השיח הישראלי מקצין, הפילוג הפנימי הופך מבהיל, וזהו הזמן לערוך מסע אל שורשי הישראליות ולנסות למצוא פתרונות לשסע. איך מייצרים ברית מחודשת בין המושגים חירות וזהות? רחל עזריה כינסה את דן מרידור, בני בגין, יולי תמיר, נתן שרנסקי, משה הלברטל, יפה גיסר, נסים ליאון, ניסים מזרחי ואליקים רובינשטיין, לסדרת מפגשים שדנה בדיוק בעניין הזה. הנה התובנות שלהם

השיח בחברה הישראלית מרבה להבהיר מה דורש תיקון. סיסמאות כמו "די לשיסוי", "די לכפייה" ו"די לשחיתות" נשמעות תדיר. אבל כמעט ואין דיון לאן אנו רוצים להגיע ואיזה תיקון דרוש לנו. כידוע, על פי החתול ב'אליס בארץ הפלאות', אי אפשר לבחור את הדרך אם לא יודעים מהו היעד.

השסעים בחברה הישראלית אינם חדשים, אך הם מעמיקים מיום ליום. הם לא ייפתרו מלשיר שירי קיטש כמו 'שבט אחים ואחיות', או מהקריאות הידועות שאסור לנו לריב כי בית המקדש כבר חרב בגלל קיצונים ושנאה. מה כן נדרשת לנו? ההבנה מהו המעשה האקטיבי שעלינו לעשות.

בעבר, המחלוקת העזה בין ימין ושמאל נסבה על נושאים מדיניים: בעד ונגד ההתנתקות, נגד ובעד הסכמי אוסלו; ובנושאים חברתיים־כלכליים: ממדיניות רווחה ועד הפרטה. בעשור האחרון הוויכוח אינו ענייני, אלא בין שני מחנות.

הסוקר ויועץ הקמפיינים ארתור פינקלשטיין זיהה בבחירות 1996 שניתן להבחין מיהו מצביע ימין ומי שמאל על פי שאלה פשוטה: מה אתה יותר, יהודי או ישראלי. הוא זיכה את בנימין נתניהו בניצחונו הראשון. בשנים האחרונות השאלה היא אחרת: יהודי או דמוקרטי. מחנה הימין מניף את דגל היהדות – לאומית ודתית; מחנה המרכז־שמאל מניף את דגל הדמוקרטיה. כל מחנה נשבע בשם ערך אחד, ודורש מחברי המחנה היריב ומאנשיו לישר קו: יהודית או דמוקרטית.

בשנות ה־90, כדי ליישב את המתח שבין יהודית לדמוקרטית, התפיסה הרווחת הייתה "יהודית־דמוקרטית". המקף חיבר בין הערכים, והנחת העבודה הייתה שנדרשות פשרות בשני הערכים כדי לאפשר להם להתקיים במקביל, ולכולם לחיות יחד. בחלוף השנים נשחקה גישת הפשרה והוויתורים, ואינה מקובלת על רבים בציבוריות הישראלית, ולכן נדרשת תפיסה חדשה.

שורש המאבק בין שני ערכים אלו טמון במתח בין ערך הזהות לבין ערך החירות. כל אחד צריך לענות אם הוא או היא בעד הזהות הקבוצתית – היהדות כלאום ודת, או בעד החירות – הדמוקרטיה וזכויות אדם. כשמפשטים את הערכים לזהות (קבוצתית) מול חירות (אישית), מתחילה להתבהר הבעיה. האם באמת ניתן לבחור ביניהן?

זהות וחירות, ללא הפרדה

נתן שרנסקי מדגים את הדילמה הזאת היטב בספרו 'בזכות הזהות'. שרנסקי מספר שבברית המועצות הכל היה קיצוני יותר, ולפיכך גם ברור יותר. בברית המועצות היו אפס זהות ואפס חירות. הוא היה יהודי מתבולל עד שגילה את היהדות, והבין שיש לו זהות, היסטוריה ומדינה שמוכנה להתאמץ עבורו. שהוא חלק מדבר גדול יותר. החוויה הזו נתנה לו אומץ לומר שהוא לא רוצה לחיות בברית המועצות אלא בישראל, וכך בפעם הראשונה אמר את מה שבאמת חשב. הוא הבין כמה טוב להיות אדם חופשי, והתחיל לדבר על הזכויות שלו – על הגנה על יהודים אחרים ומאבק על חירות, ונהיה מטרה של הקג"ב.

שרנסקי היה פעיל בשתי התנועות במקביל: התנועה הציונית והתנועה לזכויות אדם. הוא גילה בעצמו את הערך של זהות וחופש. היה טבעי מאוד עבורו ששני הערכים משלימים זה את זה, והוא הופתע שלאנשים סביבו זה לא מובן מאליו.

היו כמה פעילי זכויות אדם בולטים שדרשו ממנו להחליט אם הוא בעד לאומיות (זהות) או זכויות אדם (חירות). מצד שני, נציגי מדינת ישראל אמרו חד־משמעית שעליו להפסיק להיות פעיל זכויות אדם, אחרת יפסיקו לפעול למענו. שרנסקי לא היה מוכן לוותר. היה לו ברור שאם הוא מדבר על זכויות אדם זה בגלל שיש לו כוח שקיבל מהלאומיות שלו, ולהפך. דהיינו, החיבור בין זהות לחירות מעבה ומעצים את שני הערכים.

כשהגיע לעולם החופשי נדהם לגלות את התהום הפעורה בין ליברליזם ולאומיות. הלאומיות בימין, הליברליזם בשמאל. זה לא כל מה שהגדיר את הימין והשמאל, היו עוד המון נושאים אחרים, אלא שבשנים האחרונות זה בעצם כל מה שנשאר ביסוד הוויכוח בין ימין ושמאל – נאמנות לדגל החירות או דגל הזהות.

דוגמה אחרת לקשר בין זהות לחירות אשאל מניסיוני כפמיניסטית דתייה. המאבק הפמיניסטי הוא שנתן לי הרבה מהחירויות שלי כאישה, והדתיות מספקת לי את הזהות הקבוצתית הדתית והלאומית שלי. יש מהמחנה הדתי שטוענים כי יש לזנוח את הפמיניזם, ולא מעט פמיניסטיות יטענו שהדת היא כניעה לפטריארכיה. אך כאישה וכדתייה אני חושבת שהצורך לבחור באחד מהשניים הוא בלתי נסבל. זו דרישה בלתי אפשרית לוותר על החירות בשם הזהות ועל הזהות בשם החירות.

למיטב הבנתי, זו הדילמה שמולה עומדות קבוצות מגוונות בחברה הישראלית, הנדרשות לבחירה מעשה יום ביומו – מסורתיים־חילונים, דתיים־להט"בים, "דתיי הרצף", אשכנזים ומזרחים מוביליים, ורבים־רבים אחרים.

רוב מוחלט של בני האדם בכלל, ואזרחי ישראל בפרט, מעוניינים בחירות, הן במחשבה והן במעשה, וגם בזהות משפחתית, קהילתית, מקומית ולאומית. הם נבוכים למול הדרישה לבחור. אך לדברי שרנסקי, מה שברור ברמה האישית, שאלו שני ערכים שחייבים לשכון יחד בשלום, הופך להיות מורכב יותר בשנים האחרונות ברמה הלאומית.

חייבים לעצור – ולחשוב

המעבר מאידיאולוגיה מדינית/כלכלית/חברתית לנאמנות לערך אחד של כל מחנה הוא מהסיבות לתחושת החברה הפצועה שמלווה את ישראל בשנים האחרונות. כדי לרפא את הפצע הישראלי נדרשת הבנה מחדש איך מחברים בין זהות לחירות, תפיסה שמאפשרת להן לשכון יחד.

השאלה "חירות או זהות" וכיצד מחברים בין השתיים מלווה את מסעי הציבורי זה מספר שנים. אני מקדישה לה יותר מאמץ וזמן מאז פרשתי מחברותי בכנסת ב־2019, בתחושת מועקה כבדה. ראיתי מקרוב את ההתרסקות. הפער בין השנתיים הראשונות של הקדנציה לבין מחציתה השנייה היה מובהק. מבית מחוקקים מתפקד, גם אם במחלוקות קשות ומרות, לזירת התגוששות אישית של ראש הממשלה ואנשיו בשומרי סף, משבר אמון הולך וגובר, ואובדן עניין של הציבור מהנעשה בזירה זו. התחלתי לחשוש שהשבר הרבה יותר חמור מהנראה לעין. בסיוטים הגרועים ביותר לא דמיינתי משבר חריף כל כך: שלוש מערכות בחירות, כנסת וממשלה שמבחירה החליטו לא לתפקד, וכאילו לא די בכל אלו, משבר הקורונה העולמי מכה בעוז ומוסיף שבר כלכלי־חברתי.

ברור שלא נוכל להמשיך בסדר הקיים, אך דווקא התקופה הכאוטית הזאת מאפשרת התבוננות וחשיבה מחודשת הן על המציאות והן על הערכים שלנו, ולחשוב מה עלינו לעשות.

