fbpx

איפה טעתה ההנהגה מול האזרחים? // הטור של אלעד שמחיוף

0

בשנות ה־60 הקים החוקר ההולנדי חרט הופסטדה את מחלקת המחקר האישי של IBM אירופה. במחקר שאפתני ורחב היקף הוא תשאל 117 אלף עובדים של התאגיד מעשרות מדינות. מטרתו: לבדוק איך מתנהל תאגיד אחד, עם תרבות ארגונית אחת, שמפוזר בעשרות לאומים עם עשרות תרבויות שונות. המסע והמחקר נמשכו שנים. כיום נחשבים "מדדי הופסטדה" לדרך יעילה ומתוחכמת להשוות בין תרבויות ומדינות שונות. תאגידים בינלאומיים נעזרים בהם כדי לרתום את התרבות המקומית לטובתם.

ישראל היא מקרה מעניין בכל הקשור למדדי הופסטדה. במדד "מרחק העוצמה" היא מקבלת ציון 13, בין המדינות הנמוכות בעולם. זה אומר שבישראל אין כמעט משמעות להיררכיה ולכוח. "במקומות עבודה יש אווירה בלתי פורמלית", נכתב במדד, "התקשורת נעשית על בסיס שם פרטי. עובדים מצפים שיתייעצו איתם". במקביל, במדד ההימנעות מאי־ודאות ישראל נמצאת גבוה. ציון 81. "יש צורך רגיש לחוקים, גם אם הם לא עובדים", נכתב.

הדיסוננס מבלבל: מצד אחד מדינה מלאת אינדיווידואלים שמצפים שהבוס יתייעץ איתם, ומהצד השני מדינה שאזרחיה זקוקים לחוקים והכוונה. המצב עד כדי מבלבל, אני טוען, שאפילו ראש הממשלה, שאמור להכיר את הישראלים היטב, טועה בהתנהלות מולם.

יש טענה ותיקה שעל הישראלים אי אפשר לסמוך. הם רמאים, חפיפניקים, יעגלו פינות, ובחיוך שובב עוד ינסו לשכנע אותך שהם צודקים ואתה טועה. על בסיס הטענה הזו נבנה הרבה מתורת הלחימה של ישראל בקורונה. בישראל, בניגוד לרוב המוחלט של מדינות העולם, הונהגה חובה לעטות מסכה גם בשטח פתוח. בישראל בחרו לחייב שמירת מרחק של שני מטרים זה מזה ולא מטר עד מטר וחצי כפי שנהוג ברוב העולם. בישראל הוחלט להצמיד סרגל וירטואלי לכל אזרח ולמנוע ממנו להתרחק 200 מטר מהבית. גם זו הוראה ייחודית בנוף העולמי.

האזרח הישראלי התמודד עם הגבלות מחמירות ונוקשות יותר מברוב המדינות המערביות. ודאי ביחס לנזק הבריאותי שגרמה המחלה בגל הראשון. ההגבלות הללו לא מגיעות מהתחום האפידמיולוגי, אלא התרבותי. מנהיגי המשבר, בראשם ראש הממשלה, ניתחו בתת־מודע אולי את הציונים המבלבלים במדדי הופסטדה וחשבו שכך יש לנהוג עם מדינה שבה מצד אחד האזרחים זקוקים לחוקים – ומהשני, אין בה הירככיה וציות לגורמי כוח.

אך ראו זה פלא, רוב הישראלים צייתו. במשך חודשים הם ממלאים אחר המגבלות הנוקשות ביותר, מול תמורה מגוחכת לעומת מה שניתן במדינות אחרות. יתרה מזאת, גם היום ממשיכה ההנהגה לדבר אל האזרחים יותר כילדים מאשר כבוגרים ותבוניים. בוריס ג'ונסון קורא לבריטים להשתמש ב"שכל הישר הבריטי הוותיק והטוב". אנגלה מרקל מעבירה לגרמנים שיעורים מפורטים ומלאי נתונים ותרחישים. בשוודיה אמרו ראשי מערכת הבריאות שהם רוצים לנהוג באזרחים כ־subjects ולא כ־objects. ובישראל? צרצרים. אין נתונים, אין היגיון, אין מנהיג שיישיר מבט אל עמו וידבר איתם בפתיחות ובכנות, בגובה העיניים. וכאן הטעות של מנהיגי המשבר – את מדדי הופסטדה יש לקרוא אחרת. הישראלים אינם אוהבים אי־ודאות, הם זקוקים לחוקים, אבל גם רוצים להבינם, להבין מהם מטרתם וייעודם. האינדיווידואליזם הישראלי לא הופך אותנו אוטומטית לפחות צייתנים, אלא ליותר ספקנים. בתקופת משבר ואי־ודאות, הישראלים זקוקים למנהיג שיקבע חוקים ברורים תוך דיאלוג עם הציבור, תוך הפיכתם לשותפים למאבק – ולא כאלה שנתפסים כמטרד בדרך לניצחון.

כיסי התנגדות ומפרי נורמות וחוקים יש בכל מקום. אלפים מפגינים בבריטניה, בגרמניה, בארה"ב ובמדינות נוספות נגד שלל עניינים. אפילו נגד הקורונה עצמה. במשבר הקורונה הוכיחו הישראלים שאפשר לסמוך עליהם – אלא שההנהגה התעלמה מההוכחה, המשיכה להתייחס לישראלים כמי שראויים לחשד, ובכך איבדה גם את הסיכוי לאמון ולשיתוף פעולה בעתיד.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook