מיכה גודמן, פילוסוף פוליטי חכם, אפיין את השבר בשמאל הישראלי ככזה שנובע מהתרסקות הרעיונות המסדרים הגדולים של המחנה. אחרי עשרות שנים שבהן היה זה הסוציאליזם, ישראל נפתחה למערב, הציפה עצמה במכשירי וידיאו ומכוניות בחסות ממשלות בגין, פנתה לחוזים אישיים, לקרייריזם ואינדיווידואליזם; ובקיצור: הרבה איזם שהכי רחוק מסוציאליזם. הרעיון המסדר הגדול הבא במחנה היה תהליך השלום. זה התרסק אחרי עשור מדמם, כשאת הפטיש לריסוקו, לא פחות מהקורבנות בנפש, מניח מנהיג המחנה דאז אהוד ברק, המודיע ברדתו מהמטוס בשנת 2000: אין פרטנר.

זהו הסבר נכון, אך חלקי, לדעיכת המחנה, ובעיקר לגסיסתה המתמשכת של המפלגה המרכזית שבו: העבודה. בשנות ה־80, שהיו ברובן תחת שלטון הליכוד, לקחה המפלגה חלק בקואליציות אחדות. התסיסה הפנימית בין מחנות רבין־פרס נתנה לה חיות וצביון. השנים באופוזיציה לא החלישו אותה, לעיתים להפך. כך הגיעה בשיא המרץ (והמרצ) מספסלי האופוזיציה ב־1992 למהפך מהדהד. בעבודה של אז היה משהו חזק יותר מרעיון אידיאולוגי מסדר. אידיאולוגיה זה חשוב, אבל משמעותי ממנה הקידוד הגנטי שמפעיל את הגוף. והגן החשוב ביותר של העבודה היה גן ה"לשלטון בחרתנו", כפי שנוסח דווקא בשירו הרוויזיוניסטי של ז'בוטינסקי.

כל מנהיגי העבודה במילניום הקודם הביאו למפלגה שלטון. גם אם קצר מועד. ברק היה האחרון לעשות זאת, וגם האדם שיפגע אנושות ביכולת לעשות זאת בהמשך. בשל הטבח ב"רעיון המסדר" (השלום), וגם בגלל התנהלות פוליטית מזעזעת, שיצרה שבר בין המפלגה לרוב המפה הפוליטית, בתקופתו הקצרצרה כראש ממשלה.

עמרם מצנע, שהוביל את המפלגה בבחירות הבאות, ב־2003 (לאחר מיני־קדנציה חסרת משמעות של פואד בן אליעזר), פרש מתפקיד היו"ר רגע לאחר הבחירות. הצהרתו במעמד הפרישה יכלה להיכתב בידי כל יו"ר שהגיע אחריו, באותן המילים. הוא דיבר נגד בכירי המפלגה, על "חתרנות, מחנאות פוליטית, הכשלה מכוונת". זו הייתה מנת חלקו של כל יו"ר מאז. התסריט תמיד זהה: המפלגה שואפת לשלטון, בכל מחיר, נקרעת בתוכה בין הקידוד הגנטי הזה לבין מחנה אידיאליסטי שמתקשה להסכים לזחילה לממשלות ליכוד. ולאורך הדרך, חוסר הסבלנות הנובע מאותה גנטיקה מוטרפת, משסה את אנשי המפלגה ביו"ר הנבחר/ת. זהו דינם של כולם. יו"רים ובוכים.

בספר 'העולם על פי גארפ' של ג'ון אירווינג מתוארת בחינניות "יצירתו" של גארפ. מעשה באחות צבאית, שמנצלת את זקפתו של חייל גוסס, בדקותיו האחרונות, כדי להיכנס להיריון וליצור חיים חדשים. במחילה על ההשוואה, ההייפ התורני סביב בחירתה של מרב מיכאלי מזכיר לי את אותה סצנה. גם אם המפלגה מפגינה לרגע און, הרי שאין זה מבטל את העובדה שהיא בר מינן, הלכה למעשה. מיכאלי, מוכשרת, ישרה וחרוצה ככל שתהיה, אינה פוליטיקאית או מנהיגה שיכולה להוביל מפלגה גדולה. העזוז שהיא מפגינה (בואכה שיגעון גדלות), אחרי שסילקה את הנגע הרע עמיר פרץ והפיחה רוח חיים רגעית בגופה הפוליטית, ייקטל במהרה על ידי הקולגות, הבוחרים והמציאות עצמה. בעוד רגע הגופה שחזרה לחיים תהפוך למפלצת של פרנקנשטיין, כשעסקנים פוליטיים ועיתונאים אכזרים רודפים אחריה עם קלשונים, בדרך לקטול אותה ואת ד"ר מיכאלי באותו ריטואל ידוע.

עם כל הכבוד לפריימריז, ולעמודת המנדטים שצבע מסוים חזר ללחייה, כבר לא מדובר במפלגה אמיתית. מפלגת העבודה כיום היא ארוחת שאריות, מחוממות ותפלות. וגם, אין שום הבדל בין העבודה לבין מרצ. אם מיכאלי באמת רוצה לייצר לעצמה תפקיד היסטורי, תתכבד ותאפסן את האגו (וגם את קמפיין השפה הבלתי־נסבל שלה, שלא מכבד יו"ר מפלגה, בקושי ח"כית מן השורה) ותתחיל לפעול ברצינות לאיחוד שתי המפלגות, ולאחריהן לאיסוף הפליטים הפוליטיים חסרי הבית, אנשי תנועות המחאה וכוחות נוספים, לכדי מפלגת שמאל־מרכז רצינית. עם חוקה ומוסדות חדשים, עם דמוקרטיה פנימית. נכון, זה קשה יותר מלנצח את אבי שקד בפריימריז, אבל זה הדבר היחיד שנחוץ באמת למחנה פוליטי שלם. אם חפץ חיים הוא, באמת, ואם היגיון יתווה את דרכו, גם השלטון יגיע. מתישהו.

החזון ביש

שליחו הביטחוני של ראש הממשלה הגיע אל הרב הגדול, מקור הסמכות של ההנהגה החרדית. שבוע לאחריו הגיע ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. היה ברור שאם ראש הממשלה מעוניין להבין את עמדת הציבור החרדי דרך עיני הרב, לדבר על ליבו כדי להגיע לפשרות כלשהן באשר להתנהלות פוליטית מול החברה החרדית ולפעול לגייסם (תרתי משמע) לטובת הכלל, אזי הסמכות המדינית העליונה תיאלץ לכתת רגליה ולחלות את פני הרב בביתו.

לא, לא מדובר בראש המל"ל, בבנימין נתניהו, או בשנת 2021. השליח הביטחוני היה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, נחמיה ארגוב. הרב הוא אברהם קרליץ ("החזון איש"), ראש הממשלה הוא דוד בן־גוריון והשנה היא 1952.

צריך לומר ביושר, לחומרא ולקולא: בן־גוריון יצק את יסודות החטא הקדמון, שהובילו לאוטונומיה חרדית. הולכת וגדלה דמוגרפית, הולכת ומתעצמת פוליטית, הולכת ומתנתקת מהאתוס הציוני ומניסיון לבנות פה מדינה אחת, סוברנית, עם פיקוח כולל, עם שאיפה למצוינות בכל, עם שוויון אמיתי בנטל. הקולא היא זוטא: בן־גוריון היה מחובר מאוד לשורשיו היהודיים, והתעמקותו בהגות "החזון איש" (לצד מחקר ושיח מתמשכים שניהל מול דמויות תורניות אחרות) הייתה גם במישור אינטלקטואלי־פילוסופי, מתוך רצון כן לקיים בארץ הזו קודש וחול בכפיפה אחת, לטובת כולם. בשורה התחתונה, הוא נכשל.

אם משתעשעים בהיסטוריות חלופיות, לולא המשטר הצבאי שהנהיג בן־גוריון על ערביי ישראל, ולולא כיבוש אוכלוסיית יהודה ושומרון הערבית ב־1967, ציר המאורעות היה יכול להוביל אותנו למציאות שונה לגמרי. כזו שבה המגזר הערבי־ישראלי (הגדול אז והגדול כיום מהחרדים) לוקח חלק פעיל ודומיננטי בפוליטיקה, מסכין עם קיום הישות הציונית באופן מלא, ונמצא בכל קואליציה מאז, כשכוחו היחסי הופך אותו לחורץ גורלות עבור המפלגות המרכזיות, הציוניות. החרדים, שברובם לא רצו מעורבות פוליטית בעשורים הראשונים, היו לוקחים חלק שולי, פרלמנטרי, במשחק הזה. הם היו נשארים בגטאות, ולשלטון המרכזי היה קל בהרבה לייצר אכיפה ומשמעת לטובת מינימום שילובם בחברה. מכסות מצומצמות של פטורים לתלמידי ישיבה, כפי שראה בעיני רוחו וניירות העבודה שלו בן־גוריון, ביטול העצמאות המוחלטת של החינוך החרדי ויצירת מודל היברידי של תורה לצד ליבה; אכיפה משמעותית בתחום העבודה השחורה; וגם מקרי קיצון: נניח, פנדמיה מאיימת, שדורשת מכלל אזרחי המדינה לעמוד בתקנות מחמירות.

בכל כמה מערכות בחירות, החרדים "נענשים" בגלל קונסטלציה אלקטורלית כזו או אחרת, ומודרים מהקואליציה לזמן קצר. גם אם, נניח, זה יקרה בבחירות הקרובות (לא סביר), שיטוט קליל במדבר האופוזיציוני אינו מה שישנה את התמונה. להבדיל, דמיינו מה היה קורה אם המיעוט המוסלמי הגדול בצרפת היה מחליט להתנער מחלק ניכר מהוראות המדינה. משיטור ועד חינוך. באליזה היו משליטים משטר צבאי לפני שהיו נותנים לזה לקרות.

התשובה האמיתית היא מסלול פוליטי ארוך, שבו שני נדבכים מרכזיים משתלבים זה בזה. הראשון, שינוי עמוק בפוליטיקה הערבית־ישראלית, בסגנון מנסור עבאס (אם כי בעדיפות, עם קצת יותר מוסר והרבה פחות ציניות וערכים חשוכים), שיתקדם בהדרגה להשתלבות מוחלטת במישור הביצועי של הפוליטיקה הישראלית. חוסר הרלוונטיות בשיח של הסוגיה הפלסטינית בעידן הזה, יחד עם דור צעיר חדש, משכיל ומעורב בחברה הזו, יכול להביא לכך. אם הנציגים הערבים (לא כולם, אבל לפחות מחציתם) יהיו חלק מקואליציה, כל קואליציה, ייווצר משקל־נגד מול זה של החרדים. במגזר הערבי יש לימודי ליבה, ישנה שאיפה להתקדמות והיטמעות. ובהחלט יש על מה לדבר בעניין שוויון בנטל, במודל של שירות לאומי למשל.

הנדבך השני הוא עלייתו לזמן ממושך של שלטון ימני ליברלי, המשתף פעולה עם חלק מהמרכז־שמאל (כולל ערבים). כפי שראינו בסקרים בקרב מצביעי ימין, עמדות רובם כלפי הכוח העודף של המגזר החרדי ושאלות דת ומדינה אינן שונות משל מצביעי מרכז־שמאל. ממשלת ימין ליברלית, נחושה, לא רק תייצג את העמדות האמיתיות של מרבית מצביעיה אלא תוכל לייצר מציאות פוליטית חדשה, לדלל דרסטית את מסת השריר הפוליטי של החרדים לאורך זמן. זה יהיה תהליך ארוך, כואב, אבל בסופו – כולם ירוויחו.

–

• תהליכים // מאת רותם דנון
• ביזיון ושמו מפלגת העבודה // הטור של נחמה דואק
• עבודה לחינם // הטור של נחמה דואק