fbpx

מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'

אם לובה היא קופאית רוסייה, ליהיא היא היפסטרית תל אביבית, וקשת ליבליך היא צפונית מפונקת – מיהו לעזאזל ראובן?

0

ראובן נולד טלוויזיונית (רדיופונית הוא נולד עוד קודם) ב'הפרלמנט' והיגר ממנה ל'ארץ נהדרת'. זה לא ששתי הסדרות האלו רחוקות זו מזו כמו אביגדור ליברמן וטוהר מידות, כי אחרי הכול מדובר באותו בית גידול ובאותם אנשים. ובכל זאת, זוהי נקודה חשובה כשמנסים לדבר על ראובן, כיוון שחלק ממה שאנו יודעים עליו מגיע מ'הפרלמנט'.

'הפרלמנט' היא סדרה שעוסקת בקריקטוריזציה של ישראל. קחו מוסד חברתי ידוע, שכל ישראלי מכיר – הפרלמנט של ימי שישי – והביאו אותו אל הקיצון. כל הדמויות של 'הפרלמנט' הן קריקטורות של דמויות ושל מגזרים אמיתיים בישראל. אבי הוא החבר המובטל שלך, ואם לא שלך אז של מישהו מהחברים שלך, ואם אין לך חבר מובטל, יש לך חבר קמצן כמו אבי. אמציה הוא נהג מונית שהסיע אותך לפחות פעמיים בחצי השנה האחרונה. אירנה היא נציגת הרוסיות הערסיות שפגשת בתור למועדון או למסעדה. המהלך הזה, הקצנה עד אבסורד של מגזר קיים, נמצא גם בבסיס של הרבה סדרות מערכונים של 'ארץ נהדרת' – מלובה הקופאית דרך הפילוסים ועד ליהיא האשטג.

לכל הדמויות ב'הפרלמנט' יש מקור במציאות. לכולן, חוץ מלראובן. זה לא שלראובן אין אלמנטים מוכרים. אתה יכול למקם אותו בקלות בשכונה בבת ים/עפולה/קריית אתא. הוא חוזר בתשובה. הוא נהג לימוזינה. הוא משתוקק לעמוד תחת חופה בגילופין. לכל אחד מהדברים האלה יש אחיזה במציאות, אבל המיקס שנקרא ראובן, הסלט שנולד מכל הירקות האלה כשהם חתוכים יחד – זה יצור חדש לגמרי, ומלא סתירות. הוא מדבר במבטא, אבל אין ספק שהוא נולד בארץ. הוא נראה בן 50, אבל כנראה בן פחות מ־40. אין לדעת אם הוא אשכנזי או מזרחי. הוא מוכר לך, אבל אתה לא מכיר אף ראובן. או כלשונו: ראובן הוא אוצר סתום של ידע.

אם לובה היא קופאית רוסייה, ליהיא היא היפסטרית תל אביבית, וקשת ליבליך היא צפונית מפונקת – מיהו לעזאזל ראובן? אם כל אחת מהדמויות בנויה על זיהוי המכנה המשותף של מגזר מסוים, ראובן הוא ההפך מכך: הוא החלת המכנה המשותף בדיעבד על אסופה של תכונות שעד שעורבבו יחד לא היה ביניהם שום קשר. ראובן איננו אנליזה. הוא סינתזה. כמו נתרן וכלור שהופכים למלח. כמו מים וקמח שהופכים לעוגה. כמו ביצית וזרע שנפגשים, ומשהו חדש לגמרי נולד מהם.

האבא של הישראלים

וזה לא שראובן איננו ישראלי. נהפוך הוא. הוא האבא של הישראלים. הוא הדמות הישראלית מכולן, בחברותא ובבדידותא. יותר משאולי. יותר מאסתי. באיזה עוד מקום בעולם, מלבד מדינת ישראל, יכול ראובן לחיות, להיוולד, לפרוח, להנפיק את מרגליותיו הלשוניות? וזו נקודה מעניינת במיוחד. כי ישראל היא קצת כמו ראובן. קחו רומנים, מרוקאים, פולנים, ערבבו אותם בחולות – והופ, משהו חדש נולד. ישראל, כמו ראובן, היא סלט של אלמנטים בלתי קשורים בעליל שהפכו בסינתזה למשהו חדש. ומהרגע שהישראליות נולדה, היא הפכה – בדיעבד – למכנה המשותף של כולם.

אז זהו הפשט. ומהו הדרש? אם ראובן הוא מיקס אלכימאי כמו ישראל, לא נותר אלא לטעון שהוא המייצג הנאמן ביותר של הישראליות החדשה. בשנות ה־60 וה־70 היה זה שרוליק, האלטר־אגו של ישראל האשכנזית־חילונית־ליברלית המונוליטית. אתם יודעים, ישראל שאיננה עוד. בשנות ה־90 האיש שהתיימר לייצג את הישראליות היה יאיר לפיד. עכשיו אנחנו כבר יודעים, לפיד הוא מייצג נאמן של 20 מנדטים. הישג יפה, אבל רחוק מהישראליות כולה. ראובן הוא המיקס האולטימטיבי. הוא אף מגזר והוא כל המגזרים. הוא גם בית הלל וגם בית ינאי. הוא־הוא ישראל החדשה, זו שבועטת באליטות הישנות, מגדירה את עצמה מחדש ומולידה משהו ששונה מסך כל חלקיו. או כפי שראובן מגדיר את שבט ראובן: אנשים צנועים, קטנים, רוטנים, שומרי טינה, שותקים בארוחות ואף פעם לא מפרגנים איש לרעהו. מ.ש.ל.

לא בטעות ראובן הוא חוזר בתשובה. זו נגיעה באחד העצבים החשופים והרגישים ביותר בציבוריות הישראלית: זהותה היהודית של ישראל. לא עד כמה היא יהודית, אלא איזה סוג של יהדות. השבט הלבן, המזרחים, הציונות הדתית, הש"סניקים, כל אחד בוחר ביהדות שלו. התוצאה הסופית היא ראובן. קצת מסורת, קצת גרעינים וערימה של אוקסימורונים וסתירות פנימיות. הוא מתפלל שחרית ב־23:00 בלילה, כי הוא אוהב לישון עד מאוחר. וזה אולי אחד ההישגים הסאטיריים הגדולים של 'ארץ נהדרת': עיסוק בנושא הלוהט הזה בלי להיכנס לשבלונה של "יהודית מול דמוקרטית".

ברוך חונק כמרים

אבל לראובן, ישתדרג שמו, יש עוד תכונה חשובה במיוחד. היא כמובן אהבתו הגדולה, ברוך חונק כמרים, לשפה העברית. ורגע לפני שנשוחח על ראובן, נלבין שיניו ברבים ונהללו בראש חולצות, בואו נאמר כמה מילים על הפלא הזה, השפה שאנו מדברים. ישראל היא נס בלתי נתפס בהרבה מובנים, אבל הנס הגדול ביותר הוא ללא ספק השפה העברית.

חבורה של אנשים מעשרות מדינות מגיעה למקום מסוים, שייק בלתי נתפס של שפות, וכולם מאמצים שפה אחת שלא הייתה שפת האם של איש מהם. משהו חדש נולד. והמשהו הזה כה חזק, כה בעל משמעות, שבדיעבד הוא הופך למכנה המשותף המשמעותי מכולם. כי אם יש משהו שמגדיר את הישראליות בפרקטיקה – זוהי השפה העברית. זהו חוט השני שעובר בקרבם של יותר ישראלים מכל אלמנט אחר. זהו כרטיס הכניסה האולטימטיבי לישראל.

העברית, כמו כל שפה, נעה במתח שבין הניסיון לקבע אותה, לנסחה בחוקים, לקבוע תקנים, לבין התחדשותה התמידית, הבלתי נגמרת. בכל יום לפחות אדם אחד ממציא מילה חדשה או דרך ביטוי שלא הייתה קיימת קודם לכן. בכל יום ראובן פותח את פיו עם מיטב המחצלות – ובונה עולם.

רהיטות עילגת

לפני 18 שנים התפוצצה פרשה, חסרת חשיבות בראי ההיסטוריה, על קשרים לא ראויים כביכול בין השופט אמנון סטרשנוב לעורכת דין אלמונית אז, פנינת ינאי. עו"ד ינאי התראיינה בטלוויזיה, לראשונה בחייה, וניסתה להשתמש בשפה גבוהה. אלא שאי־שליטתה אז ברזי השפה גרם לה לטעויות קטנות. ככל שניסתה להישמע רהוטה יותר, כך נשמעה עילגת. עבדתי אז בדסק החדשות של 'מעריב', ואחד העורכים המציא אז את הביטוי הנפלא: רהיטות עילגת. זוהי דרך התבטאות שהפכה חביבה במיוחד על סלבס, פליטי ריאליטי ושחקני כדורגל.

