fbpx

המורשת הגוססת של בגין וז'בוטינסקי: מסע בעקבות הימין הליברלי הנעלם // מאת טל שלו

איך הגיע הימין הליברלי למצב הגובל בהיכחדות?

0

"בארץ ישראל תמיד יהיו שני עמים", כתב זאב ז'בוטינסקי במאמרו המכונן "על קיר הברזל". הוא נשבע בו, "בשמנו ובשם צאצאינו", ששווי זכויותיו של הציבור הערבי בישראל לעולם לא יופר, "ולא נעשה ניסיון לגירוש ודיכוי". 92 שנים אחר כך, כשצאצאו הפוליטי של אבי התנועה הרוויזיוניסטית, בנימין נתניהו, מזהיר מפני הערבים הנוהרים לקלפיות באוטובוסים מחד, וחברו להנהגה, משה יעלון, מורה על הפרדת אוטובוסים בין יהודים וערבים בגדה, קל לגלגל את הקלישאה על האיש המתהפך ודאי בקברו לשמע הדברים.

ראש הממשלה התנצל פומבית, והפרדת האוטובוסים נעצרה זמנית; את קיתונות הביקורות מהשמאל ומבחוץ דוחים בתוקף בליכוד ומתעקשים שהדמוקרטיה זורמת בוורידיהם. אך הערבים אינם לבד; איתם בית המשפט העליון והתקשורת, הראשון סומן בידי חלקים מממשלת נתניהו הרביעית, והשנייה היא קרדום בו חופרים כמעט כל השותפים לממשלה הזו, ובראשם מנהיגה. המתקפה עליהם נמשכת שנים, הרחק־הרחק מ"יש שופטים בירושלים" של מנחם בגין (ר' מסגרת) ודרישתו הבלתי מתפשרת לעיגון חופש הביטוי והגנה על זכויות המיעוטים. בני בגין אמנם חזר לרשימת הליכוד בדלת האחורית בבחירות האחרונות, אך קולותיהם של תלמידיו המובהקים של בגין, כמו דן מרידור, מיכאל איתן ורובי ריבלין, שנחשבו לסמן הדמוקרטי־ליברלי בתנועה, הוחלפו באלה של יריב לוין, דני דנון וזאב אלקין, שנדמה שעבורם הרבה ממה שמזוהה עם ליברלי – ארגוני חברה אזרחית, התקשורת, מערכת המשפט וגם היצור האמורפי "מדינת תל אביב" – הוא כמעט בגדר אויב. פעם היה כאן ימין ליברלי, מתרפקים בנוסטלגיה חלק מאנשי הליכוד הוותיקים, ואירועי החודשים האחרונים רק הגבירו את התחושה שמשהו בקוד הגנטי של התנועה נשבר.

היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק עם רה"מ בגין ושר החוץ דיין, 1978 // צילום: משה מילנר, לע"מ

היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק עם רה"מ בגין ושר החוץ דיין, 1978 // צילום: משה מילנר, לע"מ

הקוד הגנטי של ז'בוטינסקי

האם הימין הליברלי נשחק עד בלי שוב? ומהו ימין ליברלי בכלל? ההגדרות העמומות המבחינות בין ימין ושמאל, וליברלי וסוציאליסטי, והתאמתן למציאות הפוליטית הישראלית, מייצרות מנעד מבלבל של תשובות לכך. ליברליזם זו מילה תלוית הקשר. הליברלים הראשונים וה"טהורים" נלחמו למען זכותם של בני האדם לחיות את חייהם ללא התערבותם של מלכים וכמרים, וטענו ששלטון טוב הוא כזה שמושל פחות ככל האפשר. בהדהוד הרוויזיוניסטי, ז'בוטינסקי ובגין מעולם לא הגדירו את עצמם כ"ימין", אך בתורתו של ז'בוטינסקי "בראשית ברא אלוהים את היחיד", ובגין הצהיר מעל בימת הכנסת ש"ישנן זכויות לאדם הקודמות לצורת החיים האנושית ששמה מדינה".

החיבור הפוליטי שהיווה את הבסיס להקמת הליכוד נוסד ב־1965, כשהמפלגה הליברלית חברה לתנועת החרות, והקימה את גוש חרות ליברלים – גח"ל. הוא היה בעיקרו פוליטי־אינטרסנטי, ורק בחלקו אידיאולוגי (ר' מסגרת); בשונה מחרות, המפלגה הליברלית הייתה בעלת עמדות מדיניות מתונות יחסית, וקראה תיגר על הכלכלה הקולקטיביסטית והסוציאליסטית של מפא"י/המערך. עם זאת, החיבור נחשב לאחד המוצלחים בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית, והיה צעד חשוב ליצירת אלטרנטיבה שלטונית למפא"י; הסכם גח"ל שם קץ לבידודה של חרות, ומבחינתו של בגין, סלל את הדרך ללשכת ראש הממשלה; הוא אפשר לו לעשות מהפך תדמיתי, להפסיק להיות האיש המושמץ ביותר בפוליטיקה הישראלית, למחוק את שרידי החרם הציבורי ולנתב את הימין הרוויזיוניסטי אל עבר המרכז השלטוני.

