף פעם לא היה לו כסף. הוא אהב נשים, אף שלא ידוע על פרשיית אהבים נוספת חוץ מזו עם יוהנה, אשתו. הוא אהב לכתוב. מאמרים, סיפורים, ספרים, מחזות. תרגומים, שירים. הוא היה חכם מאוד, חריף, בעל קליטה פנומנלית. הוא ידע שלושים שפות ושלט באופן מלא בעשר. פעם, כשהגיע להרצות באיזו מדינה שבה לא ביקר מעולם, קרא במשך כל הלילה את המילון של השפה החדשה, ולמחרת נאם בה. ואלה, הנאומים, הרסו לו את החיים, הוא בעצמו אמר את זה. הבעיה עם הנאומים, מתוודה גדול הנואמים של עידן הציונות, היא ההתמכרות. אולמות מפוצצים. קהל מהופנט. מחיאות הכפיים שמעיפות את הגג. ז'בוטניסקי היה כמו כוכב רוק. לא יכולתי לוותר על זה, העיד בצער, פשוט לא יכולתי להתאפק.
הקונגרס ה־17 סומן בקריעת כרטיס החבר. הקונגרס ה־18, שנתיים אחר כך, בפראג, היה סוף הדרך. זו הייתה מלחמת עולם. בן־גוריון, בן 47, מול ז'בוטינסקי, 53. הרוויזיוניסטים, אחרי פילוג, באים לקונגרס בשני ראשים. אנשי העבודה מתסיסים את הצירים. כמה חודשים לפני כן נרצח בחוף תל אביב חיים ארלוזורוב, הכוח העולה של מפא"י. בתחילה נאשמים שלושה רוויזיוניסטים ברצח. שנה לפני כן ז'בוטינסקי מפרסם את 'יא, ברעכען!', כן, לשבור את הסתדרות העובדים. במהלך הקונגרס שנמשך שבוע, היטלר כבר הקנצלר של גרמניה. בבחירות להסתדרות הציונית בן־גוריון מנצח. בענק. מאז ועד 1977 הרוויזיוניסטים מחוץ למשחק. אופוזיציה. המדינה אמנם קמה במועד שצפה ז'בוטינסקי, אבל בלי האנשים שלו, ובלי שהוא עצמו יראה. בשנת 1940, בניו יורק, עם ארבעה דולר בכיס, הוא מת.
.
הפיל שבחדר
מדינה אינה רעיון. מדינה היא אדמה שעליה חיים אנשים שמסוגלים להגן עליה. שלושת הרכיבים האלה היו מטרות הציונים. אבל בארץ ישראל האדמה הייתה שייכת לערבים, האנשים שרצו את המדינה נמצאו בארצות אחרות, והכוח הצבאי היה של השלטון הבריטי. הציונים התחילו לקנות אדמות בכל מקום שיכלו – מבעלי קרקעות שישבו באיסטנבול ובביירות והחכירו אותן, וגם מאנשים פרטיים אחרים. הכסף היהודי של הקרן הקיימת קונה הכול. העלייה הייתה בעיה גדולה יותר. האנגלים, שניסו לתמרן בין שני השבטים שהתחרו על הארץ, עשו הרבה תרגילים כדי לרצות את כולם. לפרקים עצרו את העלייה, לפעמים הגבילו אותה, לעתים עצמו עין.
הערבים הרגישו שהבריטים דופקים אותם. תנועות הפועלים, שדגלו במתינות, בנו סניפים באירופה, אבל האנשים נותרו שם. ז'בוטינסקי הקים את 'אף על פי'. אנשיו הצליחו להביא לארץ שבעים אלף איש. באוניות. מספר עצום. כאשר ההגנה התחילה, שנים אחר כך, ב'עלייה ב' שניסתה לפרוץ את המצור הבריטי, ההצלחה הייתה קטנה בהרבה. רוב העולים ההם נתפסו.
היהודים עלו, בנו, נלחמו זה בזה, אבל נאחזו בארץ. הערבים עשו הכול כדי לחבל במפעל. כאשר אבא אבן אמר פעם ש"הערבים לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות", הוא סיכם עשרות שנים של התנגדות ערבית גורפת ומלאה לאיזושהי פשרה עם הציונים. גם ז'בוטינסקי, שדרש מדינה יהודית משני עברי הירדן, מעולם לא הסכים לפשרות האלה. אבל הוא היה אופוזיציה. השלטון, מפא"י, תמיד אמר כן. נדבר, הייתה הרוח, ואחר כך נמסמס את זה במיליון ישיבות.
ב־1936 פתחו הערבים במרד הגדול. הוועד הפועל הערבי כבר נקרא הוועד העליון של הערבים בפלסטינה. הם ראו את העלייה שלא נפסקת – העלייה החמישית הייתה בעיצומה – את הייקים שמגיעים לארץ מגרמניה, את האוכלוסייה היהודית שהכפילה את עצמה בחמש שנים ומהווה כבר שליש מתושבי הארץ, ופתחו בפעולות צבאיות. האויבים היו הבריטים. הקרבנות, בעיקר, יהודים. הם דרשו משלטון המנדט להפסיק את העלייה, להפסיק למכור קרקעות ליהודים, ולהקים כאן ממשלה עצמאית של תושבי הארץ. עם היהודים, בסדר, אבל הרוב קובע.
האנגלים שמעו, והכניסו פיל לחדר הצפוף של פלסטינה. ועדת פיל הגישה לממשלת בריטניה את המלצותיה. די עם המשחקים, קבע הלורד פיל, אין כאן שום תקווה לחיים משותפים של יהודים וערבים, וצריך לחלק את הארץ. והנה הגבולות. מדינה יהודית תקום בגליל, בעמק יזרעאל ובמישור החוף, מדינה ערבית בשאר השטח. ירושלים, עם מסדרון יבשתי ליפו, בשלטון המנדט.
מפא"י קיבלה את ההצעה בחצי פה, ב'בסדר, אבל'. ז'בוטינסקי ואנשיו התנגדו. גם המופתי, חאג' אמין אל־חוסייני, מנהיג הוועד הערבי, התנגד. האנגלים נטשו את הרעיון והמרד המשיך. מאות יהודים נהרגו, אלפי ערבים ומאות בריטים. אל־חוסייני ברח, הסתובב בעולם, נפגש עם היטלר לפוטו־אופ ולא חזר יותר לפלסטין. הבריטים תלו 130 ערבים. בזמן המרד נוסדו היחידות האמיתיות הראשונות של ההגנה, הפו"ש (פלוגות השדה), אבל הערבים, פוליטית, הצליחו. כשהשתרר שקט פרסמו הבריטים את הספר הלבן השלישי, הקשה מכולם. העלייה נעצרה. מלחמת העולם השנייה השהתה את הכול.
.
איור: יונתן פופר
.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