בעבר פרסמתי על דפי 'ליברל' מאמר שבו טענתי כי הערכים הדמוקרטיים לא יכולים להיות מעוגנים רק בעקרונות אוניברסליים, אלא חייבים להיות מעוגנים בזהות שלנו כציבור וכעם. עם המחשבה הזאת יצאתי לחפש שותפים לדרך. התחלתי בסדרת מפגשים עם מומחים לדמוקרטיה: ראשי מכוני מחקר, מנהיגים ממדינות דמוקרטיות אחרות, והתייעצתי עם חוקרים בכירים כגון פרופ' פרנסיס פוקויאמה. התברר לי שנדרשת קבוצת חשיבה, ולכן הקמתי את קבוצת זהות וחירות, במסגרת התנועה להתחדשות דמוקרטית. את המפגשים קיימנו ממארס עד אוגוסט 2020, בשותפות עם מרכז מורשת בגין.

חברי הקבוצה:

ד"ר בני בגין

שר וחבר הכנסת לשעבר מטעם הליכוד. גיאולוג במקצועו. כיהן כשר המדע, שר בלי תיק וחבר הקבינט המדיני־ביטחוני. היינו יחד בכנסת ה־20 ונאבקנו לא פעם מתוך הקואליציה נגד חוקים שלא האמנו בהם, בדיוק במקרי המתח שבין יהודית ודמוקרטית, כגון בחוק נאמנות בתרבות, חוק ההמלצות ועוד. ד"ר בגין היה שותף טבעי למהלך הזה.

ד"ר יפה גיסר

חוקרת של ספרות המדרש במכללת הרצוג ובמוסדות נוספים. ממייסדי ומנהלי 'יסודות' – המרכז לליבון ענייני תורה, מדינה ודמוקרטיה. 'יסודות' היה אחד המקומות הראשונים שעסקו בסוגיית "יהודית ודמוקרטית", תחום המעסיק את ד"ר גיסר שנים רבות.

פרופ' משה הלברטל

מבכירי החוקרים בתחום מחשבת ישראל ופילוסופיה יהודית בעולם. איש סגל באוניברסיטה העברית וחבר במוסדות מחקר נוספים בעולם. למדתי אצל פרופ' הלברטל באוניברסיטה ובמכון מנדל למנהיגות חינוכית. נפגשנו לאחר שפרשתי מהכנסת, וסיפרתי לו על שאלת החיבור בין זהות לחירות. פרופ' הלברטל אמר בבהירות, כדרכו, שהלאומנות עלתה לאחרונה, ושצריך לחזק את הלאומיות כי היא הגנה עלינו מפני לאומנות. את הדיון המשכנו בקבוצה.

פרופ' נסים ליאון

חבר סגל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. מחקריו מתמקדים בהתפתחויות הדתיות, האתניות והמעמדיות באורתודוקסיה הישראלית בת־זמננו, לרבות הזהות החרדית־מזרחית והשפעתה של תנועת ש"ס על הזהות המזרחית בישראל. כתב מחקרים על התפתחות מרכז הליכוד ועל בוגרי המכללות המזרחיות המסורתיות. מעמד הביניים של בוגרי המכללות הוא מפתח קריטי ליצירת הפרדיגמה המדוברת, ופרופ' ליאון חוקר את התפרים האלו.

פרופ' ניסים מזרחי

חבר סגל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. משמש גם כעמית מחקר בכיר במכון ון ליר. מחקרו בשנים האחרונות עוסק במגבלות החזון הליברלי לסדר מוסרי ופוליטי ובשורשי כישלונו לקנות אחיזה בקרב קבוצות רבות בישראל ובמרחב הגלובלי. עומד בראש תחום 'אתגר החיים המשותפים' במכון ון ליר, שעוסק בשאלה כיצד לחיות יחד עם מי ששונים מאיתנו באופן עמוק. אלו נקודות מפתח להבנת תנאי האפשרות ליצירת הברית בין ליברליזם ולאומיות.

דן מרידור

ח"כ ושר לשעבר. שימש בממשלות ישראל כשר המשפטים, האוצר וסגן ראש הממשלה מטעם סיעות הליכוד ומפלגת המרכז. לאומי־ליברלי במלוא מובן המילה, הברית בין זהות לחירות זורמת בעורקיו, והוא ראה מקרוב את השינוי שחל באופן שבו ערכים אלו נתפסו על ידי הימין והמרכז בישראל, ובאמצעות קבוצת השיח הוא מבקש לחשוב כיצד להביא לשינוי.

השופט בדימוס פרופ' אליקים רובינשטיין

בעבר שופט ומשנה לנשיאת בית המשפט העליון, מזכיר ממשלת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה. פרופ' רובינשטיין כיהן בבית המשפט העליון בשנים שבהן כבר הוטחה מימין ביקורת חריפה נגד מוסד זה. הוא מביא עמו זווית פרשנית נדירה למתח בין יהודית ודמוקרטית.

נתן שרנסקי

ח"כ ושר לשעבר, חתן פרס ישראל, יו"ר הסוכנות היהודית לשעבר. בברית המועצות היה מסורב עלייה ופעיל זכויות אדם. בספרו 'בזכות הזהות' הוא מנתח את הקשר בין זהות וחירות, ומציע שחיזוק הזהות יגדיל את החירויות ויחזק את הדמוקרטיה, בניגוד לתפיסה הרווחת כיום.

פרופ' יולי תמיר

לשעבר ח"כ ושרה בממשלות ישראל, במשרדי הקליטה והחינוך. מרצה לפילוסופיה. נשיאת מכללת שנקר לשעבר. כיום נשיאת המכללה האקדמית בית ברל. בספרה האחרון 'Why Nationalism?', היא מסבירה בבהירות את היתרון שבלאומיות לטובת הדמוקרטיה.

המפגשים התקיימו אחת לחודש, בהנחיה משותפת עם ד"ר יעל בר לב. הם אורגנו לפי נושאים: דת ומדינה, רוב ומיעוט, ימין־שמאל, מזרחים־אשכנזים ועוד. בדיון על יחסי רוב־מיעוט הוזמנו שני דוברים חיצוניים: ד"ר איאד זחאלקה וד"ר ספא אבו רביעה. כמו כן הוזמן הפסיכולוג ד"ר ברוך כהנא. במסגרת המאמר מובאות תובנות שעלו מהדיון המשותף, אך יש להביא בחשבון שלא חיפשנו להגיע להסכמות, כך שלא כל חברי הקבוצה בהכרח מסכימים עם כל תובנה, ואין לראות בהם אחראים או מחויבים לכלל המאמר.

מטרת המפגשים הוגדרה ככזו: לנסח תפיסה עדכנית ורלוונטית של ברית אפשרית בין זהות לחירות, או שיטה של ישראל כיהודית דמוקרטית שיכולה להישמע בציבוריות הישראלית.

התובנות יוצגו דרך שלוש פרספקטיבות: דתית־היסטורית, פוליטית וסוציולוגית־פסיכולוגית.

אתגרי העבר ופתרונות ההווה | פרספקטיבה דתית והיסטורית

בעשורים האחרונים תופסות הדת והמסורת יותר ויותר מקום בישראליות. כך לדוגמה סיפר דן מרידור שכשהגיע בעברו כפוליטיקאי פעיל לברית מילה של בנו של פעיל ליכוד, היה ער להתלהבות הרבה ששרתה במוזמנים, שכן הסנדק היה הרב עובדיה יוסף. "הוא כמו שבגין היה", אמרו לו. הלאומיות הליברלית התפתחה בשנים חילוניות, ועם התחזקות הדת והמסורת נראה שהיא פחות עדכנית ולא רלוונטית מספיק לציבור הרחב.

בעיניי, המסורתיות לא מאיינת את הברית בין חירות לזהות, או בין יהדות וזכויות אדם, אך דורשת ניסוח ושיטה חדשים. אחד האתגרים בכינון שיטה או רעיון כזה הוא העובדה שמי שמנהלים את הזהות הדתית בישראל מקדשים את העבר ולא מאמינים בהתחדשות של היהדות. כדברי פרופ' משה הלברטל, הם מעולם לא נטלו על עצמם התחייבות עקרונית לחופש דת ופלורליזם דתי.

על פי המסורת, לאחר חורבן בית שני עבר רבן יוחנן בן זכאי ליבנה, שם הקים מרכז רוחני שהיווה אלטרנטיבה לבית המקדש שחרב. הוא עיצב יהדות במנותק מעצמאות מדינית, ממלוכה, מכהונה גדולה ומבית מקדש. היהדות שלו הותאמה לגלות, לסיטואציה של מיעוט. המהפכה הציונית לימדה אותנו כפרטים וכאומה להתנהל כמו רוב. אבות הציונות קראו ליצירת יהודי חדש ולהוצאת הגלות מהיהודים. אך טרם נעשה מהלך כזה ביהדות, להוצאת הגלות מהיהדות. עוד לא ייצרנו את המהלך ההפוך לזה של רבן יוחנן בן זכאי, עם החזרה למדינה עצמאית.

לדברי ד"ר יפה גיסר וכבוד השופט אליקים רובינשטיין, האתגר הזה ניכר במגוון נושאים שבהם הדת היהודית עוד לא הצליחה לתת מענה הלכתי או אזרחי לסוגיות רלוונטיות להיותנו רוב במדינה עצמאית. נושאים כגון יחס לפליטים, גיור, מיעוטים, שבת, נישואים וגירושים ועוד. לעומת זאת, בכתביהם של דוד בן־גוריון ומנחם בגין ניתן לראות התייחסות לאתגר, ומוצעים לא מעט פתרונות של הציונות, אך ללא הממד הדתי.

שלושת ערכי המהפכה הצרפתית חקוקים ביסודות הדמוקרטיה: חירות, שוויון ואחווה. שלושתם גם מעוגנים ביהדות. המיתוס המכונן שלנו הוא עם של עבדים שיצא לחופשי, ואנחנו חוגגים את החירות הזאת מדי שנה. שבת, שמיטה ויובל הן מצוות יסוד שמייצרות שוויון כמעט רדיקלי. אחווה או ערבות הדדית, ואהבת לרעך כמוך, הם ערכי יסוד ביהדות.

למרות זאת, בשנים האחרונות ערכים אלו נתפסים כערכים הפוכים מהיהדות כדת וכלאום. על פי פרופ' הלברטל, נדרש ניסוח של הערכים האוניברסליים בשפה פרטיקולרית, דהיינו להפוך את הדמוקרטיה מערך חיצוני לזהות שלנו – לכדי ערך שהוא חלק מהזהות שלנו. זאת ניתן לעשות לא בחיקוי תרבויות חוץ אלא בשאיבת השראה מבפנים, על ידי ניסוח של ערכי הדמוקרטיה וזכויות אדם, בתפיסה ובשפה מקומית־יהודית וישראלית. מהלך כזה, על פי נתן שרנסקי, יעמיק ויעבה הן את התפיסה היהודית והן את התפיסה הדמוקרטית.

זאת משימה אפשרית, שכן ישנם ציבורים שונים, במסורתיות הישראלית ובקרב יהדות ארה"ב, שבהם כבר עשו את עבודת הניסוח הזאת. אך צריך לתת מקום משמעותי ובמה לתפיסות העולם האלו במרחב הישראלי, ללמוד ולהפנים.

למצוא את המרכז | פרספקטיבה פוליטית

אנו נמצאים באחת מתקופות השפל של המערכת הפוליטית בישראל, שבה מועצם השיסוי בין המחנות לצרכים פוליטיים ציניים, והיא אינה מתפקדת כגורם ממתן שמאפשר ליבון של ערכים ויצירת פשרות.

כיום יש בחברה הישראלית שתי שיטות לשיח: מלחמה או משפחה. השיח המשפחתי הוא מכבד ומכיל – כזה שמפנה מקום לכולם סביב השולחן. ד"ר יפה גיסר התייחסה לכמיהה לשיח כזה בציבוריות הישראלית. במקביל מתקיים שיח בנוגע למלחמת אזרחים אפשרית, ההפגנות ההדדיות ברחובות מעידות על מתח אמיתי, כשלעיתים מתרחשים אירועי אלימות נקודתיים בין הקבוצות ודרישה להפרדה בין השבטים השונים.

אלו שתי שיטות שאינן קונסטרוקטיביות: השיח המשפחתי מתעלם מבעיות אמיתיות שצריך להתמודד איתן, והשיח המלחמתי בוודאי אינו קונסטרוקטיבי. המערכת שאמורה לייצר את הפתרון היא הפוליטית. אלא שמערכת זו לא מתפקדת, ולפיכך אנו נדחפים אל עבר האפשרויות האחרות.

נאום השבטים של הנשיא ראובן ריבלין חילק את החברה הישראלית לארבעה כאלה (חילונים, דתיים־לאומיים, חרדים, ערבים). בכך הוא הגדיר זהות חד־ממדית לכל ישראלי וישראלית. על פי פרופ' נסים ליאון, זוהי נסיגה מהמאבק על השגת קונצנזוס. כדי להשיג שותפות וקונצנזוס, יש לבנות מחדש את המרכז הישראלי. המרכז נשען על מעמד הביניים הישראלי, שהולך ונעשה מגוון יותר – ולכן מאתגר יותר. המשותף לקבוצות השונות הוא הרצון במוביליות חברתית ובהשגת אופק כלכלי ויציבות מכובדת.

המרכז הזה קיים ביום־יום, אך אין לו ביטוי פוליטי ברור במציאות העכשווית. יש פיצול אישיות בחברה הישראלית בין הפוליטיקה לחיים. מצד אחד, בפן הפוליטי יש שנאה עצומה בין הקבוצות, הן בהתנהלות הפוליטית והן בהפגנות בין תומכי נתניהו למתנגדיו. מצד שני, ההתנהלות היומיומית בישראל מתרחשת תוך שותפויות בין פרטים מתוך השבטים השונים. למשל ביחסי יהודים וערבים, לכאורה זהו מתח עמוק ומובנה, אך בשנים האחרונות ערבים ויהודים מתערבבים יותר ויותר.

על פי ד"ר איאד זחאלקה, משנות ה־70 ואילך יש היכרות רבה יותר בין הציבור היהודי והערבי ברמה היומיומית וישנו רצון של הציבור הערבי להיות שותף במרחב הציבורי הישראלי. לדוגמה, זה כעשור מקיים נשיא המדינה סעודת איפטר להנהגה המוסלמית הישראלית. זהו אירוע שיכול להתרחש, כי שני הצדדים מעוניינים בו. הנשיא המזמין וההנהגה שמגיעה. או בחודש הרמדאן, שבו תחנת הרדיו כאן רשת ב' משדרת את זמני כניסת וצאת הצום, ותמר איש שלום מברכת בחדשות 13 את הצמים בכל ערב. אין המדובר בקיטש רטורי, כי אם בהנחת גשר המחבר בין תרבויות; במה שפרופ' ניסים מזרחי מכנה "הגיוון העמוק" של החברה הישראלית. זהו תהליך של יצירת חיים משותפים, הן מבחינה פרקטית של היכרות יומיומית והן מבחינה תרבותית.

הגשרים בין השבטים השונים מתרחשים בפועל, והמרכז מתקיים בשטח, אך הוא מאיים על פוליטיקת הזהויות שמשתלמת להנהגה, ולכן ישנו ניסיון למנוע את התהליך הזה. כך לדוגמה בגשר בין יהודים וערבים, לדברי פרופ' יולי תמיר, קיים שימוש בפרקטיקה פוליטית של השוואה בין ערבים לתומכי טרור כדי לייצר תחושת לחץ בקרב הציבוריות הישראלית – ההפך מתהליך הפרסונליזציה ושותפות במרחב הישראלי.

להתיידד עם ערכים | פרספקטיבה סוציולוגית ופסיכולוגית

בדיונים ברשתות החברתיות, בכנסת ובכל שיח סוער ישנם בשמאל המתייחסים לאנשי ימין כאל גזענים, ואנשי ימין המתייחסים אל השמאל כאל בוגדים. אלו אמירות קשות, אך מקובלות עד כאב במרחב הישראלי העכשווי.

בחינה מעמיקה של העמדות, מגלה שהשמאל בישראל הוא לאומי. כך לדוגמה, 'שלום עכשיו' הוקמה על ידי קציני צה"ל, אלא שהשמאל הישראלי לא מרגיש בנוח לדבר על לאומיות. זה עניין רגיש בקרב מחנה השמאל, כך אומרת יולי תמיר. השמאל מעדיף להיות לאומי בלי לדבר על זה. פרופ' ניסים מזרחי לוקח את זה צעד נוסף קדימה, באומרו כי השמאל לא מרגיש בנוח עם מילים כמו "נאמנות", "נאמנות למדינה", "נאמנות למנהיג". מילים שהימין משתמש בהן כדבר שבשגרה. הלאומיות של השמאל וחוסר הנוחות שלו לדבר על כך מסבירים את הנהייה אחרי הגנרלים במחנה זה; הרי עם גנרלים לא צריך לדבר על הלאומיות – היא נוכחת כמובן מאליו.

תמונת הראי ניכרת בימין הישראלי. פרופ' מזרחי תיאר ממצאים שחוזרים על עצמם במחקרים ומראים שהימין בעיקרו אינו גזען ולא מתנגד לזכויות מלאות עבור הציבור הערבי. עיקר המתח בין יהודים וערבים נובע מהעניין הביטחוני. כך ניתן לראות שערבים שמתגייסים לצה"ל – ובכך מסירים מעליהם את העננה הביטחונית – מתקבלים באהבה, בסולידריות ובתחושת ברית משותפת. כמו בשמאל, כך גם פה, הימין לא יודה שהוא מאמין בזכויות אדם, כיוון שאלו לכאורה ערכים של השמאל.

בני בגין הזכיר לנו שבעבר השמאל חש בנוח להיות לאומי, והימין להיות ליברלי ושוחר זכויות אדם.

השמאל לא מכיר בלאומיות שלו, מפני שזה ערך של זהות והוא עוסק בחירות, והימין לא יכיר בכך שהוא בעד זכויות אדם כי זהו ערך של חירות, והוא נאמן לזהות בלבד. ד"ר ברוך כהנא הציג בדיוני הקבוצה את התיאוריה של יונג, ולפיה מדובר בשני ארכיטיפים – ערכים שהכרחיים לבני אדם, בחברות ובמדינות. כשקבוצה מדחיקה רגש עמוק כל כך, היא משליכה על הקבוצה השנייה את הדימוי המוגזם של אותו הרגש, או בשפה היונגיאנית מתרחשת "אינפלציה". לפיכך הימין, שאינו מסוגל להכיר בכך שהוא שוחר זכויות אדם, ישליך על השמאל את היותו בוגד, והשמאל, שאינו מסוגל להכיר בכך שהוא לאומי, ישליך על הימין שהוא גזען. הדרך להתמודד עם כך היא לפנות מקום בקרב הקהילות לערכים האלו, דהיינו המתח ייפתר כשהשמאל יכיר בלאומיות שלו והימין יכיר באמונה שלו בזכויות האדם, או אז יהיה מקום לברית המשותפת בין זהות וחירות או בין לאומיות וזכויות אדם. כדי להקל את הקושי בהכרה בערכים אלו בקרב כל אחת מהקבוצות, הציע פרופ' ליאון לייצר מנעד של לאומיות וזכויות אדם, סוגה של לאומיות רכה, שעשוי להקל על השמאל ולהתחבר אל עולמו של הימין.

לדבריה של ד"ר גיסר, הקושי ביצירת הברית בין זהות לחירות מושפע בין היתר מהמניה הירודה שיש בימים אלו לעצם המושג פשרה. פשרה נתפסת כוויתור על ערכים, כאילו אם נתפשר במציאות אזי ויתרנו על הנרטיב שלנו. נדרשת היכולת להחזיק בערכים שלך, ובפועל לקבל מציאות של פשרה. זה לא מעיד על ויתור או בגידה בערך. יולי תמיר לקחה את הדברים הללו צעד נוסף, כשטענה שאנשים מעוניינים ברשימת הנחיות ברורה שתאפשר להבין מה טוב ורע בעולם, במקום להיות אזרחים פעילים ולחשוב על כל סיטואציה. לאנשים יש צורך פסיכולוגי בתשובות מוחלטות בעולם שדורש מאיתנו מורכבות, כשהחשיבה המורכבת היא שמאפשרת מקום לנרטיב או לתפיסת עולם אחרת, והתשובות המוחלטות מייצרות קוטביות.

פשרה היא דרך אחת להתמודד עם מורכבות, דרך נוספת היא להכיר בכך שיכולים להיות נרטיבים מקבילים שאינם מבטלים האחד את השני. כך לדוגמה, על פי תמיר, מובן מאליו שהקמת מדינת ישראל היא מהלך צודק מבחינה היסטורית, מוסרית ודתית. במקביל היו מי שנפגעו מהמהלך הזה. לתת מקום לתובנה הזאת ולעובדה שהייתה פגיעה בפלסטינים – אין משמעו כי המהלך של הקמת המדינה פחות צודק או היסטורי. זהו חלק מהעיקרון של "Dirty Hands": כדי שמעשה טוב יקרה, עושים לפעמים מהלכים פחות נעימים, וזה לא מוריד מהחשיבות, המוסריות או הערכיות של המהלך הגדול. בהקשר זה ביקר פרופ' משה הלברטל את קביעתה של ד"ר ספא אבו רביעה – שמדינת ישראל היא קולוניאליסטית. לדבריו, לא רק שזה אינו נכון – אין לישראל מדינת־אם שלוקחת את הנכסים ואוצרות הטבע המקומיים, אלא זו תמונת הראי של הניסיון לפשט אירוע מורכב. ישראל הוקמה בדין וביושר. היו מי שנפגעו. זה לא הופך את ישראל לקולוניאליסטית, ולא צריך לומר שהיא קולוניאליסטית כדי להצדיק את הסבל של הפלסטינים.

פרופ' אליקים רובינשטיין הציע דרך נוספת להחזקת המורכבות, באמצעות הכרה בקווים אדומים של כל קבוצה, שהם גם המכנה המשותף הבסיסי בין זהות וחירות. הקו האדום היהודי הוא ההכרה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. הקו האדום הערבי הוא השוויון האזרחי. המיזם הישראלי המשותף הוא המדינה היהודית שיש בה דמוקרטיה ושוויון.

השוויון מעוגן בהכרזת העצמאות, ואת המילה "שוויון" יש להוסיף לחוק הלאום, לא בהכרח מבחינה משפטית, אלא יותר לטובת ההכרה בשיתוף האזרח הלא יהודי.

שילוב של התפיסה הפוליטית והסוציולוגית מנכיח את שתי האפשרויות ביצירת שותפות עם המגזר הערבי: שותפות בנרטיב או שותפות בכוח. שותפות בנרטיב, לפי ד"ר ספא אבו רביעה, משמעה לייצר נרטיבים מקבילים בחברה הישראלית. אפשרות נוספת שהציע נסים ליאון מתייחסת לשותפות בכוח, כלומר לייצר אפשרות של שותפות בקבלת ההחלטות בנוגע למדינת ישראל, בתחומים אזרחיים. ככל שתהיה יותר שותפות בכוח, כך ניתן יהיה להקטין את המתח סביב הנרטיב, מה גם שהדיון הנרטיבי קשה בהרבה מהמעשי מבחינה פסיכולוגית וסוציולוגית.

דן מרידור הפנה את תשומת ליבנו לכך שבמגילת העצמאות כבר ניתנה התשובה: "אנו קוראים (…) לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל (…) ליטול חלקם (…) על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה". המילים "נציגות בכל מוסדותיה" מבהירות שמדובר בשלוש הרשויות – כולל הממשלה, דהיינו שותפות אזרחית בקבלת ההחלטות.

מה אפשר לעשות. כבר עכשיו

ככל שהקבוצה התקדמה במפגשים כך הלך סבך החוטים והותר, הן בניסוח האתגרים והן בהצעת הפתרונות. עיקרון אחד עבר כחוט השני לאורך הדיונים: יש לא מעט סתירות בהתנהלות של החברה הישראלית, ודווקא הסתירות הרבות, הפערים הבלתי מוסברים והמתח המובנה הם האזורים שבהם ניתן לעבוד כדי לייצר את האתוס והחזון המשותפים. אם הכל היה חד־משמעי וסגור, אם לא היו תפרים פרומים, סתירות פנימיות ופיצולי אישיות, הסיכוי ליצירת תפיסה חדשה היה קטן משמעותית.

לאורך ההיסטוריה, מפגשים בין קהילות ובין תפיסות עולם מאתגרות־הדדית הם שמייצרים סינרגיות, סינתזות ורעיונות חדשים. המטרה היא שמתוך המפגש בין התפיסות השונות, מתוך המתחים, נצליח לייצר תפיסה חדשה תוך יצירת בריתות חדשות ומפתיעות בין שבטים ותפיסות עולם בחברה הישראלית.

קבוצת החשיבה היא השלב הראשון לעבר הניסוח הנדרש של החיבור בין זהות לחירות. הצלחנו להתקדם בניסוח האתגרים ובחשיבה על פתרונות, אך ברור שנדרשת עוד עבודה. לכן מטרת מאמר זה היא לייצר שיח נרחב יותר בנושא, בין אנשים נוספים שמעוניינים להיות שותפים למשימה הגדולה שרובצת לפתחנו. כיוון שנדרש מאמץ של רבים ורבות בחברה הישראלית מכלל המגזרים הקבוצות, הגילים והמגדרים, כדי לייצר את הברית הנדרשת בין זהות וחירות ולחזק את הדמוקרטיה הישראלית, מאמר זה הוא בגדר הזמנה להמשך דיון בנושא במסגרת התנועה להתחדשות דמוקרטית.

איך אפשר לשנות את המציאות מהשטח? שהרי לא נראה שהשינוי במציאות יבוא מהפוליטיקה, לפחות לא בעתיד הנראה לעין.

1. חוזרים לדיון ערכי: בפוסט הפוליטי הבא בטוויטר או בפייסבוק, בדיון פוליטי בין חברים, שימו לב שאתם מעלים טיעונים אידיאולוגיים בתחומים שונים.
2. חוזרים לדבר על פשרה כרעיון חיובי.
3. מחפשים תמונה מורכבת בכל נושא. זוכרים את עקרון ה"Dirty Hands" – לפיו לפעמים כדי לעשות טוב מנהיגים נאלצים לעשות מעשה בעייתי, ולא הופכים כל אירוע לשחור ולבן.
4. מדברים לגופו של עניין, והרבה פחות לגופו של אדם.
5. מדברים עם שבטים שונים, ופחות עליהם.
6. אנשי ימין – תתיידדו עם הרעיון שאתם חובבי זכויות אדם (זה טוב!). אנשי שמאל, תתיידדו עם הרעיון שאתם לאומיים (זה טוב!).
7. והמשימה הגדולה: מעצבים את היהדות בישראל כיהדות ישראלית, של מדינה אוטונומית ודמוקרטית, ומעצבים את הדמוקרטיה כדמוקרטיה ישראלית, שנטועה בערכים המקומיים שלנו.

אלו משימות מורכבות. אך ככל שיותר מאיתנו יתחילו את השינוי, כך בסופו של דבר גם הפוליטיקה שלנו תיאלץ להשתנות. כבר עשינו כציבור מהפכות לא פחות גדולות מזאת. הגיע הזמן גם למאמץ הזה.

–

• הערכים אוניברסליים, ההקשר לאומי // מאת רחל עזריה
• תנועת התעוררות // מסע בעקבות השאלה: למה דופקים את העצמאים?
• המורשת הגוססת של בגין וז'בוטינסקי: מסע בעקבות הימין הליברלי הנעלם // מאת טל שלו