נחזור לראובן. קל לחשוב שגם ראובן, שישפוט אותו בונה עולם לכף סוכר, לוקה ברהיטות עילגת, אבל, רחמנא ליצן, אין טעות גדולה מזו. ראובן איננו משתמש בביטויים קיימים וממקמם באופן שגוי. במזוטא מכם – ראובן ממציא ביטויים חדשים, יש מעין. וכל ביטוי כזה, מרגע שנולד, נשמע הגיוני לחלוטין. כי הרי, מה יותר הגיוני מלקרוא לאלוהים בונה עולם, מלאחל לאדם שיזכה לנרות, מלסיים שיחה בתפילה לישועות רכות, שקדים קלופים, נסיעות קצרות, מועדים לבריכה?

עילגות רהוטה

חידודי הלצון של ראובן, כמו ראובן עצמו, הם סינתזה. משהו חדש נולד. ראובן איננו לוקה ברהיטות עילגת. הוא משתמש בעילגות רהוטה. הוא שותל את הביטויים בכוונה טחינה. הוא אליעזר בן יהודה של ישראל החדשה. והעברית מתחננת אליו שיעשה בה כרצונו, אמן סלע גרניט פורצלן. הוא תורם את איבריו לשפה העברית, שהיא – כאמור לאל – המאפיין החשוב ביותר של הישראלים, ומכאן של הישראליות החדשה.

במדינה שבה רהיטות נחשבת חיסרון, שבה הירון־לונדונים הולכים מבכי אל בכי, שבה מקללים אשכנזים ב"לך תקרא ספר" – ראובן הוא בשורה משמחת. הוא עתיד. הוא תקווה. הוא חלום. תנו לו להוליך את העברית בכחש. כי כל עוד העברית מתחדשת, היא חיה. וכל עוד היא חיה – לישראליות, ולישראל, יש סיכוי. לכן שאלו את עצמכם: מה ישראלי בעיניכם? וענו: ראובן! נהג לימוזינה, משגיח תחפושות, אח של שאולי, בן של בונה עולם, בן דוד של אסתי – ומחייך השפה העברית.

מילים כקורבנות: ראובן, הלקסיקון המלא

הביטויים

שבת שלום לכל המסתכלים  # זה סכנת אני לדודי ודודי לי # בחברותא, או בבדידותא # במזוטא ממך # מיטב המחצלות # בנות פיזרו בושם ושיני בנים תקהינה # היושן במרומים # אתייג את שמך ברבים # תני לי להוליך אותך בכחש # רוטב הוא כל מה שלא ניתן להחזיק על מזלג # תענוג להסתכל, פשוט מסובב עיניים # השבת – צניעותה פנימה # וגוי עם דלי ירבץ # מכל מלמדיי הסכמתי # אני הומו דידקט # רגליה מגדל דוד, עופריה פרי מגדים # אני בשוק על ירך # דרך בגין קדמה לתורה # אישה צנועה, פשוטה – כמשמעה # הקול קול יעקב והידיים ידי סטאז'ר # למה את הולכת עם מכסה ראש? # גם בית הלל וגם בית ינאי # מתנות גדולות גוררות סנג'ורים גדולים # שאסר לנו את האסורות, שהתיר לנו את המותרות ופרגן לנו את המילפיות # עומד תחת חופה וגילופין

הברכות

ישועות רכות # דגים נאים # פירות טריים # בנים זכרים # שקדים קלופים # נסיעות קצרות # מועדים לבריכה # שיעטפך באפודות צמר # במי ברז יתפילך, אמן סלע גרניט פורצלן # שישפוט אותך לכף סוכר # שילבין שינייך ברבים # שייטול קורה ממדפייך # שיעביר בך צמרמורות צמרמורות # שיעשה בי כרצונו, אמן # שהכול נהיה בגללו # ברוך חונק כמרים # שיעשה שולחנך פירורים פירורים # שיברווז עורך אמן # שימלא צווארך שיני אבות # בקצב תלדי בנים # ימלא חלצייך הוד והדר # שייחר גרונך, שיצר מידתך # שתראי את הארץ ותבואי בה # שיצמח פורקנך # יהללך בראש חולצות

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook