הרבה יותר מדי מילים כבר נשפכו על תופעת הדר מוכתר, בחורה צעירה שהגיעה משום מקום, ובאמצעות הרשתות החברתיות – שקובעות את הטון – הפכה גם במהירות לבת בית בתקשורת הממוסדת. בתהליך מקביל הפך גם איתמר בן־גביר מכהניסט גזען, מפיץ רעל וסכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית, לדובון חביב שמקבל זמן מסך ללא כל פרופורציה בתקשורת הישראלית.
שני המקרים, בעיניי, הם חלק מחולייה של הדמוקרטיה הישראלית בעת הזו – אין כמעט עוד מקום אמיתי לדיוני עומק, לאידיאולוגיה, לתפיסות ולמהות; הבידור, הרייטינג והלייקים הם חזות הכל, והתוצאה היא שטחיות מבהילה, שמאפשרת צמיחת תופעות שמסכנות את הדמוקרטיה הספק ליברלית הישראלית מבפנים.
במידה רבה יוכרעו הבחירות הללו על קולם של הצעירים. אלה, כפי שמראים מחקרים, תחקירים וכתבות שנביא כאן, אינם באמת מבינים על מה הם מצביעים. זה מכבר שלחתי את הסטודנטים שלי לתואר השני בקורס בפסיכולוגיה חברתית לבדוק אם האנשים בסביבתם הקרובה מצביעים על פי תפיסותיהם.
שלא במפתיע, התברר כי רובם – כולם צעירים, מהחברה החרדית וסביבותיה – מגדירים את עצמם במובהק כאנשי ימין, אך בחלק ניכר מאוד משאלות העומק, הביעו תפיסות שמקורן עמוק בשמאל.
זה לא מקרי. הקמפיינים הפופוליסטיים המוצלחים מאוד של בנימין נתניהו ושותפיו הצליחו להפוך את המילה "שמאל" לדמון, לאיזו מפלצת מסוכנת. הצעירים, שניזונים מהרשתות החברתיות ומודים כי הם מצביעים על פי טרנדים, אכלו את הפיתיון.
זהו לא עוד כתב האשמה בומרי כלפי הדור הצעיר. מחקרי עומק ושיחות שערכנו, ואנו עורכים איתם, מלמדים כי הכשל אינו בהם. הם חכמים, חדים, ערכיים. הכשל הוא בנו: במערכת החינוך, שיסודותיה מתערערים והיא אינה מספקת עוד חינוך ביקורתי, מטיל ספק, ערכי, ובחלקים נרחבים מאוד מתקשורת המיינסטרים ששעבדה את עצמה לבידור, איבדה את חוש הביקורתיות והתייאשה מהצורך להמציא את עצמה מחדש כדי להתאים לעולם החדש.
בהיעדר כלים, אין פלא שאין קורלציה בין מערך האמונות והתפיסות של הדור הצעיר לבין הביטויים של אלה בהקשר הפוליטי. כמובן, לא ננקה גם את המערכת הפוליטית עצמה, שנראה כי וירוס חזק במיוחד הוחדר לתוכה ומפרק אותה בעקביות מבפנים.
מנהיגות אינה מיומנות של הנפת אצבע באוויר כדי להרגיש לאן נושבת הרוח, אלא היכולת להביט ממעוף הציפור ולקבוע את הדרך שבה ראוי ללכת. זה נכון לתקשורת, נכון למערכת החינוך ונכון בעיקר למערכת הפוליטית. כל עוד יש לנו יותר אנשי תקשורת מעיתונאים, יותר אנשי הוראה ממחנכים ויותר פוליטיקאים ממנהיגים – יהיה קשה לנתב את החברה הישראלית אל היעד.
מצד שני, כמי שמלמד אלפי מורים בשנה, עובד עם עיתונאיות ועיתונאים צעירים ויושב עם שליחי ציבור בהווה ובעתיד – אין לי ספק שהתיקון עודנו אפשרי. רוב הציבור הישראלי מאמין בסולידריות, מאמין בערכים של דמוקרטיה ליברלית, מאמין בצורך למצוא דרך מקטבת פחות ומחברת יותר.
צריך רק לרצות, להשקיע – יצירתיות, לא פחות ממשאבים – ולהאמין. אם נרצה, זו לא אגדה.
