fbpx

הסבא של כולנו // על ריק ב'ריק ומורטי' // מאת גדי להב

דמות אחת בחודש

0

במבט ראשון, 'ריק ומורטי' נראית כמו סדרה במשקל נוצה לגיקים בתולים. ריק ומורטי, כמו דאג וטוני, כמו פינקי והמוח, כמו האן סולו וצ'ובאקה, נוסעים ברחבי היקום – מרחב אינסופי לתצוגה יצירתית של יצורים ועולמות. זה נראה כמו דאחקה על סדרות סטייל 'מסע בין כוכבים', 'באק רוג'רס' וכל חברי הז'אנר הזה ב־50 השנה האחרונות. שלא תבינו לא נכון, 'ריק ומורטי' מיועדת בעיקר למי שבסולם הנרדיות מ־1 עד 10 מקבל ציון 12 – אחרי הכל, אתה לא רק צריך להבין מהם קפיצות בזמן, יקומים מקבילים ופיזיקה קוואנטית, אתה גם צריך להידלק על זה. אבל היקום שהיא בונה (כמה אירוני) מורכב יותר מסתם 'ביוויס ובאטהד בשביל החלב'. וככל שהוא פילוסופי יותר, כך הטייק־אוף הקומי הופך לאנושי יותר, ההומור לשחור יותר והחותם שהסדרה משאירה עמוק יותר.

בלב כל זה נמצא ריק. כמו הסדרה כולה, לכאורה מדובר בגרסה מצוירת של דוק מ'בחזרה לעתיד' (דוק ומרטי, ריק ומורטי, קשה להאמין שהדמיון הזה מקרי). בפועל זוהי דמות בעלת 3,000 ממדים. ככל שהפרקים חולפים אנו מגלים כי ריק הוא האיש החשוב ביותר ביקום. הוא האיש החכם ביותר שקיים, הוא יכול לצאת מכל סיטואציה (כי תמיד יש מציאות חלופית שבה היא לא התרחשה), הוא משוטט בין המציאויות החלופיות כמו נגיף הקורונה בעולם. יותר מזה – הוא שולט בהן כמו מסי בכדורגל. הוא גיבור־על (האיש למבצעים מיוחדים של נשיא ארה"ב), הוא יכול לייצר שיבוטים יש מאין. הוא מה שניאו למטריקס, מה שנתניהו לפוליטיקה הישראלית. הוא, למעשה, אלוהים. זו הקבלה שאפילו קיימת בפרק אחד.

ריק הוא ההקבלה לאנושות כולה. כשהאדם הרג את אלוהים, הוא שם את עצמו במרכז. זו משמעות ההומניזם. ריק הוא ההתגשמות המוחלטת של השאיפה הזו – שליטה מוחלטת של האדם בטבע, במדע, ביקום. ומה התוצאה של ההצלחה הזו? אם יש דבר אחד שמאפיין את ריק לאורך כל פרק ופרק זה שהוא אומלל. סופו של ההומניזם – אומללות. ניטשה כבר אמר את זה קודם, רק קצת פחות מצחיק. ריק הוא כמו אלביס – הוא היה כבר בכל סיטואציה, ניסה אינספור מציאויות, חווה את כל טריליוני חוויות החיים כולם, עד שלא נותר לו שום דבר שישמח אותו. הוא ההיפוך של הבודהה – גלגול אחר גלגול ללא הארה. סמסרה נצחית.

והוא לא רק אומלל, הוא גם חסר כל עכבות מוסריות. 'ריק ומורטי' מתאמצת במיוחד לקעקע, באופן מצחיק ביותר יש לומר, כל אקסיומה מוסרית. כל ניסיון של מורטי לפעול באופן מוסרי מוביל תמיד לתוצאה מוסרית פחות. בפרק אחד מורטי הורג מישהו שעומד לרצוח, כדי למנוע את הרצח – ובסופו של דבר רוצח בעצמו גם את הנרצח. שניים במחיר אחד. בפרק אחר הוא משכנע חייזר, שמאמין שאם יירצח יגיע לגן עדן, לברוח – רק כדי לראות אותו נדרס ומגיע בסופו של דבר לגיהינום.

"ריק אומר שטוב ורע הם קונסטרוקציות מלאכותיות", אומר מורטי, שעדיין מתקשה עם התובנה. ההומור המקאברי והתדירות העולה בהתמדה של שפריצים של דם בפואנטות המצחיקות מעידים על כך שזו המסקנה שיוצרי הסדרה רוצים שנסיק. אבל אצל ריק, אחרי שחי כל מציאות אפשרית, זה כבר מובן מאליו. הוא הורג, משתמש ביצורים, שולח שני אנשים לחיי נצח בתוך אקווריום – לא מתוך רוע לב אלא מאדישות. היי, תמיד יש מציאות חלופית שאפשר לבחור בה.

כל זה טוב ויפה, אם כי עדיין בגבולות המתבקשים מסדרה קומית מתוחכמת על חייזרים. אבל יש עוד אספקט אחד דומיננטי בסדרה: משפחת סמית. הסדרה מתחילה כשריק עובר לגור עם בתו בת', בעלה ג'רי, והילדים מורטי וסאמר. עכשיו תגידו לי, למה, לעזאזל, ריק סאנצ'ז, אלוהים חיים, עובר לגור עם בתו ובעלה הליימעך, משל היה סבא גריאטרי שלא מוכן לעבור לדיון מוגן?? למה, מכל המציאויות שברא או יכול היה לבחור, הוא בוחר דווקא בזו?

הסיבה היא שריק הוא אדם בודד. אין לו אישה, או אהבה. רק פרק אחד מוקדש לרומן שהיה לו, וגם זה עם סוג של יצור שמנסה להפוך את היקום לישות אחידה אחת. נו, אתם יודעים, גם אלוהים לא נשוי. קשה להתחייב למשפחה כשאתה בורא עולמות. ובנימה קצת אחרת – השוטטות, השליטה המוחלטת, פיזיקת הקוואנטים, כל אלו לא הופכים אדם לחברותי יותר. התוצאה של ההגשמה המלאה של ההומניזם היא לאו דווקא הומנית.

ריק, בואו נאמר זאת בגלוי, רוצה לחיות אצל חתנו הדביל כדי לא להיות לבד. הוא לא היה האבא הכי מחבק בעולם, אבל המפץ הגדול של חייו היה כשג'רי הכניס להיריון את בת', שסובלת מתסביך אלקטרה קלאסי, בגיל 17, ולקח ממנו את האדם היחיד שהוא חש קרוב אליו. וכעת, 17 שנה לאחר מכן, הוא מנסה לשחזר את משפחתו. הוא כמו חייל גולני שקורא לחבר הכי טוב שלו, "מה קורה, חרא?", כמו האשכנזים במערכונים של 'ארץ נהדרת' עם גילה אלמגור, שלא מחבקים ולא מנשקים – הוא אינו מסוגל להביע רגשות באופן חיובי. אבל זה לא אומר שהם לא קיימים בקרבו. לכן כל פעם שהוא מסביר למורטי שוב ושוב שהוא חתיכת חרא, שהוא כלום ושום דבר, שהוא לא חשוב לו יותר מסאמר, כי שניהם חסרי חשיבות באותה מידה – זה כאילו אמר להם כמה הוא אוהב אותם. כל התקפות הטורט האלו הן למעשה מקבילות לעוגיות המעמול שסבתא מכינה לכם. וכל הרפתקה של ריק ומורטי שמסתיימת בחייזר שמקיא על מורטי, היא כמו טיול של סבא ונכד לנדנדות בגן השעשועים השכונתי.

טורים נוספים מאת גדי להב:

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook