כך מצליח לין מנואל מירנדה לשים את סיפורם של המהגרים באמריקה בקדמת הבמה והמסך

טוני סופרנו היה בן 22 בלבד כשרצח בפעם הראשונה. השנה הייתה 1982, הקורבן היה סוכן הימורים עלוב בשם ווילי אוברול, כלי הנשק היה אקדח. 25 שנים לאחר מכן מגלה טוני כי סוכני FBI מצאו את עצמותיו של אותו קורבן, ומחליט להתרחק מהאזור עד שיתבהרו העניינים. הוא לוקח את פולי ויחד הם יוצאים לנסיעה ארוכה בואכה מיאמי. מהר מאוד נגמרות שיחות החולין והופכות לשתיקות, וכשנגמרות השתיקות הן הופכות לשיחות נוסטלגיות. ובין כל אותם הזיכרונות על רגעים ומקומות, השניים נזכרים במלונית קטנה שבה חגגו פעם כל הלילה עם וויסקי וסטייקים, ובלי להסס הם נוסעים אליה. המכונית עוצרת בכניסה, שנראית להם שונה עכשיו, והם פונים לאדם הראשון שהם רואים – נער מעלית.

טוני: "סלח לי, זה מקום חדש?".
נער מעלית: "אני חושב, אולי, אני לא יודע".
פולי: "הייתה כאן מלונית פעם, נכון?".
נער מעלית: "אני לא יודע".
נער המעלית חוזר לדחוף את עגלת המזוודות שלו ומתרחק משם.
טוני מביט בו בזלזול ומסנן לעצמו: "איזה דפוק".
('הסופרנוס', עונה 6, פרק 15)

הוא בסך הכל נער מעלית לטיני. הוא זה שסוחב את המזוודות. הוא חושב, אולי, הוא לא יודע. מה אתם שואלים אותו על דברים אחרים, על מקומות רחוקים, על מה שקורה מחוץ לעגלת המזוודות, באזור הדמדומים של המלונית, בהיסטוריה של המקום, באוטוסטרדה שמחברת בין ניו ג'רזי למיאמי, בנוסטלגיה של משפחת פשע, בשורשים של אמריקה, בסודות של היקום.

הלו, כאן זה לא מודיעין, כאן זה נער מעלית – והוא חייב להיות מרוכז בעבודתו, כדי שלא יפטרו אותו, כדי לגרד עוד טיפ, כדי להביא לחם הביתה, כדי לשרוד. כל השאר גדול מדי, מורכב מדי, מבלבל מדי. הוא פה בשביל להעביר את העגלה מנקודה א' לנקודה ב'. כל דבר אחר יטלטל את עולמו, את אחיזתו, את שיווי משקלו, ויגרום לו לסתור את עצמו שלוש פעמים באותו משפט – הוא חושב, אולי, הוא לא יודע.

מצד אחד עומדים טוני ופולי, שני מהגרים ממוצא איטלקי שהצליחו להשתדרג מבחינה מעמדית וכלכלית בזכות עסקים מפוקפקים, עמוסים בתחושת ביטחון וזכאות. מצד שני עומד נער מעלית, מהגר ממוצא לטיני, שנאבק על קיומו בדבקות כזאת שלא מאפשרת לו לרכוש ודאות אפילו בנוגע לשאלה פרוזאית, על אחת כמה וכמה בעניינים מהותיים ושורשיים. זה תפקיד טלוויזיוני פעוט, נשכח וחסר משמעות, לכאורה. בקרדיטים הדמות נטולת שם ומונצחת בתור "נער מעלית" – תואר כללי שמקטין אותך לממדים פונקציונליים ומשטח אותך כמו שניצל, כמו "איזה דפוק".

מי שמגלם את נער המעלית הוא לין־מנואל מירנדה, אז שחקן צעיר שניסה לפלס את דרכו ככותב ומלחין על במות אוף־ברודוויי. 14 שנים מאוחר יותר מפציע אותו מירנדה בתפקיד קטן בסרט המוזיקלי החדש 'In The Heights'. הפעם מירנדה מגלם מוכר פירגואה, קינוח פורטוריקני, בשכונת וושינגטון הייטס בניו יורק. בדיוק כמו ברשימת הקרדיטים של 'הסופרנוס', גם כאן מדובר בדמות נטולת שם עם תואר גנרי – "מוכר פירגואה". דרך שתי דמויות הקצה בקריירה של מירנדה – "נער מעלית" בתחילת דרכו המקצועית ו"מוכר פירגואה" כיום – אפשר להבין את מעגל החיים של המהגר באמריקה. תפקידים קטנים, מגודרים ומצומצמים שמיועדים לאנשים בלי שם, מהגרים, בני אדם זמניים ואקראיים שאפשר להחליף בקלות מחר, בעוד חודש או בעוד 14 שנים כי הם בסך הכל ממלאים משבצת בתבנית מקובעת.

–

אם מירנדה היה סתם "שחקן לטיני" – כפי שמופיע בסוגריים ובכתב קטן ברשימות של מלהקים אמריקאים ליד שמו של המועמד התורן לתפקיד "נער מעלית" או "מוכר פירגואה" – אפשר היה להתקפל פחות או יותר כאן ולהישאר עם עוד מסר עגמומי. אבל מירנדה לא הסתפק בנוכחות גנרית סמלית בסדרות ובסרטים. הוא לא רצה סתם לשרוד או להביא לחם הביתה, אלא התעקש להשפיע בעצמו על מסלול הקריירה שלו בכך שדילג מעל הרשימות של המלהקים, והרבה יותר חשוב – הוא דאג לשנות את מעגל החיים ותחושות הלב של הלטינים וההיספנים בארה"ב.

זה התחיל עם כתיבת והלחנת 'In The Heights', מחזמר שעלה על במות אוף־ברודוויי ב־2007 וכאמור זכה לעיבוד קולנועי השנה (בעברית תרגמו את המחזמר ל'ניו יורק על הגובה' ואת הסרט ל'שכונה על הגובה'). זה לא רק מכתב אהבה של מירנדה לשכונה הלטינית שבה גדל – וושינגטון הייטס בניו יורק – אלא התבוננות אינטליגנטית על התמודדותה של תרבות שמאופיינת בשמחת חיים עם מוות ועלטה; טיפול כירורגי בפצעים בין־דוריים שמבוססים על רגשות אשם הדדיים ומתעלמים לא פעם מהצורך הבסיסי ומהאמת המבאסת; ובעיקר מגע יד עדין בכל מי שיצא פעם לרדוף אחר חלומות גדולים וקטנים – ללמוד, לעבוד, ליצור, להשתרש ולהתאהב.

וזה המשיך עם המחזמר הסנסציוני 'המילטון', שהועלה יותר מ־1,800 פעמים על במות ברודוויי, זכה ב־11 פרסי טוני, בפוליצר ובגראמי, הכניס יותר ממיליארד דולר (הרוב בזכות ההצגות בברודוויי, ווסט אנד וסיבוב ההופעות בארה"ב, והשאר מאלבומים מוזיקליים, מכירת זכויות הסרט לדיסני ומרצ'נדייז) והפך לתופעת תרבות בעלת מעמד וחשיבות היסטוריים. מירנדה התחיל לחשוב על המחזמר מיד אחרי שקרא את הביוגרפיה שכתב רון צ'רנאו על אלכסנדר המילטון – אמנם אחד מהאבות המייסדים של ארה"ב והדיוקן שמופיע על שטר עשרה דולר, אבל זה לא הספיק לו בשביל לזכות בכבוד הראוי לו ולהיחקק בלב האומה האמריקאית.

מירנדה ביצע ב'המילטון' הפיכה של ממש: הוא הפקיד את מלאכת המשחק בידיהם של שחורים, לטינים ואסייתים, גם בבואם לגלם דמויות היסטוריות של אנשים לבנים; הוא החדיר היפ־הופ עדכני, קשוח, ולא תמיד נגיש, למעמקי אכסניה יחסית מבוגרת, מעודנת וסולידית; והוא הקפיד שלא להקפיד על דיוק היסטורי, כי בעיניו ההיסטוריה חשובה רק אם היא משפיעה על ההווה ועל העתיד וכל עוד היא מחזקת את המסר הליברלי, המכיל והמקבל, או במילים אחרות: אם הפרטים ההיסטוריים לא מדויקים – זה לא יהרוג אף אחד, מקסימום כמה מתים לבנים ייעלבו בדרך; ובאופן כללי, הוא הצליח לדחוף את הנרטיב הכל־אמריקאי עוד כמה מעלות בכיוון הנכון.

מירנדה אוהב לשים את עצמו בפרונט. ב'המילטון', כמובן, הוא מככב בתפקיד הראשי. וכשהוזמן על ידי ברק אובמה לבית הלבן, הוא העמיד את עצמו לאודישן מול כל העולם כשביצע לראשונה סקיצה מוקדמת של 'המילטון'. בגרסה הקולנועית החדשה של 'In The Heights' הוא נאלץ הפעם לקחת צעד גדול אחורה, בשל פער הגילים בינו ובין הדמות הגברית הראשית, ומיקם את עצמו בתפקיד קטן. אבל כמו תמיד אצל מירנדה, מעז יצא מתוק, ובאחד השירים הוא הניח בפי דמותו את המשפט הכי מרגש, מכבד ומעצים: "הניפו את הדגל הזה היכן שתרצו/ לעולם לא אשכח את אדמתי/ הדגל היפה הזה מכיל את נשמתי/ וכשאמות – קברו אותי במולדתי". בעוד כמה שנים, כשיגיע ילד, בן למהגרים, ויצפה במקרה ב"שחקן לטיני" בתפקיד "נער מעלית" או "מוכר פירגואה", הוא כבר יידע שגם לאנשים האלה יש משמעות, שגם לאנשים האלה יש שם; במקרה הזה – לין־מנואל מירנדה.