פרגון // הטור של לילך וולך

אף אחד לא רוצה שההוא שהיה איתו בכיתה יצליח מדי. שיצליח בסדר, ברמה סבירה כזו, משהו שאפשר להכיל. ואם לא להכיל, אז לפחות לתת לזה קונטרה. נגיד – מצליח מצליח, אבל מה? קירח מגיל 25. מצליח ביג טיים, אבל באלבום השני כולם אומרים שכבר איבד את זה. מצליחה, יעני, אבל ילדים? אין לה. לבד נולדה, לבד תמות. אם ההצלחה היא כבר בסדר גודל מנקר עיניים, אז יהיו גם ניסיונות לכרסם בזה בפומבי, ואם אפשר, גם להפוך את זה לסיפור שעוסק בעצם בך; אתם מכירים את הסיטואציה: אתם יושבים כמו החבר'ה שאתם, על בירה וקלישאות, ומישהו או מישהי מאזכרים את החבר לכיתה. "מי? שטונבך? פחחח היה מעתיק ממני את כל השיעורים במתמטיקה עד הבגרות". אלא ששטונבך עשה אקזיט של מיליונים. בדולרים. וכבודו? כרגע ירק לעצמו קליפת גרעין אל תוך מחשוף החולצה מרוב אלגברה.

הרמה הבאה של מצליחנות נוסדה על שם מילי אביטל, אבל עבור דור ה־Z עודכנה לגל גדות – וזהו כבר סיפור אחר לגמרי, רבותיי. כי ההצלחה שלה נוגהת באור יקרות, גם על אלו שרק עברו שם בסביבה, הלומי בינוניות לעומתה. גם עלינו: הכותבת, הפקיד, אנשי התמיכה הטכנית, מעבירי המטושים באף. תרצה או לא תרצה, מרום הצלחתה, היא מייפה גם אותנו. לא כמו שטונבך הבונקר.

כולם שמחים להיות בכיתה של גל גדות. למעשה אנשים רבים שלא היו בכיתה של גל גדות, למדו לפי דעתם עם גל גדות. על פי נתוני השטח הנלהב, יכול להיות שגל גדות למדה בכיתה המונה 448 איש, ככה בכיף שלה. השתזפות במצליחנות ברמה הזו כבר מעבירה אותך לעשות סיבוב שלם מהטינה על שאני אינני גל גדות, ועד למחשבת העוועים שאני גם כן קצת גל גדות, כיוון שפעם היא יצאה בבית הספר מתא שירותים שהיה צמוד לתא שלי. במפגשים מהסוג שבהם מטנפים על שטונבך המעתיקן, קוראים לגל גדות רק "גל", כדי שלא יהיה ספק לקהל השבוי עד כמה קרובים אנו. שולחים זה לזה בווטסאפ סרטון עדכני להבהיל של גל גדות רוקדת, ומוסיפים בכיתוב: "איזה גל זאת, אה? אימוג'י קריצה".

–

עוד בז'אנר ההצלחות של מכרים ומוכרים, יש את קטגוריית ה"את יודעת מה? מגיע לו דווקא" (נכון גם ל"אתה יודע מה" וכל המגדרים שבאמצע). זה עניין חמקמק בשלושה חלקים – גם "את יודעת מה", משל חככתי ביני לביני, והחלטתי מטוב ליבי – כמו הרויאלטי שאני – להצמיד את חרבי אל כתפו ולהעניק לו את הזכות להכרה בהישגים, שאין לי ולהם דבר. "מגיע לו" – הנה דבר מעניין שגררנו ודאי מכלכלת השכר ועונש המדומיינת מהילדות, מכיוון שכאנשים מבוגרים אנחנו כבר יודעים דבר או שניים על מוזיקת המקריות.

כמובן, לפעמים מתפלקת לה קארמה, אבל זו כבר הנאה שבדיעבד. בעיקרון, לאנשים רעים קורים דברים טובים, ולאנשים טובים קורים דברים רעים, והכל מתנהל כמו מרק כאוס מבעבע שאין מה לחפש בו תבניות. כמו כן, וזה עניין שאנחנו אוהבים להסתיר מעצמנו, "מגיע לו" מרמז שגם מגיע לי. והנה נחש האורובורוס של הטיעונים – הסיבה שמגיע לי היא שאני אדם כה נאצל ונטול טינות ולשון הרע, שהואלתי להכיר בכך שמגיע לו. טה־דה!

מה עוד מקפל בתוכו ה"מגיע לו" שנסמך אל ה"דווקא"? רמיזה לא אלגנטית שהיה שם קודם רע, או לפחות היה לא פשוט. אולי הייתה שם ברקע משפחה לא טובה, אולי זה שמגיע לו דווקא בא מעוני ומחסור, אולי העיפו שם פליק או יותר מזה. והנה, הנה סוף טוב הכל טוב, הכל עבר עד לחתונה, וידוע (בשום אופן לא, כמעט אף פעם לא) שסופים טובים ממסכים התחלות רעות.

שימו לב במיוחד לטון שבו נאמר ה"דווקא" שבסוף "את יודעת מה? מגיע לו דווקא", יש בו עליית טון קטנה של טרוניה, הוא מקפל בתוכו סאבטקסט של "למה מה? מה קרה? רק *להם* מגיע?". ה"דווקא" הוא אצבע משולשת אל העולם. ספציפית אל אלו שמגיעים בצבע הנכון, עם שמות המשפחה הנכונים, מאזורי המיקוד הנכונים ומהמגדרים הנכונים והלא מבולבלים; חיצים שלוחים שנורו מבטן אמותיהם היישר אל המטרה שהחזיקו אבותיהם.

–

וגרועים מכל המצליחנים כולם, עוד הרבה יותר מאלו שנולדו עם כפית הזהב בפה, הם אלו שמגזימים. שעלה להם השתן, ששכחו מאיפה באו, שרוכבים על הטרגדיה, שסוחטים את הלימון היבש, וכל שאר הדימויים שנועדו להבהיר שגם בחברה כאילו נטולת קאסטות – לכל אחד יש המקום שלו. אפשר להיגאל, אבל בטוב טעם. אפשר להפוך טרגדיה למנוע, אבל רק אם עדיין רואים עליך את הטרגדיה, אם אנחנו יכולים לזהות את עצמנו מעל להצלחה שלך. לחמול עלייך, ולהעניק לך את ההצלחה המתונה כשי צנוע לרגל היחלצותך מגורל רע. איזה משהו קטן, שאספנו כולנו כל החבר'ה ושמנו כל אחד כמה שקלים בשביל התחושה הטובה.

אם שירה איסקוב היא בשבוע אחד קורבן מהדורות החדשות, כמה שבועות לאחר מכן סמל של התקוממות והשראה בתוכניות הבוקר, וכעבור פרק זמן קצר נוסף היא אישה צעירה ונאה שמדליקה משואה בפריים טיים של יום העצמאות – אנחנו כבר חווים את זה כהתרסה, אולי עלבון. תצליחי, תצליחי, בטח מתוקה, אבל לא מדי. אֶפּ אֶפּ אֶפּ, תראו את זאתי. אולי היא כבר בכלל לא קורבן? מה שבטוח הוא שהיא קורבן לא טוב. קורבנות טובים מבקשים לעצמם רק את התיקון הצנוע, רק חזרה אל אותה משבצת שהיו בה לפני שחייהם שובשו, יותר מזה זו כבר חמדנות, אולי אפילו השתמשות. פוי, זה אנחנו לא מרשים.

את דינמיקת ההצלחות שאנחנו מכירים ואוהבים מסרטים ומטלוויזיה, אנחנו לא רוצים בחיים האמיתיים. לא באמת. נדמה לנו שכן, כי הרי יש בזה את הסיפוק הקתרטי, את הסוף העגול, את ההבטחה שגם לנו זה יקרה, הכל מרמז על כך שאנחנו אמורים להתענג על הפואטיות, אבל בחיים האמיתיים אנחנו נדחים מזה. בסרטים אנחנו רוצים לראות את השירה איסקוביות שוברות כל מחסום ומעצור שהושם בפניהן, לא בחיים. שבחיים היא תישאר בגודל שמקובל עלינו בבקשה.

להבדיל, בחיים אנחנו רוצים לזכור ורוצים שנינט תזכור את הגבות המרוטות מדי ואת קריית גת; שעדן בן זקן תמיד תלבש מתחת לבגדים החדשים את האוברול המנומר שלה ב־30 שקל; שזהבה בן תוקיר טוב־טוב את המיליון ש*אנחנו* נתנו לה. כי אם הן ישכחו, אם כל אלו שהצליחו והותירו אותנו – הכותבת, הפקיד, אנשי התמיכה הטכנית, מעבירי המטושים – מאחור, ישכחו מאיפה באו, איפה זה שם אותנו? איפה זה שם את חיינו הרגילים, נטולי המשואות והזרקורים?