הקוד הגנטי של ז'בוטינסקי ובגין, זה שאומרים עליו שנשבר, הוא השילוב בין הלאומיות לליברליות של זכויות פרט וזכויות אדם. המשנה הלאומית של ז'בוטינסקי הייתה חדה, ברורה וכוחנית: מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, משתי גדותיו של הירדן, עם "קיר ברזל" ביטחוני שיעצור את האויב הערבי; אך לצדה, כל העת, היה מרכיב דמוקרטי־ליברלי חיוני והכרחי. במדינה העברית שתקום, דמיין ז'בוטינסקי, "שיווי זכויותיהם של כל האזרחים הערביים לא זו בלבד שיובטח, אלא גם יוגשם". בכל קבינט של ז'בוטינסקי בו יהודי הוא ראש הממשלה, סגן ראש הממשלה היה ערבי, והלשון הערבית, כך קבע, צריכה להיות שווה בזכויותיה ללשון העברית. ממשיך דרכו, בגין, נקט גם הוא לשון בלתי מתפשרת בהיבט הלאומי, והטיף למעבר מציונות מדינית לציונות צבאית, אך באותה נשימה נאם בלהט על שוויון ונלחם בחירוף נפש להגבלת כוחו של שלטון הרוב ולפיקוח שיפוטי על תפקודן של הרשות המחוקקת והמבצעת. המסורת הליברלית של בגין התנגדה לממשל הצבאי על ערביי ישראל, קיבלה פליטים וייטנאמים והעניקה להם אזרחות, ונאבקה למען עצמאות בית המשפט העליון. המסורת של נתניהו, טוענים המקטרגים, כוללת הצעות לחקור ארגוני שמאל, חוק חרם וגירוש מסתננים, התערבות פוליטית במינוי בכירים במערכת המשפט והטלת מורא על גופי התקשורת.

"מילת המפתח היא איזון". דן מרידור רהוט כתמיד, אך נדמה מיואש קמעה. "איזון בין האדם למדינה, בין היחיד לחברה, בין הפרט לכלל, בין הלאומי לליברלי. כל הפרויקט הציוני – מהות חיינו – הוא בניית מדינה לעם. אבל איזו מדינה אנחנו רוצים? כאן בא ההיבט הליברלי. ברגע שכבר יש לנו מדינה, המדינה נועדה לטובת האדם ולא להפך, לשרת את אזרחיה ותושביה. הם העיקר והם התכלית. עם בריאתו נולד האדם עם זכויות ואי אפשר לפגוע בו ולקחת את זכויותיו, אלא אם יש סיבה טובה. ולא בשרירות, ולא באלימות, ולא בתוקפנות. התנועה נקראה תנועת החרות בגלל חשיבותה של החירות הלאומית והחירות האישית, חירות העם והאדם – יחדיו".

מרידור, שגדל בבית "חרותניקי" והיה בן טיפוחיו של בגין מצעירותו, כמזכיר ממשלתו, עזב במהלך הקריירה הפוליטית שלו את הליכוד ושב על עקבותיו ב־2008. ב־2013 הודח מהכנסת, ובבחירות האחרונות הודיע כי ויתר על הפתק מח"ל בקלפי. "אני שומע בליכוד דברים כמו 'ניתן לערבים זכויות אדם ולא זכויות אזרח', כלומר לא יאפשרו להם להצביע. אני שומע שם שאנשים מסוימים הם סרטן, אני שומע ביטויים מסוימים שאני לא רוצה לחזור עליהם. האם אני יכול להיות אבקת הכביסה שלהם או לייצג אותם? לא", אמר אז.

הדנ"א המיוחד של הליכוד שובש, הוא אומר. "היום, אם אתה איש פוליטי שאומר את המילים 'דמוקרטיה', 'זכויות אדם', 'שלטון החוק', 'כיבוד בית המשפט', בשיח וברעיונות שלך – יגדירו אותך כשמאלני. אלה מילים שמנחם בגין ותנועת החרות כולה היו אומרים כדבר שבשגרה. גם אם היה פירוש אחר, פעם המילים האלה היו מילות קוד של כל החברה הישראלית, והיום הפכו להיות מייצגות של מחנה אחד". הליכוד הוא זה שהוביל את פסילתו של מאיר כהנא מהשתתפות בבחירות לכנסת, הוא נזכר בהתלהבות, ומתגאה בהיותו שר המשפטים שהביא את חקיקת זכויות האדם המהפכנית בואכה בחירות 1992. היום, לדבריו, "שומעים צלילים לאומניים צורמים נגד ערבים, וישנה השאיפה להראות לערבים שהם לא שייכים למדינה והמדינה לא שייכת להם. חוקי לאום וחרם, הדרה ואפליה. הדברים שליברמן מוביל וגם זרמים בתוך הליכוד – זרים לחלוטין לרוח הזו. השיח הלאומני מחק את הגורם המאזן הליברלי".

ליברל בנשמתו. זאב ז'בוטינסקי

ליברל בנשמתו. זאב ז'בוטינסקי

המחויבות הכובלת לארץ ישראל השלמה

מרידור לא היה לבד. לקראת בחירות 2013, בעוד הליכוד חבר לישראל ביתנו בברית מוצלחת פחות מזו של גח"ל ההיסטורית, גם מיכאל (מיקי) איתן ובני בגין נאלצו להיפרד לשלום ממקומם ברשימה לכנסת. עד אז, מצאו עצמם שוב ושוב בחזית אחת של התנגדות, בעמדת מיעוט במפלגתם, נאבקים כדי לדחות או לתקן יוזמות חקיקה פרטיות של חברי כנסת ומהלכים ממשלתיים שהיה בהם כדי לפגוע בעקרונות דמוקרטיים ליברליים. אבל מתפקדי הליכוד אמרו אמירה חדה וברורה נגד שלישיית אבירי שלטון החוק, שייצגו יותר מכל את הליברליזם הבגיני הקלאסי, וזכו בשל כך לכינוי הגנאי "פיינשמקרים".

"לצערי, לקסם הליברלי לא הייתה השפעה על חברי הליכוד", אומר מיקי איתן, עדיין חבר במפלגה, כבר למעלה מ־40 שנה. "הטרגדיה של התנועה הלאומית הליברלית היא שהאגף הליברלי התפוגג ונעלם. דוברים לאומנים שפעלו בעבר בשוליים הפכו לזרם מרכזי על אף שבציבור הרחב יש תומכי ליכוד פוטנציאלים רבים שדבקים בערכים ליברליים דמוקרטיים. הדגל שהליכוד חייב לשאת כמפלגה דמוקרטית ליברלית מבטא את המחויבות של המדינה על בסיס שוויוני לכלל אזרחיה. לא רק הגנה על זכויות בני המיעוטים כפרטים, אלא מתן אפשרויות וסיוע בטיפוח זכויות קולקטיביות של בני מיעוטים שגאים בלאומיותם ומכבדים את מדינת ישראל כמדינתם. הליכוד תחת בגין היה יותר רגיש לנושאים האלה". איתן סבור שעל הליכוד לעשות "הרבה יותר כדי לסלק עשבים שוטים שצומחים סביבנו. אסור לנו להשלים עם גילויי כהניזם וגזענות מחרידים המוניים פומביים וחוזרים על עצמם תחת דגל בית"ר. חוסר המעש ושוויון הנפש לביטויים האלו של מיעוט כה גדול הם מחדל שאיננו רשאים להשלים איתו".

פריימריז 2012, בהם השלישייה שלנו נבעטה החוצה, היו הישג אדיר לאגף הימין והמתנחלים בליכוד, עם כניסת משה פייגלין למקום ריאלי ודירוגה של ציפי חוטובלי כאישה הראשונה; עם הפופולריות הגואה של דנון, לוין ואלקין. סממן ברור לתהליך עקבי של הקצנה ימינה ב־30 השנים האחרונות. צעד משמעותי התחולל ב־2005, כשאריאל שרון פרש מהליכוד והקים את קדימה, ועמו פרשו חלק ניכר מהקולות המתונים בתנועה כמו אהוד אולמרט, ציפי לבני, מאיר שטרית וצחי הנגבי (שמאז חזר הביתה). זה הביא לדלדול עמוק ביסוד המתון והפרגמטי בליכוד. שיטת הפריימריז אפשרה לקבוצות מתנחלים לחדור לליכוד ולעצב בדמותן, בעזרת רשימות החיסול הנודעות לשמצה, את הרשימה לכנסת; בהמשך, יכולת המפלגה להתרחב לתוך המרכז קטנה, ובמערכות הבחירות שמאז עיקר הגידול שלה היה בימין. כשבינתיים, גם השיח הימני שאינו דתי או מתנחלי, מקצין ומאבד כמעט כל גרם של סובלנות.

אברהם לינקולן אמר כי אי אפשר להיות חצי חופשיים וחצי בעלי עבדים; על אותו משקל, גם מרידור וגם איתן סבורים כי המחויבות של הליכוד לארץ ישראל השלמה היא שהובילה לכרסום בליברליזם שלו. "בעצם יש שתי אפשרויות לגבי סוף הדרך המדינית: שלמות הארץ או חלוקתה", אומר מרידור. "אם בוחרים בשלמות הארץ, במשטר דמוקרטי בעל ערכים ציוניים אי אפשר ליצור אפליה בתוך הארץ, אז גם תושבי רמאללה, ג'נין ושכם יצביעו לכנסת. בהצגת תכנית האוטונומיה של בגין הוא אומר את זה באופן חד־משמעי ומפורש – כל ערבי ביש"ע שירצה אזרחות ישראלית יקבל אותה ויצביע לכנסת. הוא גם אומר 'אנחנו לא נהיה רודזיה', זה עניין מוסרי עמוק אצלו, אי אפשר לשחרר את הארץ בלי לשחרר את תושביה".

ההתמודדות האמיתית עם המורשת הרוויזיוניסטית, מסכים איתן, "מחייבת בחינה עכשווית של האיזון בין 'שתי גדות לירדן' לבין 'שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב בן נצרת ובני, כי דגלי דגל טוהר ויושר יטהר שתי גדות ירדני'". האם ז'בוטינסקי ובגין היו תומכים ביישום עקרון שלמות המולדת, גם אם אדניו מוצבים על פגיעה מתמדת בחירויות הבסיסיות של מיליוני בני אדם? האם היו מוכנים להנציח משטר של אפרטהייד? לבצע טרנספר אלים? "ז'בוטינסקי או בגין לעולם לא היו תומכים במשטר של אפרטהייד או בטרנספר אלים, בממשל צבאי או בפגיעות קשות בחירויות האדם ובשלטון החוק. זו אמורה להיות דרכו של הליכוד, אבל לצערי הליכוד נגרר לתחרות מול ימין לאומני ובמסגרתה אימץ אמירות ויוזמות שנתניהו נדרש לבלום או להביע צער עליהן בדיעבד".

בנאום בר אילן ביטא נתניהו הודאה בשבר החלום האידיאולוגי של הליכוד לממש את מלוא הזכות ההיסטורית על הארץ. זהו נאום "היסטורי", אומר מרידור, ו"פריצת דרך עקרונית לפחות בכל הקשור לתודעה של הליכוד", אליבא דאיתן. "אין ספק שזו מהפכה היסטורית. אז ודאי שהוא התאים את עצמו למציאות המשתנה. זה יוצר מציאות אחרת", אומר מרידור. אך איתן קובל על כך ש"נתניהו בחר ברעיון שתי המדינות, בליווי ערפל ואמירות סותרות, אפס יוזמה ותהליך של קביעת עובדות בשטח, מתוך שוויון נפש לתוצאות או אמונה שאפשר יהיה להוליך שולל את כל העולם כל הזמן.

"היו שטענו מהרגע הראשון שבר אילן הוא בלוף תעמולתי, תרגיל אחיזת עיניים של הקוסם נתניהו שנועד להקל על לחץ בינלאומי, אלא שהאמירה הזו בדבר שתי מדינות לשני עמים יצאה משליטה – והפכה לנקודת מוצא בכל דיון ישראלי או בינלאומי על סיום הסכסוך". איתן, שהיה בעבר מחסידי ארץ ישראל השלמה אך גם היה השר היחיד שנכח בנאום בר אילן ב־2009, חושב שהמשך מדיניות הסטטוס קוו מסכנת את ישראל, ושעל נתניהו לעצור את תהליכי הבידוד הבינלאומי של ישראל באמצעות "מהלכים חד־צדדיים סבירים" כמו הגבלת הבנייה לגושי ההתיישבות. "ישראל עולה בעל כורחה למסלול הדרום־אפריקאי שסופו מי ישורנו. מבלי להקל ראש בתביעתו של נתניהו להסדרי ביטחון, למערכת הביטחון יהיה מה לומר לגבי כל הסדר שיוצע על ידי הדרג המדיני. אבל האם צרפת באלג'יר או משטר האפרטהייד בדרום אפריקה נפלו כתוצאה מחולשה ביטחונית? הכשל המוסרי, דעת הקהל והבידוד המדיני עשו את העבודה".

שבטיות במובן הרע. נתניהו נושא את "הצהרת הערבים" בבחירות

שבטיות במובן הרע. נתניהו נושא את "הצהרת הערבים" בבחירות

אנחנו? לא ליברלים?

בבחירות 2015, תוצאות הפריימריז בליכוד בישרו לכאורה על שינוי מגמה. הפעם פייגלין היה זה שהודח מהרשימה, וחוטובלי נאבקה כדי להיכנס אליה; במקומות ה־20 עד ה־30 נכנסו פעילי ליכוד ותיקים המייצגים את שריוני המחוזות. אם כי רובם נוטים גם לרטוריקה מתלהמת, חסרת סובלנות ורחוקה לעתים שנות אור מליברליות, ע"ע אורן חזן. בכירים בליכוד יודעים לספר כי אנשי נתניהו הובילו מערכת מאורגנת של "ליכודניקים קלאסיים" כדי להיאבק ב"פייגלינים" ולנקות את השורות מההשתלטות המאורגנת של הימין הקיצוני־מתנחלי על המפלגה שהחלה אחרי ההתנתקות והרחיקה את המפלגה בעלת הצביון העממי שביקשה ליצור תמהיל ימני מגוון ומתחדש. מהצד השני, החודשים שבאו לאחר מכן, עד ליל הבחירות ב־17 במרץ, הוציאו מנתניהו דמות אחרת לגמרי, מפחידה לעתים, בכל הקשור לגישה דמוקרטית־ליברלית. והכול בשם הידוק אחיזת הליכוד בין מצביעי הימין, תוך התססתם נגד כל מה שזז.

"הקוד הגנטי של הליכוד לא הופר", אומר אלי חזן, פעיל ליכוד ותיק שעמד בעבר בראש תא הסטודנטים 'לביא' באוניברסיטה העברית ושימש כיועץ לגדעון סער ודן מרידור. "פייגלין? זו הייתה תאונה היסטורית", הוא קובע. "השיח הכללי השתנה ויש הידלדלות אידיאולוגית, בין היתר גם בגלל התפתחות האינטרנט; כל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה, ויש מי שיקשיב לו, והמסרים הלכו והתקצרו ונותר מהם מעט מאוד עומק. אבל זה קורה משני צדי המפה הפוליטית, מימין ומשמאל יש מסיבות תה – אצלנו פייגלין וחוטובלי התחזקו, ובמפלגת העבודה יוסי יונה וזוהיר בהלול". חזן טוען כי ה"פיינשמקרים" מרידור, איתן ובגין הודחו מהרשימה לא בגלל דעותיהם, אלא כי הם "לא שיחקו לפי כללי המשחק החדשים. הם לא הבינו את משחק ההתפקדויות ולא הבינו שהדור השתנה. מרידור חשב שהוא ייבחר רק על השם שלו ועל האידיאולוגיה שלו. אבל ישנם הרבה חברי מרכז שלא מעניין אותם דעות אלא מעניין אותם קשרים אישיים, מעניין אותם לקבל תחושה שהם חלק מהשלטון ומקבלת ההחלטות".

חזן מגן בלהט על הגוון הליברלי העכשווי בליכוד ומציין את השינוי שחל בשיח של המפלגה לגבי זכויות קהילת הלהט"ב. "פעם בתוך הליכוד לדבר על שוויון להט"בי היה טאבו. היום אנחנו פחות או יותר המפלגה היחידה שיש לה נציג מהקהילה ברשימה שקרוב להיכנס (אמיר אוחנה במקום 32, ט"ש). ח"כים ושרים מאוד מרכזיים בליכוד תומכים בפומבי בזכויות גאים – משה יעלון, מירי רגב, גילה גמליאל ועוד". כמו כן הוא מציין פורומים והתארגנויות של צעירים בליכוד שפועלים לקידום מועמדים המייצגים קול מתון, לאומי וליברלי, כמו "הליכודניקים החדשים" ו"פורום מנוף", שהחלו לפעול בשנים האחרונות כדי לחזק את הקול הזה מול קבוצות הלחץ המאורגנות במפלגה. "יש קמפיין מתוזמן של חלק מאנשי התקשורת להציג רושם שנתניהו אוטוטו הורג את המדינה. המציאות רחוקה מכך; מדינת ישראל היום הרבה יותר חופשית מבעבר. ודאי שיש עוד הרבה מה לעשות – אבל המצב לא רע כמו שמציגים אותו. בסופו של יום, מבחינה מהותית, נתניהו מעולם לא בגד בשלטון החוק. בימיו של נתניהו כראש ממשלה מעמד בית המשפט העליון לא השתנה והוא עדיין יכול לפרש חוקים, אין שימוע לשופטים, פסקת ההתגברות לא עברה".

בבחירות הפנימיות האחרונות נוצר איזון מסוים, כך שיש קולות ליברליים בליכוד, מסכים יועז הנדל, עיתונאי וראש המכון לאסטרטגיה ציונית וגם דוברו של נתניהו בעבר, "אבל הם לא מספיק דומיננטיים. העניין הוא לא באנשים, אלא בכיוון – לא רואים שהליכוד מרים דגל לאומי ליברלי, שהיה מאוד טבעי בימיו של בגין, והיום לאף אחד אין את האומץ להתוות את הדרך על פי התפיסה הזו". הנדל מצביע על תהליך ארוך, שבו המחנה הלאומי בישראל נטש את מגרש המשחקים של שיח זכויות האדם והפקיר אותו. "השמאל הרדיקלי לקח את נושא זכויות האדם אליו והפך את זה לקרדום לחפור בו נגד ישראל ונגד תפיסות לאומיות, והמחנה הלאומי נטש את השיח הזה. זה פגע גם באופי של המדינה וגם בזהות של המחנה הלאומי". במסגרת המכון שבראשו הוא עומד הקים הנדל את תנועת 'זכויות אדם כחולבן', תנועה א־פוליטית, המתיימרת לייצר אלטרנטיבה לאומית לגופי זכויות אדם, "המכפישים את שמה של מדינת ישראל בעולם". לטענתו, נכון וטבעי שהקול הלאומי יגבר על הקול הליברלי. "אני לא מאמין בליברליות שלא מגיעה עם לאומיות. בניגוד לשמאל, אני לא רואה שום מציאות בה אנחנו קיימים שלא כמדינת לאום, אבל כדי שזה יתקיים הצד הליברלי לא יכול להיות מודחק, וחייב להיות איזון בריא של שני הצדדים".

מה שחסר לימין הליברלי, אומר הנדל, "זה הובלה וחזון. תמיד היה קול לאומי מאוד חזק שאתגר את הצד הדמוקרטי הליברלי, אבל תמיד הייתה גם הנהגה שידעה לאזן בין השניים ולהוביל אנשים מנקודה א' לנקודה ב'. בגין לא פחד להילחם במשטר הצבאי או לתמוך בעליון. פה, במקרה הטוב, יש שתיקה. קול לאומי ליברלי לא צריך לפחד לצאת נגד 'תג מחיר' ולא צריך לפחד לצאת בצורה חריפה נגד גזענות. זה הקול שצריך להישמע. אני לא חושב שנתניהו לא ליברלי, אבל בניגוד לבגין שהוביל אנשים, נתניהו מזהה איפה אנשים נמצאים ואומר את מה שאנשים רוצים לשמוע".

"אני לא חושב שבגין היה מרשה לעצמו להגיד דבר כזה", מתייחס הנדל לאמירתו של נתניהו על המצביעים הערבים. "כמנהיג הוא אמור לסמן מה טוב למדינת ישראל בתוך שיטה לאומית ליברלית ולא מה טוב למתפקדי הליכוד. לנתניהו יש את הקול הזה אבל הוא מסתיר אותו, כי הפוליטיקה גברה על האידיאולוגיה. והאחריות היא של נתניהו, לא של מישהו אחר".

"הצל" בהפגנת ימין במהלך 'צוק איתן' // צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'

"הצל" בהפגנת ימין במהלך 'צוק איתן' // צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'

תמיד יהיה לנו את רובי

האיזון הלאומי־ליברלי "לא יבוא מעצמו, בלי הנהגה שתגיד שזה לא נכון לשנוא את הזר ולרמוס את זכויות האדם, שמותר להחזיק בדעה שונה, שמותר לבטא אותה, שמותר להגיד דברים מרגיזים. זו מהותה של החירות. אז אתה מחנך את הציבור ומנהיג אותו ולא מונהג על ידו. מנחם בגין עשה את זה, ז'בוטינסקי ודאי עשה את זה", ממשיך את הקו מרידור. בעוד הקול הליברלי של נתניהו זקוק לרמקול מלשכת ראש הממשלה, נקודת תקווה מתבשרת מבית הנשיא, משם מסכימים כולם – הוותיקים והצעירים, המתפכחים והאיתנים – נושבת רוח אחרת. ביקורו הראשון כיו"ר הכנסת של רובי ריבלין, נושא הדגל רם המעלה של בית"ר, היה באום אל־פחם. גם בשבתו שם וביתר שאת בבית הנשיא, הוא ממשיך לבטא התנגדות נחרצת לגילויי גזענות, מגנה בחריפות טרור יהודי, נואם בטקס זיכרון להרוגי הטבח בכפר קאסם ומתייצב לצד הילד היפואי ג'ורג' עמירה שסבל מבריונות. "משום מה זכויות אדם הפכו שם קוד למוסרנות. ארץ ישראל וציונות – שם קוד לפטריוטיות", אמר בשנה שעברה. גם ריבלין, שממשיך להתנגד לחלוקת הארץ כטהור הרוויזיוניסטים, עשוי לשלם את המחיר של השמעת הקול הליברלי בימינו. בסקר שהביא לאחרונה יוסי ורטר ב'הארץ', גאו אחוזי הפופולריות שלו בשמאל ל־100% בקירוב, ואילו בימין הוא דווקא היה מאותגר יותר. וזה עוד לפני שמבקרים בעמוד הפייסבוק שלו ומגלים את נאצות הכהניסטים החדשים, חובבי 'הצל'.

ומהצד השני, כשהשיח המתלהם בשיאו והימין הליברלי ספון במזווה, מבויש ומפוחד, כנראה אין נקודת אור חיובית יותר משבתו של ליברלי ימני מובהק במשכן האזרח מספר אחת.

זן נדיר. בגין ומרידור // צילום: דודו בכר, 'הארץ'

זן נדיר. בגין ומרידור // צילום: דודו בכר, 'הארץ'

איך נמחק המותג "ליברלים" מהפוליטיקה המקומית

כשתרים אחר הימין הליברלי הישראלי בדברי הימים, נזכרים שהיה הייתה פעם בישראל מפלגה ליברלית של ממש. בתחילת שנות ה־60 נוסדה המפלגה הליברלית הישראלית, כברית בין מפלגת הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית. שתיהן ייצגו מגזר מכובד למדי. הציונים הכלליים, שדגלו במשק חופשי ושחרור הכלכלה מריכוזיות היתר באמצעות רפורמות שיסייעו למעמד הבינוני, זכו בשיא כוחם ל־20 מנדטים. המפלגה הפרוגרסיבית הגיעה לשיא כוחה לפני האיחוד וזכתה לשישה מנדטים. "המבנה הפוליטי של אז היה מבנה אידיאולוגי טהור. השקפות העולם הן שהובילו את האנשים אל המפלגה, להבדיל אלף פעמים ממה שקורה היום, שבו איפה שנותנים כיסא – הולכים", נזכר שר האוצר לשעבר משה נסים, שנבחר כצעיר חברי הכנסת אי פעם (24) מטעמם ב־1959. בהמשך כיהן כח"כ ושר מטעם גח"ל/הליכוד עד 1996.

הפרוגרסיביים, הוא מבחין, היו יותר קרובים למפא"י וביקשו לשבת בשלטון, לכן מעולם לא ישבו באופוזיציה. "הציונים הכלליים, לעומת זאת, לא היו נרצעים של מפא"י, וגם לא שללו את חרות והרוויזיוניסטים". בעקבות פרשת לבון חלו ערעור משמעותי בשלטון בן גוריון וטלטלה במפא"י, ושתי המפלגות החליטו להתאחד לרשימה אחת, הליברלים. "המשותף היה החזון הכלכלי־חברתי, נגד התפיסה הסוציאליסטית ובוודאי הקומוניסטית", אומר נסים. "גולדה אמרה 'סוציאליזם בימינו', ואנחנו שללנו זאת טוטאלית. הביטוי לו הטפנו היה 'משק חופשי'. בימים ההם זה כמעט עורר לעג וצחוק, והרבה תהודות לא חיוביות, אבל התמדנו בתפיסה הזו".

בחזית מצעה העמידה המפלגה את המלחמה בריכוזיות המפא"יניקית, הטיפה לכלכלה חופשית, הפחתת התערבות השלטון בשוק, הפרדה בין איגודים מקצועיים לגופים מעסיקים, קידום חינוך, שיכון ובריאות ממלכתיים ולא מפלגתיים, ותמיכה בחוקה.

"כל הכתבים, הבכירים והזוטרים, הסוברים כי במשיכת עטיהם הם קובעים מעמדים של כוחות ציבוריים, התנבאו שהמפלגה המאוחדת החדשה תזכה לעלייה אדירה, ואילו תנועת החרות הבודדה תזכה לירידה תלולה", כתב בגין ב־1967, אך הנבואות לא התגשמו. בבחירות 1961 המפלגה קיבלה 17 מנדטים בלבד, והקצוות המחברים החלו להיפרם. במקביל התחדשו חיזוריו של בגין, שהחלו עשור קודם לכן, בניסיון להקים גוש משמעותי יותר שיהווה חלופה למפא"י. בתום יותר משנה של משא ומתן חברה המפלגה הליברלית לחרות והקימה את גח"ל, לימים – הליכוד. מיעוט מהפרוגרסיביים החליט לפרוש, והקים את "המפלגה הליברלית העצמאית".

הסכמנו, אבל לא על הכול

במסגרת הסכם גח"ל, חרות והתנועה הליברלית הוסיפו להתקיים עצמאית כגופים פוליטיים עם מוסדות מפלגתיים נבדלים, אך הריצה, בכל המסגרות – לכנסת, לרשויות המקומיות ולהסתדרות – הייתה משותפת, והפעילות בכנסת הייתה כסיעה אחת, כשמפתח השיבוץ העניק למפלגה הליברלית נציגות נכבדה; 22 החברים הראשונים ברשימה שובצו לסירוגין משתי המפלגות. המצע היה משותף ברמה החברתית־כלכלית, אבל לא בנושא של ארץ ישראל השלמה ושתי גדות לירדן, שעבורו יוחד סעיף בהסכם רק לתנועת החרות שלא חייב את הליברלים. "הליברלים הגיעו מרקע מדיני מתון יותר, והתמקדו בנושא הכלכלי־חברתי", מסביר נסים. "אנחנו לא ראינו בשחרור הארץ מטרה שצריך להילחם עליה. בימים ההם כל אחד הבין שכדי לשחרר את הארץ צריך לצאת למלחמה יזומה, והמפלגה הליברלית לא ראתה את זה כנכון או מתאים".

התקווה ליצור אלטרנטיבה לשלטון לא התממשה במבחנה הראשון, ויותר מעשור חלף עד שחלומם הרטוב של מייסדי הגוש התגשם – המהפך. "כאן התחילה הבעיה הממשית", אומר נסים. "כל זמן שלא היינו בשלטון היו נאומים בכנסת, אולי מאמרים בעיתון, אבל כשנכנסנו לממשלה היינו צריכים להוכיח את מה שהטפנו לו כל השנים ולהנהיג מדיניות שתואמת את המדיניות הליברלית". גם בגין וגם שמיר שילבו את אנשי המפלגה כשרי אוצר בממשלותיהם – שמחה ארליך, יצחק מודעי ונסים, כל אחד בתורו ניסה ליישם את השקפת עולמו לשחרור הכלכלה המולאמת, ברמות שונות של הצלחה. "לאורך כל הדרך היו חילוקי דעות וחידודים בין המפלגות", אומר נסים. "לא כל החברים בחרות היו תמימי דעים עם התפיסה הליברלית, היו בהם כמה פופוליסטים – ופופוליזם וליברליזם לא מתאחד. בגין רצה להיות ליברל, אבל התפיסה החברתית שלו גרמה לכך שהוא נתן יד למהלכים חברתיים שלא תמיד תאמו את המנשר הליברלי".

נסים, שר האוצר בין 1986 ל־1988, מעיד על עצמו כ"שר האוצר הליברלי ביותר שהיה אי פעם". מיד עם כניסתו לתפקיד השיק רפורמה עמוקה במיסוי, "באופן שרוב עמלו של אדם בידו", והפחית משמעותית את שיעור המס. "מחקתי עשרה מסים שהיו בתוקף, ניהלתי תקציב ביד רמה, הפסקתי את כל השיטה של מימון משברים ותעשיות, ופתחתי את השוק לגיוס הון לכל מאן דבעי. לראשונה זה עשרות שנים חובות החוץ קטנו, התוצר עלה, והכנסות המדינה עלו ב־1.5 מיליארד שקל".

"באותו רגע המפלגה הלכה"

כ־20 שנה לאחר ברית האירוסים של גח"ל, התגברו הקריאות לשינוי ההסכם ולאיחוד בין חרות למפלגה הליברלית בברית נישואים. נסים ומודעי, ראשי המפלגה הליברלית באותה עת, נחלקו בדעותיהם על תנאי האיחוד אך בסופו של דבר הוחלט על הטמעתה של המפלגה הליברלית בתוך הליכוד וביטול מוסדותיה המפלגתיים. "האיחוד היה סם המוות של המפלגה", אומר נסים. "קודם הייתה לנו עצמאות, הייתה לנו מכסה, אבל לאורך השנים הרבה אנשים בחרות, גם בכירים, ראו בחברים הליברלים משהו זר ומוזר. לכן הייתי משוכנע שבהיעדר הבטחה למכסה בעתיד המפלגה תיעלם. יתרה מכך, כשבגין היה ראש חרות, כל מילה שלו הייתה בסלע, ואם אפשר חזק מסלע אפילו. בגין היה איש אמין, אבל כשבאו אחרים זה לא היה אותו דבר, אי אפשר היה לסמוך על מילתם. חששתי מהאיחוד. וצדקתי. באותו רגע המפלגה הלכה". עד סוף שנות ה־90 נדחקו נציגי הליברלים מרשימת הליכוד, ובהיעדר דור שני של מנהיגים ליברליים, נציגותה בכנסת נעלמה. הריצה המשמעותית האחרונה תחת המותג "ליברלים" הייתה של מודעי, אלי לנדאו, פסח גרופר ואחרים, ב"מפלגה הליברלית החדשה" ב־1992. היא זכתה בכ־17 אלף קולות בלבד, ולא נכנסה לכנסת.

היום, מצר נסים, אין מי שנושא את הדגל הליברלי בפוליטיקה הישראלית, אלא רק באקראי. "נתניהו הוא ליברל במהותו, צריך להודות, אבל הוא לא תמיד מיישם את זה. כשהיה שר אוצר הוא ניהל מדיניות ליברלית פר־אקסלנס, ועשה מלאכה יוצאת מן הכלל. אבל היום, כראש ממשלה, הוא כנראה נמצא תחת לחצים, אז אין יישום מוחלט של התפיסה הליברלית. בעולם הליברליות ניצחה – כמעט כל כלכלה של מדינה נורמלית ומפותחת היא ליברלית, אבל אצלנו אין נושא דגל".

אלקין ולוין בכנסת // צילום: אוליבייה פיטוסי, 'הארץ'

אלקין ולוין בכנסת // צילום: אוליבייה פיטוסי, 'הארץ'

"יש שופטים בירושלים" – הימין הליברלי ומערכת המשפט הישראלית

ב־28 באוקטובר 1979, בישיבת ממשלה סוערת במיוחד אחרי פסיקת בג"ץ על פינוי אלון מורה, קטע מנחם בגין את השרים שקראו לא לקיים את פסק הדין וקבע כי "בית המשפט בישראל פסק מה שהוא פסק – וחובה על הממשלה לכבד ולקיים". עמידת בגין לצד העליון באותה תקופה חיזקה את מעמדו כלוחם נועז למען עליונות החוק, והביטוי המיוחס לו באלפי כתבות ומאמרים "יש שופטים בירושלים" הפך מיתולוגי. בשנים האחרונות, על רקע ניסיונות חקיקה רבים לפגיעה בבית המשפט העליון ולשינוי שיטת בחירת השופטים, בגין שב וצוטט על ידי משפטנים ופוליטיקאים מהימין המתון ומהשמאל. בשבועות האחרונים "יש שופטים בירושלים" שוב הפך לציטוט טרנדי, על רקע המגעים הקואליציוניים של ממשלת נתניהו הרביעית, וכוונות פוליטיקאים מהליכוד ומהבית היהודי לחולל רפורמות במערכת המשפט, לקדם את "פסקת ההתגברות" ולפעול לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים.

הניסיון לפגוע בבית המשפט ולהצר את צעדיו ולחזק את מעמד הכנסת והזירה הפוליטית במקום, לו שותפים לא מעט ח"כים בליכוד, הוא אחד הסממנים המרכזיים להיחלשותו של האיזון הלאומי־ליברלי, טוען דן מרידור. "במשך הרבה שנים המערכת הזו הייתה מוסכמת על כולם", הוא אומר, "אף אחד לא יצא נגדה או אמר שהיא מוטה פוליטית – לא בגין, לא בן גוריון ולא מפ"ם, אפילו כשהיא קיבלה החלטות עם השלכות פוליטיות כמו 'קול העם' בימי בן גוריון ואלון מורה בימי בגין. תמיד היו ויכוחים על גבולות ועל מדיניות, אבל אף אחד לא אמר מילה על הלגיטימיות של המערכת". בשלב מסוים, לפני כשני עשורים, הפכה מערכת המשפט מוקד להתקפה – מצד הימין הדתי והחרדי והימין הלאומני, שבשל ההומוגניות של שופטי העליון ואחדות דעותיהם חשו תחושה קשה שדעתם אינה נשמעת. "ההתקפה הביאה עמה רווח פוליטי בחוגים מסוימים. כלומר היה ברור שאפשר לקבל קולות כשתוקפים את 'השמאלנים' האלה. היום מערכת המשפט איבדה את ההסכמה הלאומית הרחבה שהייתה לה. מותר לבקר את בית המשפט, אבל פה מדובר בהטלת דופי במניעיו, ביושרו ובעצם בלגיטימיות של ההחלטות שלו. נשמעו טענות – מי שמכם להחליט? מי שמכם להגן על זכויות האדם נגד החלטות הרוב? תמיד היו ויכוחים על הגבולות, על המדיניות המדינית, ביטחונית וכללית, אבל הבסיס היה מוסכם – ועכשיו הוא תחת התקפה".

מנגד, מזכיר הממשלה לשעבר צבי האוזר סבור כי הבסיס המוסכם נותר איתן, ושיש פה תהליך טבעי של התפתחות אנושית וחברתית. "מדובר בוויכוח של ניואנסים, ולא של מהות", הוא מצביע על מה שהוא מכנה "טעות אופטית שהמדקדקים לא אוהבים לשים מול פרצופנו". אבל זו, לטענתו, נקודת הפתיחה של הדיון – שההשוואה בין בית המשפט בתקופתו של בגין לבית המשפט של היום לא הוגנת. "אני בכלל לא בטוח שגם בגין, עליו השלום, היה שווה נפש עם כל דבר ועניין שמתרחש היום במערכת היחסים בין הכנסת ובית המשפט העליון. גם בתפיסתו הריבון היה העם, הכנסת, ולא בית המשפט. אי אפשר להשוות את הרשות השופטת בתקופת בגין – שהייתה מרוסנת ולא הייתה לה סמכות בכלל לשלול חוקים – לבין הרשות האקטיביסטית של היום, מאז המהפכה החוקתית. הרשות השופטת עברה ממודל פעולה פסיבי למודל פעולה אקטיבי בכל הקשור להתנהלות מול הרשות המבצעת, ורואה עצמה כ'מבוגר האחראי' של הרשות המבצעת".

ב־30 השנים שחלפו מאז קרא בגין "יש שופטים בירושלים", בית המשפט העליון, בהנהגת אהרן ברק, נכנס לזירה הציבורית באופן חזק ואקטיבי, וחולל את המהפכה החוקתית. במקביל, אומר האוזר, בחקיקת "חוק יסוד: חופש כבוד האדם" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק" הופר האיזון הלאומי־ליברלי, דווקא לטובת האחרון. "המחוקק עיגן בחוקת מדינת ישראל המתורגמת לחוקי יסוד את העקרונות הדמוקרטיים של המדינה – וכך ראוי שיהיה, אבל כל הקטע היהודי־ציוני במובן הלאומי והתרבותי אינו בא לידי ביטוי, אלא בנגיעות קלות ולא מאוזנות בחוקה הישראלית. לכן אנחנו נמצאים בסיטואציה שאינה מאוזנת ואינה מאזנת בין ערכי היסוד של מדינת ישראל – המבוססת על ארבעה אדנים מהותיים – מצד אחד עקרונות דמוקרטיים והומניסטיים ומצד שני יהודיים וציוניים". משימת הימין הליברלי היא למצוא את הדרך להחזיר את האיזון, אומר האוזר, ממובילי 'פורום קהלת', פורום מחקרי "השואף לעגן את זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בארץ ישראל בחוק ובמדיניות של מדינת ישראל". דווקא כדי להמשיך לתפקד כמדינה יהודית ודמוקרטית צריך להשלים את המהלך, לטענת האוזר, והפתרון? חוק לאום – בגרסה כזו או אחרת, אך שמגדיר בכל מקרה את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ניסיונות חקיקתו זכו למנות של השמצה בתקשורת ובאגף השמאלי של המפה. האוזר: "הדיון התקשורתי בנוגע לחוק הלאום עשה לו עוול מאוד גדול. הקמפיין הנגטיבי כאילו מדובר בהעדפה של עקרונות דתיים יהודיים על פני ליברליים ודמוקרטיים הוא ניסיון מניפולטיבי לפגוע בהשלמת החוקה של ישראל ברוח היותה מדינה יהודית ודמוקרטית".

במסמך קווי היסוד של הממשלה ה־34 הושמט הסעיף בו הממשלה התחייבה לשמירת מעמד בית המשפט העליון ומופיעה רק התחייבות לפעול "לביצור שלטון החוק". ויש לשער כי האמירה "יש שופטים בירושלים" עוד תעלה ותהדהד בשנים הקרובות. היסטורית, אגב, בגין מעולם לא אמר "יש שופטים בירושלים", מתברר, אלא "יש שופטים בישראל". בספרו 'משפט, יצרים ופוליטיקה' שיצא לאור בשנה שעברה, ניסה ההיסטוריון נתן ברון לאתר את מראה המקום המדויק לציטוט, ולא צלח. מסקנתו הייתה שמקור הטעות במאמר של שר המשפטים לשעבר חיים צדוק, שציטט מנאום שבגין נתן בכנסת במרץ 1979 ובו התייחס לבג"ץ בית אל, ובהיסח הדעת הכניס מילה מוטעית. בבג"ץ בית אל, אגב, העליון החליט דווקא החלטה בדבר חוקיות ההתנחלות, אבל ההיסטוריה כבר נכתבה, כמו גם ההקשר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook