fbpx

כמו איזה שני משוגעים // רגע לפני הבחירות בממלכה // מאת אלעד שמחיוף

איך נתקעה בריטניה בבחירה בין שני מנהיגים יוצאי דופן כמו בוריס ג'ונסון וג'רמי קורבין

0

רגע לפני הבחירות בממלכה: כיצד דווקא שתי דמויות משונות כל כך בפוליטיקה הבריטית, בוריס ג'ונסון וג'רמי קורבין, הצליחו לכבוש את מפלגותיהם, ומה התקלקל להם (או שהם קלקלו) בדרך?

היה היו פעם שני מנהיגים בריטים. אחד שמרן, כריזמטי, מלא הומור, אשף מילים, גונב את ההצגה. השני סוציאליסט, יבש, צנום, אפור, שגרתי. הראשון נועד לגדולה מינקות, מצעירותו כיוון לראשות הממשלה, הופתע ממשך הזמן שזה לקח לו. השני הפתיע אפילו את עצמו כשבכלל נבחר לראשות מפלגת הלייבור, ובכל הקשור לראשות הממשלה, היה נדמה שבמשך שנים אפילו לא העז לחלום. הראשון אהב לשתות אלכוהול, השני קקאו חם. האחד הפשיל שרוולים וביומו הראשון בתפקיד הודיע שיוצא לקרב, השני הקפיד לחשוב הלאה על החיים שאחרי המלחמה.

הראשון הוא ווינסטון צ'רצ'יל, השני הוא קלמנט אטלי – שני ראשי הממשלה הגדולים של בריטניה במאה הקודמת. שניים ששיתפו פעולה בממשלת אחדות במלחמת העולם השנייה. שניים שהפכו ליריבים מרים בתקופת השלום. בהלווייתו של צ'רצ'יל ולבקשתו, אטלי היה אחד מנושאי הארון, סמל לכבוד הרב שרחש לו – למרות מה שאמר בפומבי – צ'רצ'יל. אטלי היה אז חולה, כחוש וחלש, אבל התעקש לעשות זאת כדי להעניק לצ'רצ'יל גם הוא כבוד אחרון. אלוהים אדירים, הם אפילו סידרו לנו סוף הוליוודי. ולמרות קווי הדמיון הברורים, כמה שונים השניים ההם מהצמד שנמצא כעת במוקד מערכת הבחירות בממלכה.

בעימות הטלוויזיוני הראשון בין בוריס ג'ונסון לג'רמי קורבין, כוכב הערב לא היה אחד משני המועמדים לראשות הממשלה אלא הקהל. רגעי השיא היו אלו שבהם פרץ הקהל בצחוק בלתי נשלט, כשג'ונסון אמר בנונשלנטיות ש"האמת היא הדבר הכי חשוב", וכשקורבין אמר שעמדתו בנושא הברקזיט "ברורה לחלוטין". התגובה הספונטנית, הכנה, של האנשים שישבו באולפן הטלוויזיה, המחישה היטב את המצב שבו אנחנו נמצאים. הבחירות האלה הן תחרות פופולריות בין שני מועמדים, וליתר דיוק, תחרות מי מבין שניהם פחות לא־פופולרי. הרע במיעוטו.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שזהות שני המנהיגים הבריטים, האופי שלהם, שיעור הקומה, המוניטין, כל אלה הם חלק משמעותי במשבר הפוליטי שאליו נקלעה בריטניה.

ג'רמי קורבין – קיצוני שמאלי במרכז המגרש

ב־1996, כשהבחירות הכלליות בפתח, התראיין המועמד הצעיר והמבטיח טוני בלייר לעיתון ה'מייל' של יום ראשון. הוא נשאל אם האגף השמאלי של הלייבור מאיים במשהו על החזון שלו למפלגה חדשה ומודרנית. בלייר ענה בגיחוך: "אתה ממש לא צריך לדאוג שג'רמי קורבין פתאום ישתלט על המפלגה". צחוק מתגלגל נשמע בחדר. הבחירה של בלייר בקורבין לא הייתה מקרית; במשך עשרות שנים היה הלה הפרינג' של הפרינג' במפלגה הוותיקה. המחשבה שאדם כזה יזכה לעמדת הנהגה בלייבור, שלא לדבר על לעמוד בראשה, הייתה הזויה, בדיחה, במובן המילולי ביותר.

בן להורים חברי לייבור, פעילי זכויות אדם, ג'רמי קורבין הפך לפעיל חברתי עוד בגיל בית הספר, ארגן הפגנות בעד פירוק נשק גרעיני ונגד מלחמת וייטנאם. הפעילות הפוליטית שלו החלה זמן לא רב אחר כך. בתחילה כמארגן כנסים, אחר כך כיועץ שמנסה לדחוף רפורמות סוציאליות ולשכנע את חברי המפלגה לקבל לתוכה פעילים מרקסיסטים שתויגו כקיצוניים מדי. כשנבחר לפרלמנט התקבל מיד כעוף מוזר. היה מופיע למליאה לבוש סוודרים מיושנים בעלי צווארון גבוה – הופעה שזכתה לביקורת מצד חברי פרלמנט שמרנים, שדרשו למנוע ממנו ומעוד "מוזנחי הלייבור" לדבר במליאה עד שיתלבשו בהתאם. קורבין בתגובה אמר שבית העם בארמון ווסטמינסטר הוא לא מועדון ג'נטלמנים, אלא מקום שבו יושבים מייצגי העם. נראה היה שהוא נהנה מכל רגע. קורבין השתתף בהפגנות נגד האפרטהייד וגם נעצר, ניהל קשרים משמעותיים עם חברים במחתרת האירית, פעל לזיכוי האחראים לפיגוע בשגרירות הישראלית בלונדון. כן, כבר אז הוא התבטא רבות נגד ישראל, ולמרות שאת הסוודרים המוזנחים החליף בחליפה ועניבה, את הביקורת הקשה עלינו לא זנח עד היום.

אי אפשר לומר על קורבין שהיה שחקן קבוצתי או שהיה פוליטיקאי מבריק. דפוס הפעולה שלו במפלגה היה כזה של אנרכיסט. הוא חבר הפרלמנט שהצביע מספר הפעמים הרב ביותר נגד ממשלת הלייבור. מאות פעמים המרה את פי המפלגה, כולל בהצבעות שבהן הופעלה המשמעת הסיעתית הקשוחה ביותר. הכתב הפוליטי הוותיק של סקיי, אדם בולטון, העיד לאחרונה שקורבין הוא כנראה הפוליטיקאי שהוא סירב לראיין יותר פעמים מאשר כל אדם אחר. בכל פעם שחיפשנו מרואיין מהלייבור, נזכר בולטון, קורבין היה מציע את עצמו ואנחנו סירבנו – מפני שאי אפשר היה לומר שהוא מייצג את המפלגה. הלייבור שראה קורבין מהספסלים האחוריים לא הייתה שמאלנית מספיק, לא רדיקלית מספיק. השיא הגיע במהלך כהונת בלייר. וכבר עכשיו כדאי אולי להכין את הרקע ולהסביר: האויב הגדול ביותר של ג'רמי קורבין, הנמסיס, שנוא נפשו, הוא לא בוריס ג'ונסון ולא תרזה מיי, אלא טוני בלייר. בלייר, או ליתר דיוק הבלייריזם, הוא הדלק שמניע את קורבין, או ליתר דיוק את הקורביניזם. זה הזרע שנשתל ונבט והפך את מי שהיו העשבים השוטים לצמחייה המושרשת. בלי ראש הממשלה והלייבור טוני בלייר, לא היה ראש הלייבור ג'רמי קורבין.

אם נחזור לצ'רצ'יל ואטלי, במשך תקופה לא מבוטלת היו רבים שראו בבלייר את הגרסה המודרנית שלהם. ראש הממשלה הצעיר ביותר בכמעט 200 שנה, האיש שהוביל את הלייבור לניצחון הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית. הוא שט לעבר דאונינג 10 עם רוב של 179 חברים ועם אחוזי התמיכה הגבוהים ביותר שלהם זכה ראש ממשלה מאז מלחמת העולם השנייה. העם הבריטי האמין בלייבור החדשה של בלייר, אימץ אותה. המנהיג הצעיר סחף את האומה. הוא הציג לתומכי הלייבור את התקווה הגדולה שאחרי עידן מרגרט תאצ'ר, אחרי שנים של צנע והפרטה. זו הייתה מפלגה חדשה ותוססת, מפלגה שדחתה את קורבין ואת האידיאולוגיה שלו אל קצה הספסלים האחוריים. מפלגה שקורבין ראה בה את כל מה שרע בגוף שאמור לייצג את השמאל הבריטי.

טראומת בלייר

לג'רמי קורבין יש סבלנות, הוא משוכנע שבמבחן ההיסטוריה יימצא שהוא היה בצד הצודק והנכון, שהוא מקדים את זמנו, ושכל זה יתברר גם ליתר. תומכיו מסבירים, נוכח הביקורת על קשריו עם המחתרת האירית, שהוא חיפש פתרון הומניטרי לסכסוך – והנה הוא צדק והסכם שלום היסטורי אכן נחתם. קורבין המשיך בשלו, המתין בסבלנות, לא עד הרגע שבו הוא ישתלט על המפלגה – יש סרטי מדע בדיוני שהיו יותר אמינים מהתרחיש הזה אז – אלא עד הרגע שבו המפלגה תאמץ את הכיוון שבו האמין. הוא צפה בחרדה כיצד בלייר תומך במלחמות של ג'ורג' בוש הבן, ראה בחוסר אמונה איך בריטניה הולכת ומסתבכת בבוץ העיראקי עבור האמריקאים. נאם בעשרות הפגנות נגד המלחמה, שלהב את הקהל. הוא היה אחד מתריסר חברי לייבור שתמכו בהקמת ועדת חקירה ממלכתית נגד המפלגה שבה הם חברים ונגד העומד בראשה. העשור של בלייר בשלטון נגמר במפח נפש לשמאל הבריטי. המלחמות במזרח התיכון, הטענות להטעיית הפרלמנט, הקשרים ההדוקים – יש שאמרו מדי – עם ארה"ב, הקשרים ההדוקים – יש שאמרו מדי – עם אילי התקשורת, הנהנתנות והרדיפה אחר כסף ומעמד, הובילו את הלייבור שאחרי עידן בלייר לטראומה. כזו שהשלכותיה יתבררו רק שנים מאוחר יותר, בבחירה המפתיעה של קורבין לראשותה.

תנועת השמאל המרכזית של בריטניה נכנסה למשבר זהות וחיפשה את עצמה. המפלגה שבשנים הקודמות פעלה כמעט כמו מפלגת ימין שברה שמאלה, אבל נעצרה הרבה לפני קורבין. אד מיליבנד נבחר, הציג עמדות כלכליות־חברתיות קיצוניות יותר מקודמיו בתפקיד, אבל נתפס לחוסר מזלו כחלק מהקליקה של ה"ניו־לייבור", האגף הבלייריסטי של המפלגה. וממילא הוא נתפס כמועמד לא משמעותי, בלשון המעטה. השוו אותו לדמות מצוירת, כזו שאפילו לאכול כריך כמו אדם נורמלי היא לא מסוגלת. הבוז היה גדול, ההפסד היה צורב, וכהונתו מוזכרת כאן רק בגלל היותה עוד שלב בדרך ללייבור של קורבין, גוף שהעבר שלו לא יזהה את ההווה שלו.

עם פרישת מיליבנד נפתח המרוץ לתפקיד יו"ר המפלגה. קורבין, כך אומרים, החליט להתמודד כדי "להרחיב את מגוון הדעות שיישמעו במרוץ". משהו שמזכיר את תחילת מרוצו של ברני סנדרס לפני בחירות 2016 בארה"ב. הוא החל לאסוף חתימות כדי להציג עצמו רשמית כמועמד. הדבר התברר כמשימה קשה משמעותית ממה שאפשר לצפות. ביוני 2015, סמוך למועד האחרון, הצליח לאסוף 30 חתימות בלבד, לעומת 35 הדרושות. הוא החל במסע שכנועים, הסביר לכל שבזמן משבר כזה המפלגה מוכרחה לקיים דיון סוער וקיצוני על עמדותיה, שמגוון רחב של עמדות חייב לבוא לידי ביטוי. המספר החסר נמצא, אם כי אלה ציינו בפניו שלא יתמכו בו בסופו של דבר. לימים אמר אחד מיועציו לשעבר של בלייר שחברי הפרלמנט שהעניקו לקורבין את המועמדות הם "טיפשים, מישהו צריך לבדוק להם את הראש". אחת מהן, מרגרט בקט, אמרה לאחר זכייתו של קורבין שאכן הייתה טיפשה בכך שהעניקה את חתימתה. הפרשנים המקילים אמרו שקורבין מתמודד יותר כדי להעביר מסר מאשר באמת מאמין שינצח; המחמירים אמרו שהנציג הבולט של "השמאל המטורלל" התבלבל ושכח את מקומו.

חוכמת האנדרדוג

קורבין החל את המרוץ כמועמד שלקרוא לו "אנדרדוג" יהיה העלאה בדרגה, אבל מעטים הבינו אז את המשבר שבו נמצאת הלייבור, ומעטים יותר הבינו שהמשבר הזה נותן את אותותיו בשטח. ב־2014, שנה קודם לבחירות לראשות המפלגה, שונה התקנון וההצבעה נפתחה לכל אדם, בתשלום סמלי של שלושה ליש"ט. המטרה הייתה להקטין את התלות המפלגתית בוועדי העובדים ולפתוח את הלייבור לקהלים חדשים. האפקט היה אדיר. כמעט 200 אלף מצביעים חדשים נוצרו כך יש מאין. קורבין הבין מיד את הפוטנציאל, והיה היחיד שבאתר הרשמי שלו שלב לינק לטופס שבו יכולים מצביעים חדשים לשלם את דמי ההצבעה. בעוד יריביו מרכזים מאמצים בקהל המסורתי של הלייבור, קורבין פרץ החוצה בעזרת דמויות צעירות ומוכרות כמו הסטנדאפיסט ראסל ברנד והפובליציסט אוון ג'ונס, הגיע לקהלים צעירים, משתמשי רשתות חברתיות, ומסריו הדהדו. הקהלים האלה התחברו לאג'נדה הרדיקלית שלו. לבעיטה במוסכמות ובערכים של המפלגה השמרנית ובמה שהפכה להיות הלייבור. הם התעלמו מהביקורת, מהתדמית השנויה במחלוקת וממעשיו הבעייתיים בעבר, התייחסו לכל אלה כשוליים במקרה הטוב וכניסיון חיסול פוליטי במקרה הרע. ולא רק קהלים צעירים וחדשים הצליח קורבין לכבוש, הוא התנהל היטב עם איגודי העובדים, אלו שהניו־לייבור ביקשו לדחוק החוצה. האיגודים אולי חשבו שיהיה קל יותר לשלוט בקורבין, והוא מצידו נעזר מאוד בכושר הארגון והניסיון הלוגיסטי שלהם, שנרתמו לטובתו.

מהספסלים האחוריים הצליח קורבין לראות את מה שאחרים כשלו. המפלגה שינתה את פניה לחלוטין. אל השינוי הזה, יש לומר ביושר, הצטרפו גם רבים שהלייבור מעולם לא היה ביתם הטבעי. אנשים שמחזיקים בעמדות רדיקליות שמאלה בנושאים כלכליים, ביטחוניים ומדיניים, וכן גם בעלי עמדות קיצוניות כלפי ישראל והקהילה היהודית בכלל. אחת הטענות המרכזיות שנשמעות כלפי קורבין בהיבט המאבק, או חוסר המאבק, שלו באנטישמיות במפלגה היא שהוא המרוויח הגדול מהמצטרפים הקיצוניים החדשים, שמזדהים עם התדמית האנרכיסטית שטיפח במשך שנים ומספקים לו את כוחו הגדול במפלגה. לא פלא, רבים טוענים, שפעמים רבות הניסיון להיאבק, להשעות או לסלק חברי מפלגה כאלה, מתנהל בעצלתיים, אם בכלל.

במרוצת השנים הצליח קורבין להעמיק את אחיזתו במפלגה באופן שהצליח להפתיע את אלו שראו בו בראש ובראשונה פוליטיקאי כושל. הרוח הגבית שקיבל מרבבות המצטרפים החדשים ללייבור איפשרה לו להשתלט על מוסדות המפלגה ולמנות לוועדות השונות את מקורביו. באופן עקבי ניתן לראות כיצד הגורמים המתונים יותר במפלגה, ואלו שביקרו והסתכסכו עם קורבין בשנים האחרונות, מוצאים עצמם בחוץ. חיזוק משמעותי קיבל קורבין בבחירות הבזק של 2017, אז ניבאו לו הסקרים הפסד בקנה מידה היסטורי; אלא ששרשרת טעויות וקמפיין מחפיר שניהלה תרזה מיי, לצד הקמפיין של קורבין שאמנם לא הבריק אבל היה מעט יותר מגובש, הביאו אותו אמנם לאופוזיציה – אבל עם תוצאה שהדהימה רבים בגובהה: 262 מושבים, עלייה של 30 מהבחירות הקודמות. מה גם שהמפלגה השמרנית לא הצליחה להשיג רוב ונתקעה בממשלת מיעוט. קורבין רכב על גב ההישג היחסי, הצליח לעמוד בהצבעת אי־אמון וניסיון מרד פנימי, וקיבל את אמון המפלגה להתמודד גם בבחירות הקרובות.

אבל ג'רמי קורבין מגיע לבחירות דצמבר כשהוא זוכה לאחוזי התמיכה הנמוכים ביותר שלהם זכה מנהיג בריטי מאז שהחלה המדידה. סערות האנטישמיות, ובעיקר המדיניות המגומגמת בנוגע לברקזיט, פגעו בו משמעותית. האיש שיכול היה להיות המושיע של בריטניה, נכתב עליו בטור דעה ב'גרדיאן', נתפס עכשיו שוב כנישתי, לעומתי, בלתי רצוי. המרחק בינו לבין קלמנט אטלי מעולם לא נראה גדול יותר.

בוריס ג'ונסון – ההבטחה ששכחה לקיים

כל אנקדוטה, כל סיפור, כל כתבה או ריאיון שבהם מדובר על ילדותו של בוריס ג'ונסון ("בוג'ו"), ישלבו את המונח "מלך העולם". זו הייתה השאיפה של ג'ונסון מגיל צעיר, ומבט מעמיק על ילדותו, גם לאלו שאינם מחזיקים בתואר מתקדם בפסיכולוגיה, ילמד אותנו כל מה שצריך לדעת על דרכו של האיש לפסגת הפוליטיקה הבריטית.

משפחת ג'ונסון נדדה ממקום למקום בשל עבודתו של האב סטנלי, 32 (!) בתים שונים בשתי יבשות. בוריס (שם אמצעי שאימץ, שמו הראשון במקור: אלכסנדר) הילד סבל מבעיית שמיעה חמורה והיה תלוי רבות באמו. עם המעבר לבריסל, סבלה האם מהתמוטטות עצבים אחרי ריבים ממושכים עם סטנלי רודף השמלות ואושפזה למשך מספר חודשים. הרחק מבנה הבכור, שנאלץ להסתדר לראשונה בחייו בלעדיה. תחת הדרכת האב חונכו ילדי משפחת ג'ונסון לתחרותיות אובססיבית, אחד בשני ויחד בכל העולם. כשחזרה המשפחה לאנגליה מהשהות בבריסל, מצא עצמו מותקף על ידי יתר הילדים, שלעגו לעובדה שמשפחת אביו ממוצא טורקי (ארבעה דורות אחורה) ולעגו לו מפני שהגיע מבריסל. ג'ונסון, כך אומרים אלו שזוכרים אותו מאותם ימים, אימץ לעצמו פרסונה אנגלית קיצונית ומוחצנת. הבגדים, השיער הפרוע, טון הדיבור והטקסטים החדים והמתפלפלים, כולם תולדה של מנגנון הישרדות שבנה ילד שסבל מהצקות. כשבשלב מאוחר יותר הגיע לתיכון היוקרתי איטון, ממנו יצאו שליש מראשי הממשלה של בריטניה, היה בוריס ג'ונסון דמות מגובשת הרבה יותר, כבש את ראשות מועדון הדיבייט היוקרתי והיה כוכב בקנה מידה היסטורי אל מול עיניהם המעריצות של יתר התלמידים – בהם גם אחד, הצעיר מג'ונסון בשנתיים, דיוויד קמרון.

בניגוד לקורבין, ג'ונסון היה על המסלול הבטוח להצלחה פוליטית מגיל צעיר יחסית. אבל אם קורבין הצליח בניגוד לציפיות, ג'ונסון כשל בניגוד להן. הכוכב של איטון, שהפך גם לכוכב של אוקספורד, סיים את לימודיו והתקבל לעבודה בדרג זוטר כעיתונאי מתלמד ב'טיימס'. ג'ונסון הנלהב נתפס מזייף ציטוט במטרה להוסיף עניין בכתבה ופוטר מתפקידו. זו הייתה הפעם המשמעותית הראשונה שנתפס כך בשקר, ותחילתה של קריירה שלמה שבה אמינותו מוטלת בספק.

מעיתונות לייעודו הפוליטי

בעזרת דליים גדושים בכריזמה, קסם אישי, אינטליגנציה והומור, הצליח ג'ונסון להתאושש – גם היכולת הזו תהפוך למוטיב חוזר בסיפור – ונשלח על ידי ה'טלגרף' לשמש ככתב בבריסל, לסקר מקרוב את האיחוד האירופי. בחמש השנים שלו שם זכה לקיתונות של ביקורת מצד עמיתיו, שטענו לא פעם שהוא אינו מדייק, בלשון המעטה, אבל הפך לכוכב בציבור עם כתבות בלתי נשכחות וכותרות הזויות, כמו זו שבישרה על כך שבאיחוד ישכירו שירותי כלבי גישוש כדי לוודא שהחרא בכל מדינות אירופה מריח אותו הדבר. בשילוב עם הופעות מצחיקות בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית 'יש לי חדשות בשבילך', הפך ג'ונסון לשם מוכר ואהוב בכל בית בבריטניה. הוא מונה לעורך ה'ספקטטור', הפר הבטחה מפורשת למוציא לאור והתמודד על מקום בפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית. נבחר במקביל לחברו דיוויד קמרון, והשניים הפכו לדבר החם הבא במפלגה.

ג'ונסון החל לטפס במהרה בהיררכיה, אלא שאז החלו לצוץ טענות על רומן מחוץ לנישואים. ג'ונסון הכחיש בתוקף, גם פומבית וגם בשיחות פרטיות עם ראש המפלגה מייקל הווארד. כשלבסוף הטענות התבררו כנכונות, ג'ונסון פוטר מתפקידיו במפלגה, ובסצנה מביכה אל מול המצלמות גילה שאשתו השנייה נעלה אותו מחוץ לבית והחליפה את המנעול. כמו חוסר אמינות, גם חוסר נאמנות הוא מוטיב חוזר כאן, וגם כאן ג'ונסון הצליח להתאושש כמעט ללא פגע, נבחר שוב לפרלמנט, והפעם אף ברוב גדול יותר. הסקנדלים גבו מחיר מג'ונסון שהתקדמותו במפלגה נעצרה, הוא הביט כיצד התהפכו היוצרות והתלמיד הצעיר דיוויד קמרון כובש את ראשות המפלגה ועושה את הדרך הבטוחה לראשות הממשלה.

ג'ונסון החל לחשוב על הצעד הבא, זה שיצליח לתרום לו פוליטית מצד אחד אבל יאפשר לו לצאת מהצל של חברו לבית הספר. אז עלתה ההצעה, שבתחילה התקבלה בגיחוך, שירוץ לראשות עיריית לונדון, תפקיד שהיה עד אז נחלתם הבלעדית של חברי לייבור מהשמאל (ובאופן ספציפי של קן ליווינגסטון, השם הנרדף אז לתפקיד). ג'ונסון ביקש עצה בין היתר ממקס הייסטינגס, עורך ה'טלגרף'. "תנעל את הזין שלך במכנסיים", אמר לו הייסטינגס ונתן את תמיכתו. ג'ונסון ניצח את ליווינגסטון, כבש את לונדון, ולא פחות חשוב – יצר מוניטין שכיום מתברר לא פעם כאגדה בלי ביסוס. הניצחון בלונדון לימד את מפלגת השמרנים שני דברים משמעותיים: הראשון הוא שהמפלגה, אז באופוזיציה, יכולה להפתיע ולכבוש גם מחוזות שהיו שייכים מסורתית ללייבור, בדרך לניצחון בבחירות הכלליות. השני הוא שג'ונסון, בניגוד לקמרון ולמרות הרקע הדומה של השניים, נתפס כגיבור העם. דמות פופולרית ואהובה, שעם הרבה הומור עצמי וחוסר רצינות מלאכותית, מצליח לנער מעליו סקנדלים ושערוריות ולכבוש יעדים. ג'ונסון, טוען כל מי שמכיר אותו, משתמש בערמומיות ביכולת שלו להצטייר כקצת טמבל, כדי לחמוק מאחריות. "הוא שועל בתחפושת של דובון", נאמר עליו בסרט דוקומנטרי.

בדיחות כבר לא יעזרו

עם ההכרזה על משאל העם בשאלת היציאה מהאיחוד האירופי, הגיעו כל הנקודות השונות מחייו של ג'ונסון לשיא. היריבות עם קמרון, ראש הממשלה וראש המחנה שביקש להישאר באיחוד. התחרותיות האובססיבית, הסלידה מהאיחוד האירופי. הטענות לחוסר אמינות, לגמישות בהצגת נתונים כדי לשרת אג'נדה. הכריזמה והקסם הבולטים, שיש שֶתלו בהם את הסיבה העיקרית לניצחון במשאל וכיסו על היעדר אסטרטגיה ותוכנית ברורה. בוריס ג'ונסון התכונן לרגע הזה כל חייו, אבל כשהגיע הוא עוד לא היה מוכן. כוחו במפלגה לא היה מספיק. חצי נחמה הייתה כנראה בכך שקמרון נאלץ להתפטר בבושת פנים אחרי ההפסד המשפיל, אך האכזבה הייתה בלראות את תרזה מיי מקבלת את המינוי שבו חשק כל חייו.

ג'ונסון המשיך בשלו, חתר תחת מיי, התפטר מתפקידו כשר חוץ ושימש כאופוזיציה לוחמנית מתוך המפלגה. לכולם היה ברור שהדרך לדאונינג 10 סלולה. הוא חיזק את מעמדו במפלגה, חיזק את המוניטין שלו כלוחם נלהב למען הברקזיט. המשיך לטפח את התדמית של גיבור העם מחד ומנהיג קשוח מנגד, ולבסוף 92 אלף מתפקדים מהמפלגה השמרנית נתנו בו אמון ושלחו אותו אל כיסא ראש הממשלה. מי שרוצה להקניטו מזכיר שקמרון קיבל שלושה אחוזים יותר.

לאחרונה פרסם ג'ונסון ביוגרפיה שכתב על צ'רצ'יל. הספר זכה לשבחים, אבל ההבדלים בינו לבין המנהיג הנערץ עליו, המנהיג שהיה רוצה להיות, התחדדו. עם התקדמות מערכת הבחירות הלכה והתנפצה הקונספציה. ג'ונסון, כבר ברור, לא סוחף את העם הבריטי כמו שאפשר היה לצפות. גיבור העם הוא בסך הכל פוליטיקאי, וכזה השנוי במחלוקת, מי שבשבועות האחרונים מצולם פעם אחר פעם לצד אזרחים שמתעמתים עמו ומבקרים אותו בפניו. מה שעבד לחבר הפרלמנט, לראש העיר, אפילו לשר החוץ, לא עובד בדאונינג 10. הפעם ג'ונסון לא יכול לספר בדיחה, לנפנף בשיער או להיתקע תלוי באוויר על אומגה, כדי להסיח את תשומת הלב ולחמוק מאחריות. הוא הבטיח להוציא את בריטניה מהאיחוד באוקטובר, עשה שרירים ונכשל. הוא הפסיד הצבעה אחר הצבעה בפרלמנט. גם השערוריות סביב חייו האישיים ממשיכות לרדוף אותו, והובילו אפילו את המשטרה לדירתה של חברתו קארי סימונדס אחרי ריב רועש במיוחד. למרות הצפי שיזכה בבחירות, הביצועים בינתיים מאכזבים ובבריטניה תוהים רבים אם הקסם של בוריס פג.

סוף דבר

בבחירות האחרונות בארה"ב צצה תמונה שנהייתה ויראלית ברשת. היא הציגה את טראמפ בצד אחד ואת קלינטון בצד השני. מתחת לתמונתו של טראמפ נכתב: "חיסרון: הוא טראמפ, יתרון: הוא לא הילרי". מתחת לתמונה של קלינטון הופיע כיתוב הפוך. עושה רושם שבבריטניה הסנטימנט זהה. אין ספק שבאקלים הפוליטי הנוכחי, ולצד יריב בעייתי כמו ג'רמי קורבין – מנהיג מוצלח ופופולרי יותר מג'ונסון היה יכול לכבוש את ווסטמינסטר. אין ספק שלצד יריב שנוי במחלוקת כמו ג'ונסון – מועמד אטרקטיבי ומקובל יותר מקורבין היה יכול להטות את הכף ולזכות בבחירות בקלות. הימים של צ'רצ'יל ואטלי מאחורינו, הבריטים רוצים מישהו שיסחוף אותם אבל בינתיים, כך נראה, בעיקר נגררים.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook