בקיצור: מדרשית נעם התהדרה בהיותה "ספינת הדגל של הציונות הדתית", הפועלת בדרך שונה מזו של מוסדות חינוך אחרים. ברוח מנהלה, ניתן לתלמידים חופש לבחון את גבולותיהם ולפתח את אישיותם. זה הסתיים בטביעה של שני תלמידים, בתקיפה מינית ובוונדליזם קיצוני. התהליך שאירע שם מזכיר מאוד את התהליך שעבר המגזר שבו פעלה הישיבה, אך הסרט נמנע מלעסוק בכך ישירות. אזהרת ספוילר.
סרטם של טל בכר ויאיר אגמון "המדרשיה", שהוצג בפסטיבל ״דוקביב״, מספר את תולדותיה של מדרשית נעם בפרדס חנה – ישיבה תיכונית במתכונת פנימייה, שלפי בוגריה ויוצרי הסרט הייתה מספינות הדגל של הציונות הדתית. בכר ואגמון מדגימים זאת בראיונות שערכו עם בוגריה ובצילומי ארכיון שמתארים את השיטה החינוכית הייחודית שבה דגל ראש הישיבה המיתולוגי, הרב יהושע יגל.
התפיסה החינוכית של המדרשיה הייתה שיש לתת לנערים הצעירים להתנהל בחופשיות, לכופף את הכללים והמוסכמות, ועל ידי כך למצוא את העצמי האמיתי שלהם. בשונה ממוסדות אליטיסטיים אחרים המוזכרים בסרט, כמו אוקספורד והארוורד, הדגש במדרשיה לא היה על מצוינות לימודית אלא על פיתוח היחיד דרך עידוד לעצמאות, פעולה במסגרת קבוצה וקבלת אחריות על חיי הקהילה.
לכל אורך הסרט עולים סיפורים – שאמורים להיות משעשעים – הממחישים את ההליכה על הקצה ששיטה חינוכית כזו טומנת בחובה: בריחות של תלמידים לחופי הים, לאילת ולסיני בטרמפים; מכות והתעללויות באופן ממוסד (בטקס הכתרה) או ספורדי; ושביתות תלמידים ארוכות סביב כל נושא כמעט.
הסרט מציג את קריסתה הסופית של המדרשיה ואירועי אסון שליוו קריסה זו: טביעה של שני תלמידים, תקיפה מינית ממושכת של תלמיד על ידי בן מחזור שלו, וונדליזם קיצוני. חלקים אלה מזכירים את הסרט ״בעל זבוב״, ומראים מה קורה ליותר ממאה נערים צעירים, כאשר נותנים להם לעשות ככל העולה על רוחם ומעניקים להם חופש מוחלט כמעט.
״משהו שם עובד״
במהלך הסרט, שבו צפיתי באולם מלא בבוגרי המדרשיה, מתנצל היוצר טל בכר על כך שהוא ״שוחט את המיתוס״, ומעמת את אימו בשאלה כיצד שלחה אותו למקום פרוע כל כך שהסיפורים עליו נפוצו. כמו רבים, גם אימו של בכר חשבה ש"משהו שם עובד", בעיקר בזכות ריבוי הבוגרים המרשימים: הרבנים, הגנרלים, לוחמי הסיירות, בכירי המגזר הציבורי ואנשי ההייטק.
בעיתונות הציונות הדתית תקפו את הסרט בטענה שאינו מאיר את הצדדים החיוביים בסיפור, ובוגרי המוסד שצפו בהקרנה הראשונה כתבו לחבריהם שאין סיבה לצפות בו מכיוון שהוא חד־צדדי.
אכן, הסרט מבליט את הסכנה שבחינוך ללא גבולות, תוך אמירה לנוער שהוא "בעל דם כחול" כפי שמצוטט אחד הבוגרים. עם זאת, לטעמי התעלמו היוצרים מהפיל שבחדר: הקשר בין התהליך שעברה המדרשיה לתהליכים שעברה הציונות הדתית כולה. בכך הם בורחים מהביקורת האמיתית על המגזר שבו הם עוסקים, ביקורת שמרחפת מעל פני הסרט לכל אורכו.
במסגרת הסרט מרואיין ד"ר פיני לוזון, בוגר המדרשיה שחקר שיטות חינוכיות דומות, והוא מתאר את התהליך החינוכי שם כחינוך אקזיסטנציאליסטי. לוזון טוען שהמדרשיה נטרלה את כל הכללים והמוסכמות, וביקשה מהיחיד שלא להתנהג באופן המצופה ממנו עד אותו רגע, כדי שיוכל להסיר מעצמו את הכבלים ולברוא אדם חדש. הוא מתאר חוויה אישית, נהיגה ללא רישיון במהירות גבוהה ובלחץ חברו, ככזו שחילצה ממנו משהו שהוא לא הכיר.
קשה שלא לראות בתיאור זה עדות לפילוסופיה של פרידריך ניטשה, שביקש לנתץ את כל המסורות, המוסכמות והכללים החברתיים כדי לברוא על־אדם. אכן, בוגרי המדרשיה תוארו כבעלי דם כחול, בעלי יכולות גבוהות, אך חשוב מכול – "אותנטיים" ופורצי דרך שלא פועלים לפי הכללים וכך מגיעים להישגים.
על פי ההיסטוריון דוד אוחנה (שהוזכר בגיליון זה מוקדם יותר), התפיסה הניהיליסטית הניטשיאנית היא כר פורה לפשיזם, מכיוון שריקון האדם מתוכן חיצוני כמו מסורת, דת ומוסר מוביל פעמים רבות להיווצרות דרך חדשה של דם, אלימות ושנאה. נראה שמסקנה זו, בצורה צנועה יותר, מצויה גם בסרט: התלמידים מימשו בסופו של דבר את החופש המוחלט שניתן להם בוונדליזם, אלימות ושנאה כלפי בעלי הסמכות.
שיטה זו אינה ייחודית לציונות הדתית, ועל פי הפילוסוף יעקב גולומב הוגי הציונות ינקו באופן עמוק מהגותו של ניטשה. די להיזכר בכך שמרכיב מהותי בציונות החילונית היה "רצח" היהודי הגולה לטובת יצירת היהודי החדש, עובד אדמה שרירי שאוחז בנשק, או כפי שז'בוטינסקי כינה "גאון ונדיב ואכזר". נראה שהמדרשיה ביקשה ליצור נער דתי מאותו הסוג, כזה שלא מקדש את לימוד התורה בלבד אלא מפתח את גופו ואת היכולת ליצור בעולם הממשי, כפי שבוגריה אכן עשו.
זמביש כמשל
מעל עשור חלף מאז נסגרה המדרשיה, ונראה שהמגזר שבמסגרתו פעלה נמצא במשבר. לאחר סיום כהונתו של ראש הממשלה נפתלי בנט, בחרו רבים מהציונות הדתית במפלגה שרצה יחד עם ״עוצמה יהודית״. במקום בנט, עברו לעמדת ההובלה חרדל״ים כמו בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, שמשתפים פעולה עם מפלגת נעם הקיצונית של הרב טאו ועם איתמר בן גביר הקיצוני וחבורתו.
כיצד אותה תנועה ממלכתית לכאורה של ימי המפד"ל הגיעה למציאות שבה צעירי בניה מכים פלסטינים ברחובות העיר העתיקה ביום ירושלים, מבצעים פעולות נקם בפלסטינים בראש חוצות ופוצעים מבוגרים יהודים ופלסטינים בשביל שעל אדמה?
אפשר לנסות לחבר בין סיפורה של המדרשיה לסיפורה של הציונות הדתית באמצעות אחד מבוגריה; זאב ״זמביש״ חֶבר, מזכ"ל תנועת אמנה, תנועת ההתיישבות של מועצת יש"ע, האחראית גם לבניית מאחזים בלתי חוקיים רבים בגדה המערבית.
הבנייה הבלתי חוקית שמוביל הארגון, פעמים רבות בשיתוף פעולה עם גופים ציבוריים ואנשי ציבור, אינה הפעילות הבעייתית היחידה של זמביש. הוא הורשע בעבר בהטמנת מטען חבלה מתחת למכוניתו של ד"ר אחמד נתשה, חבר הוועדה להכוונה לאומית הפלסטינית.
בספרו ״אחים יקרים״ ציטט חגי סגל את תפיסתו של זמביש ביחס לחוק: "אני אומר את הדברים בצורה בוטה: החוק היבש גופו אינו קדוש בעינינו, בעיני כל הנוכחים פה, וזו צביעות לנפנף בו בהתחסדות. לדעתי מותר למשוך את עם ישראל אחרינו כל אימת שאנו רק שני צעדים לפניו".
חיבור ישיר בין מדרשית נעם לבין המחתרת היהודית ולמאחזים הבלתי חוקיים יחטא למציאות ועלול להיות פשטני מדי. עם זאת, קשה שלא לחשוב על דמיון בין התפיסה החינוכית אשר לאורה התחנך זמביש ב״נעם״ לבין תפיסתו את החוק. מבחינתו, הנורמות שיוצר המשטר הדמוקרטי אינן מחייבות, ואת ההסדרה והחישובים המוסריים והמשפטיים יהיה אפשר לפתור לאחר מעשה. התנהלות המדינה ביחס למאחזים בלתי חוקיים והאלימות שיוצאת מהם מראה שהוא לא ממש טועה.
המדרשיה ביקשה להסיר מתלמידיה מגבלות חיצוניות כדי שיפתחו את כישוריהם, ימצאו את עצמם ויפעלו בעולם. הסרט מראה לנו כיצד תהליך חינוכי זה הוביל לאסונות ונגמר בקריסתו של המוסד החינוכי.
נראה שגם הציונות הדתית ניסתה לתפוס את החבל בשני קצותיו – מצד אחד לאפשר הפרת חוק בדמות בניית מאחזים בלתי חוקיים, ובמקביל לנסות להציב גבולות להפרת החוק.
עדות לקריסה זו נוכל למצוא בניקוב צמיגי מכוניתו של זמביש ב־2012, פעולה של נערי גבעות שהתנגדו למדיניותו ה"פשרנית" ביחס למאחזים. זמביש, אדם שתנועתו מפרה את החוק בבניית מאחזים ושהיה חבר במחתרת היהודית, אף דיבר בכנס נגד האלימות של נוער הגבעות לאחר אותה תקרית. השרירותיות הזו, שזמביש ומנהיגיה המבוגרים של הציונות הדתית ביקשו לקבוע, לא יכולה להתקיים; כפי שחניכי מדרשית נעם לא הצליחו להציב לעצמם גבול לאחר שהוסרו כל המגבלות המוכרות להם.
הסיפור של המדרשיה הוא סיפורה של הציונות הדתית בזעיר אנפין, ומראה כיצד רעיון שיכול להיתפס כחיובי נרקב לאיטו, אם אינו מצליח לייצר גבולות חדשים וברורים עבור מי שפועלים במסגרתו. כך, המגזר שגינה את נערי הגבעות הקיצוניים והאלימים על חתונות שנאה ופעולות נקם אלימות, מצא את עצמו מצביע לחברי כנסת ששכרו את שירותיהם כעוזרים פרלמנטריים וראשי מטה.
