סעיד ג'אוויד, השר לענייני עסקים, חדשנות והכשרה מקצועית בבריטניה, עומד בימים אלה במרכז סערה גדולה. העיתונות מאשימה את ג'אוויד ואת שר האוצר ג'ורג' אוסבורן במה שמוגדר שם בלי כחל וסרק "הפקרת נכסיה הלאומיים של בריטניה בידי ממשלת סין".
מאמר המערכת של ה'גרדיאן' מ־1 באפריל לא התאפק, והשתלח ב"התאהבות המטופשת והמטרידה של ג'אוויד ברעיונות הליברטיניים־אינדיבידואליסטיים של הסופרת האמריקאית איין ראנד". האמפתיה שהפגין השר כלפי פועלי הפלדה הזועמים בפורט טאלבוט, כתב העיתון, איננה אלא דמעות תנין, וברור שהוא ואוסבורן מצפצפים על התעשייה הבריטית. לא פחות.
הסיפור הזה, וג'אוויד עצמו כמודל של פוליטיקאי מזן חדש, ודאי יעניין את הישראלים. למעשה, ג'אוויד – בן למשפחת מהגרים מפקיסטן מעיר קטנה במחוז מנצ'סטר, כלכלן מוכשר שבגיל 25 כבר היה סגן הנשיא הצעיר ביותר בהיסטוריה של בנק צ'ייס מנהטן – הוא התגלמות החלום הישראלי בעידן הניאו־ליברליזם של נתניהו. מצ'ייס הוא דילג לדויטשה בנק, משם לניהול קרנות מרכזיות באנגליה, וכל הזמן הזה היה פעיל במפלגה השמרנית. סמל מובהק לניידות חברתית וקשר הדוק בין הון לשלטון.
ותנחשו איפה ג'אוויד היה בוחר לגור לו החליט לעזוב את מולדתו? בישראל, מתברר. לפני ארבע שנים, באסיפה של תומכי ישראל במפלגה השמרנית, הצהיר ג'אוויד – שמקפיד לציין כי המורשת של משפחתו מוסלמית, אך "יש להכיר בכך שהנצרות היא הדת של ארצנו" – שהבחירה אינה מקרית. רק בישראל, הוא אמר, ילדיו היו יכולים להרגיש את ה"חיבוק החם של החופש והחירות".
משעשע, אמנם, ששר רציני כזה לא טורח להתעדכן בנעשה במדינת חלומותיו, אבל סביר להניח שאילו מימש את החלום והגיע לחיות כאן, היה רוכש וילה מפוארת בכפר שמריהו, ילדיו היו לומדים בבית הספר האמריקאי, ושום דבר לא היה מפריע להם להמשיך ליהנות מהחיבוקים החמים שהארץ הזאת יודעת להעניק לאורחים חשובים.
–
אלא שהסיפור הקטן הזה, על הבנקאי־הפוליטיקאי שהורס לאנגלים את החיים ומשוכנע שישראל היא מעוז הדמוקרטיה והחירות, מעורר שאלה בסיסית על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. פחות כאנשים פרטיים. יותר כחברה. הסיפורים שנעוצים במיתוסים הלאומיים שלנו, וממשיכים להיגרר איתנו – או לגרור אותנו – במסע המפרך של עיצוב דמותה ומהותה של האומה.
בספרו 'The English: A Portrait of a People', מפרק כתב ה־BBC הוותיק ג'רמי פקסמן את השאלה "מי הם בכלל האנגלים" לדיונים מבריקים ומצחיקים עד דמעות, ועם זאת גם מעמיקים ומאתגרים. מעבר להתמכרות לשתיית תה, העיסוק האובססיבי בגינון, בדיג (מי שמדבר, פקסמן עצמו הוא יו"ר האגודה להגנה על דגי הטרוטה), בכדורגל (הנ"ל גם אוהד מושבע של לידס יונייטד), בחידוני טריוויה ובתשבצי היגיון; ומעבר לתכונה שפקסמן מכנה בזלזול בוטה "צביעות" ואחרים יעדיפו להגדיר "נימוס מופתי ואיפוק", נחשף בכל פרק של הספר עוד חלק אינטימי של האתוס האנגלי.
פקסמן עוסק בהרחבה בכמה מיסודות המורשת האנגלית. המוכר מכולם הוא סיפור ה"מעטים מול רבים", המבוסס על האמירה המפורסמת של צ'רצ'יל באוגוסט 1940, הכולל ביטויים מביכים ומעצבנים כמו בדלנות סנובית ואווילית כלפי אירופה ותחושת עליונות כלפי אמריקה, שהגלובליזציה מוהלת אותה בהערצה רדודה (ע"ע ג'אוויד). יסוד אחר, בלתי מוכר לרובנו, אבל מעניין הרבה יותר, הוא הסנטימנט הנוצרי המייחס לאנגליה תכונות קדושות כמו לירושלים (כמו בשירו היפה של וויליאם בלייק), והאמונה שהאנגלים הם צאצאי השבטים האבודים אפרים ומנשה.
אז מתברר שגם האנגלים הם עם סגולה. מה שאִפשר להם לשלוט ביד רמה, אכזרית ונפשעת באוכלוסיות שלמות, שליטה שהותירה פצעים פתוחים המדממים עד היום. אבוריג'ינים באוסטרליה, שהקולוניאליסטים הבריטים חשבו שהם "החוליה החסרה" שדרווין דיבר עליה, חוסלו בעינויים; מיליוני הודים סבלו חרפת רעב, עשרות אלפי קנייתים נטבחו, ניגריה וגאנה לא נחלצו עד היום מהביצה הטובענית שהשאירו אחריהם השליטים, רודזיה התרסקה, והמזרח התיכון – טוב, אתם כבר יודעים. הכול בשם עליונות מדומיינת, תרבותית ומוסרית.
–
האנגלים לא לבד. ממחקרים שבוחנים באופן ביקורתי אומות אחרות בעולם, עולה בבירור שאמונה עזה בעליונות – גזעית, ערכית, מוסרית, גנטית, התפתחותית או אחרת – הובילה עמים ומדינות לטרגדיות הנוראות ביותר של המין האנושי. הקולוניאליזם האירופי, טבח האינדיאנים באמריקה, המסחר בעבדים בארה"ב ובאירופה, ושלטון האפרטהייד בדרום אפריקה – כולם נשענו על האמונה העיוורת שיד אלוהים נגעה בקבוצה, המגדירה את עצמה גזע או עם. מכוח נגיעה מפונטזת זו רואה עצמה הקבוצה הנ"ל בעלת פריבילגיה בלתי מוגבלת על שטחי אדמה ועל בני אדם, ומרשה לעצמה לנצל את הקבוצות הנחותות לכאורה, להתעלל בהן ולהרוג ולהשמיד ולאבד כל מי שעומד בדרכה.
אלא שהיום אין בעולם – לפחות לא באופן רשמי – אף קבוצה שמתייחסת ברצינות להבל הנבזי הזה, שהכול יודעים עד כמה הוא בלתי מוסרי עד הרה אסון וקטלני. האנגלים יכולים להמשיך לטבול ביסקוויטים בתה ולהתגעגע לאימפריה, אבל מעל לראשו של טוני בלייר מרחף דגל שחור אחרי ההרפתקה האומניפוטנטית שלו בעיראק. גם הצרפתים כבר מבינים את נזקיה הכלכליים של הסנוביות הבדלנית שלהם. אפילו היוונים, שחושבים שהם המציאו כל דבר בעולם, קלטו שגאונותם המרהיבה לא מועילה להם מול הכלכלה הגלובלית הנוקשה.
לא שהזוועה הזאת עברה מן העולם. ראשי תנועות ניאו־נאציות ופשיסטיות ומנהיגים קיצוניים העומדים בראש מדינות מפותחות לכאורה אך נחשלות בתחומים רבים, כמו הונגריה ופולין, לא מתביישים להצהיר בגלוי שעמיהם נעלים כי הם נוצרים, או מכל סיבה אידיוטית אחרת. אפילו ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון פלט לא מזמן שטות דומה. הטרור האסלאמיסטי, הוא אמר, מסכן את אורח החיים הנוצרי של האנגלים. כאילו זה מה שהוא מסכן, ולא את החיים, פשוטם כמשמעם.
ככל שהטרור יתעצם, וככל שהפליטים מהמזרח התיכון ימשיכו להימלט, נראה שהעולם הנאור ישוב אל פינות הפחד האפלות ואל תורות הגזע שהתקינות הפוליטית דחתה. ועם זאת, לרוב האנשים בעולם המפותח ברור שלא רק בגלל התקינות הפוליטית אין לאמונה בעליונות אחיזה, אלא מפני שהיא איננה מוסרית משום בחינה.
יהודים חונכו להאמין שהם – השנואים, המבוזים, המתבדלים והמובדלים והנרדפים לדורותיהם – משתייכים לקבוצת עילית, לנבחרת מטעם אלוהים, לעם סגולה. אבל כל עוד האמונה הזאת הייתה המוטו של החלשים, המפוזרים בעולם, היא לא נדרשה לעמידה במבחן המוסרי שתבעה ממנה הקמת המדינה. המבחן הזה עבר בשלום יחסי, הודות לערכים אחרים שביססו לכידות חברתית מסוג אזרחי ולאומי ודיללו את האמונה המשיחית־גזענית לזמן מה.
מאז 1967, וביתר שאת בשנים האחרונות, הפכה האמונה הזאת מאתוס להתרברבות מדינית מסוכנת ולהיתר מפורש לחזור לימי יהושע בן נון ומלכי ישראל ויהודה. ברוח הפוסט־מודרניסטית המתקדמת, זהו היתר מפורש לגרש, להכות ולירות בראש של כל מי שאיננו שייך אלינו ("האומה הכי מוסרית בעולם"). מי שמבקש תקווה יכול להיאחז בסיכוי שכמו כל העמים שעינו, שדדו ורצחו – גם אנחנו נעבור את השלב הזה. אולי אפילו נחזור לאתוס האחר, זה ששרים (עדיין) בערב יום העצמאות, על הנס שלא קרה לנו, ועל הדרך בהר שחצבנו בעצמנו. ואז נהיה לעם.
