"צוץ". ככה הוא קורא לה בזמן האחרון כדי להפגין כלפיה חיבה או כדי שהיא תפגין כלפיו חמלה. והיא, כשבא לה משהו מתוק באמצע הלילה, שואלת אותו בשובבות, "צוץ, איפה החבאת את הקרמבואים?". והוא משחק איתה קצת – קר, קר, מתחמם, מתחמם, מתקרר, קר, קפוא – ובסוף מגלה לה. והיא אוכלת קודם את הביסקוויט ורק אז את החלק הטעים. "אל תגלה לדיאטנית", היא מזהירה בחיוך. "ברור שלא, צוץ", הוא משיב, כנוע, כמו חבר אמת, "כמו בפוליטיקה, בקורונה ובחקירות – זה אנחנו נגד העולם".
עכשיו היא ישנה והוא ניצב מעליה. "צוץ", הוא לוחש באוזנה ונושק על מצחה, והיא מותחת זרועות, משחררת פיהוק קטן ואומרת בקול הכי חמוד שלה: "היי, צוץ". "היידה, צוץ", הוא מדרבן אותה, "עוד חצי שעה מגיע המוביל". "גנץ?", היא שואלת והם צוחקים בתיאום מופלא. בסוף היא מתיישבת בחוסר חשק על קצה המיטה: "בגדול אני ארוזה, רק צריך לדחוף למזוודה את הפוך והיינו פה". כעבור כמה שעות הם יחזיקו ארגזי קרטון בפתח הדירה החדשה. "תראה, צוץ!", היא תצהל, "דירה משלנו!".
–
2020 הייתה שנת שיא לדרמה הישראלית. ארבע הגדולות: 'אחד על אחד', 'ככה זה', 'חזרות', 'הטבח'. ואז: 'שטיסל', 'נורמלי', 'מנאייכ', 'שעת נעילה', 'דיבוקים', 'טהרן', 'בלקספייס'. הטענה הגדולה והכמעט יחידה שהופנתה כלפי הז'אנר – חוץ מהביקורת הנוקבת על התפקוד של צנובר במוצב החרמון – היא הימנעות מאמירות פוליטיות נחרצות, היעדר ביקורת כלפי השלטון והחברה, התרחקות מכוונת מהדברים שאמורים להעסיק את אזרחי ישראל ביומיום.
בשנה האחרונה יש נטייה להאשים את הקורונה בכל המחדלים. אבל במקרה שלנו הקורונה היא מרקר צהוב שמדגיש את האמת המבאסת – על שירותי הבריאות, מערכת החינוך, מצב העצמאים והחברה המקוטבת – שידענו הרבה לפני פרוץ המגפה, ועוד לא התחלנו להזכיר מילים מגונות כמו "הסתה", "כתבי אישום" ושאר רוחות רעות שמנשבות בבלפור. בזמן שלוקח לגורי אלפי להרכיב עין זכוכית ב'בלקספייס', הדרמה האמריקאית כבר הספיקה להגיב למציאות; ורק אחותה הישראלית דוממת, מותירה את הבמה ל'ארץ נהדרת', 'זהו זה' וכמה צייצנים בטוויטר, ומשדרת אפס אכפתיות במסווה של אסקפיזם.
–
– תראי, רוחמי!
– מה אני אמורה לראות, חנינא?
– את הסאטירה! תראי את הסאטירה!
– אני לא רואה כלום, חנינא… רגע… הנה, אני רואה!
– שכוייח, צוץ!
– מה? צוץ? מה זה צוץ, חנינא? זה ביידיש?
– רוחמי, יש לי וידוי: ראיתי פרק של 'חזרות' בטלפון החכם של פארשלופן וכולי.
'שטיסל' אף פעם לא ניסתה למתוח ביקורת. היא מעולם לא התאמצה להציג את החברה החרדית הירושלמית במערומיה. זו סדרת פולקלור, וזהו, אין לה תפקיד אחר. קצת שידוך וחדר, חסדי השם, רשעים ארורים, קיווע ושולם וגיטי וליפא. אבל פתאום קשה שלא לדאוג לקפסולות בחדר של שולם שטיסל או בכולל של חנינא טוניק בזמן הקורונה: האם הם ימשיכו ללמוד כרגיל בהוראת הרב, האם ידביקו אחד את השני בגלל הצפיפות, האם נאבד את שולם בגלל מחלת רקע והעישון הכבד. ופתאום, לראשונה בתולדות הסדרה, מתגנב גם כעס וקשה שלא לתהות כמה אנשים יוזמנו לחתונה של יוסל'ה ושירה המקורית או החליפית, למה הם החליטו להפסיק להאמין בערבות הדדית אחרי שאהבנו אותם כל כך בטלוויזיה, מי מהם יקרא לשוטרים "נאצים", "עמלק" ו"רשעים ארורים".
–
אם לא תגמור מהצלחת – יבוא שוטר. אם תשכפל נשק – יבוא שוטר בעל עין זכוכית. זו אמירה הורית שמשתכללת ומתעדכנת מדי דור. אפילו 'בלקספייס', הסדרה הכי פחות מהודקת מבין סדרות הדרמה של 2020, מנסה לומר משהו בתוך אנדרלמוסיית המתח של תיכון מורשת: יש פה מאבק בין־דורי שמתבטא בדיאלוג בין המנהל שסבור כי מדובר בדור דפוק לבין תלמידיו שנחושים לשנות את העולם ויהי מה. זה יכול להסתיים באקטיביזם חברתי בסגנון גרטה תונברי וזה יכול להסתיים בטבח בעזרת מדפסת ומסכת חד־קרן. האמירה החתרנית הכי מעניינת מגיעה בפרק הסיום: בני הדור ה"דפוק" נחושים לעמוד לדין כדי לשלם על מעשיהם הרעים.
– בניגוד לראש הממשלה, צוץ?
– נו־נו… כן, בהחלט.
'בלקספייס' עוסקת בטבח שמתבצע בתיכון, באובדן ערכים ובערכים אלטרנטיביים לא מנומקים, בחוסר יכולת להבחין בין רע לטוב, ועדיין מתקשה להעביר ביקורת אמיתית על מערכת החינוך. מי שבאה לעזרתה היא 'אחד על אחד', שעוסקת באובדן, תקווה ופנטזיות בזכות בימוי וכתיבה קטנים, עדינים ושורטים, וליהוק ומשחק מבריקים. זו סדרה שמספרת את האמת: לעולם לא תצליח להתגבר על אובדן; לעולם לא תזכה בפרס הראשון בטוטו, מקסימום בפרס השני; לכל שבת יש מוצאי שבת ולכל מלכים א' יש מלכים ב'. וזו סדרה שמציגה את מערכת החינוך בתצורה הכי שבורה שלה דרך האנשים הכי שבורים – וזה קרה הרבה לפני הזום והקפסולות. אבל השבורים האלה הם גם הכי טהורים, הכי אמיתיים, הכי כנים. הם צועקים לך בפנים, דוחפים אותך, מתחננים שתעזוב ותשכח. וכמה שהם שבורים – אתה שבור יותר. וזה המפגש הכי שלם שיקרה לך, הביקורת הכי שלמה שנאמרה על מערכת החינוך, הדרמה הכי שלמה שנוצרה השנה על המסך.
–
– צוץ? איחוד האמירויות זו מדינה ירוקה, כן?
– כן, צוץ.
– ואת בטוחה שאין קונקשן במדינת אויב.
– בטוחה, צוץ.
– אז אני מזמין. מקווה שלא יהיו איתנו ישראלים.
– צוץ, אני בזום עם אנשים. יאללה, נדבר בערב, שלום וביי.
– לא שלום. נורמליזציה.
'טהרן' מהדהדת את האיום האיראני ובו בזמן מזכירה: לאיראנים יש את האיום הישראלי. כולם בוגדים, כולם כפולים, כולם אובססיביים, הם ואנחנו, אנחנו והם, פיסות זהות בפאזל שיש בו בעיקר שמיים וים. מלחמת תרבות, דת וטסטוסטרון, נגטיב מושלם לנורמליזציה עם מדינה נטולת קסם, אותנטיות וחומוס כמו איחוד האמירויות. "צוץ, עשינו שלום", יבשר פוש מאחד האתרים הגדולים. "פוש, לא ידעתי שהייתה מלחמה", תמלמל צוץ. 'מנאייכ' לא תגיד את השם המפורש בדרך להיות 'בית הקלפים' הישראלית, אבל תניח עוד קלף במגדל שיתמוטט יום אחד. היום זו המשטרה, מחר הפרקליטות, מחרתיים סגור לרגל שיפוצים ואין קבלת קהל, אבל תבואו בשבוע הבא לתחילת המשפט. עד אז תוכלו לעשות בינג' ל'שעת נעילה' שמלמדת אותנו שיעור באיחור של 47 שנים: ממשלת ישראל אשמה במחדל מלחמת יום כיפור. וזו תזכורת: ממשלת ישראל אשמה במחדל הקורונה. הטריו של 'כאן' כמו מתחנן: אל תחכו לשחרור הפרוטוקולים בעוד 50 שנה, הילחמו בזה כבר עכשיו.
–
– תראי, צוץ. פרוטוקול משלנו! תעבירי לי בבקשה את הדף, אני רוצה לקרוא שוב את סיכום הישיבה. הפרויקטור: "צריך לסגור את בני ברק בגלל עלייה בתחלואה". השר: "ישחטו אותנו בקלפי, אני בעד סגר כללי רביעי". המנכ"ל: "אבל עדיין לא יצאנו מהשלישי". יו"ר הוועדה: "אני מבקש להחריג את הספורט"… סימה, יש לך פה טעות הקלדה. רואה, סימה?
– אני לא סימה! אני נינה! אני נינה!
'חזרות' היא קומדיה לא רומנטית. שיר אהבה לשגרה זוגית של פיג'מות ולחוסר היציבות של קרטונים. בין דרמות היחסים שהיא מיטיבה לתאר, היא סוגרת חשבון עתיק עם שרת תרבות די ספציפית. הבחירה בגילה אלמגור – השחקנית והשחקנית בנעלי השרה והשרה – תורמת לבלבול. פתאום מיטשטש הגבול בין בעד ונגד, פתאום היא לא כזאת טיפשה, פתאום יש לה מחשבות על תיאטרון – יותר קומדיות ושיהיו קצרות ובלי הפסקות כי הקהל בורח, ותשקיעו ביוצרים ישראלים. פתאום אפשר להכיל אותה, למרות בורותה בענייני טרנטינו, למרות התבטאויותיה נגד אנשי התרבות, למרות סלידתה מצ'כוב. זה מפגש שלא מייצר דריסה אלא דפיקה קלה בכנף. תיאטרון האבסורד, עקיצה בקטנה, מירי רגב תהיה גאה, זה לא כמו החיקוי של סמו.
לא תמיד חייבים לנבוח בדציבלים ערוצשתיימים, לפעמים מספיק להיות חתלתול קטן, לנשוך פה, לשרוט שם. הצלחנו לראות את הסאטירה בדרמה רק כי רצינו מאוד, רק כי הצלחנו לחבר את הנקודות. דרמה טובה היא כזו שיש בה כמה רבדים – קווי עלילה דרמטיים, אתנחתות קומיות וגם נגיעות סאטיריות ואמירות חברתיות בעלות משמעות. כשהדרמה טובה, כמו שראינו המון השנה, הסאטירה והביקורת יודעות להתגנב פנימה, לעורר, לתת חומר למחשבה, ללמד אותנו משהו חדש או ישן על עצמנו.
–
- היום שבו הטלוויזיה מתה // טור של פיני אסקל
- האורך כן קובע // הטור של פיני אסקל
- זמן אמת // בין דוקו מתחכם לתיווך אקטואליה // הטור של פיני אסקל
