fbpx

הוד קשיחותה // על מרגרט תאצ'ר ב'הכתר' // מאת גדי להב

דמות אחת בחודש מאת גדי להב

0

"אין דבר כזה חברה. יש יחידים שדואגים למשפחותיהם". מרגרט תאצ'ר

מוסד המלוכה, הוא־הוא 'הכתר', זהו חוט השני שעובר בין כל חלקיה וקורותיה של בריטניה. הוא הזיכרון הקולקטיבי הגלוי לעין, של אומה דינמית בת 1,000 שנה. והמלכה אליזבת היא המניפסטציה הטובה ביותר לכך. 'התקופה האליזבתנית', כפי שהיא מכונה עוד בימי חייה, תיזכר בהיסטוריה כעידן שבו עברה בריטניה אבולוציה הפוכה: מאימפריה למדינת לאום בינונית. מחברה מעמדית בלתי שוויונית לחברה מובילית (אם כי עדיין מוגבלת), ומכלכלה אימפריאלית לכלכלה מודרנית. אין זה מהלך קל לאומה, לרדת ממרכז במת ההיסטוריה. והכתר, המלכה, הם הקבוע המסייע לאומה להימנע מוורטיגו. הכל משתנה – הכתר נשאר.

בריטניה של תחילת התקופה האליזבתנית, שאחריה עוקבת 'הכתר', הייתה עדיין אימפריה חובקת עולם. ומי שגילם זאת יותר מכל בעונה הראשונה היה ווינסטון צ'רצ'יל. זו גם הסיבה שצ'רצ'יל הפסיד בבחירות לאחר מלחמת העולם השנייה – הוא לא היה האדם הנכון לבנות מדינת לאום קטנה המתמקדת בענייני פנים. לאורך 75 השנים מאז היו לא מעט סוכנים שאחראים לשינוי הזה, אבל חלקה של מרגרט תאצ'ר בעיצובה של בריטניה כפי שהיא היום – וכפי שנראה, של המערב כולו – גדול יותר מזה של כל אדם אחר.

תאצ'ר מפורסמת במאבק שלה במעמד הפועלים (עוד נגיע לזה). אבל היא גם נאבקה במעמד הגבוה, מהלך שזוכה לפוקוס מיוחד בסדרה. בתו של החנווני, שמגהצת ומבשלת בעצמה בזמן ששרי הממשלה מחכים בסלון (בישראל הסוציאליסטית של הסבנטיז היה לראשת הממשלה "מטבחון"; בבריטניה של האייטיז זה עוד יותר מופרך), עומדת בניגוד ישיר לבני המלוכה, שלא יודעים איך לרחוץ תינוקות.

אבל הניגוד אינו קיים רק מול בני המלוכה נטולי הכוח הפוליטי. תאצ'ר מוציאה להורג בלי היסוס את כל הקבינט הפריווילגי שלה, בני המעמד העליון, כשהם מסרבים לתמוך ברפורמות שלה. המפלגה השמרנית תמיד הייתה, ועודנה, מוקד כוח של המעמד העליון. דיוויד קמרון ובוריס ג'ונסון למדו שניהם באיטון קולג', בית הספר האליטיסטי ביותר בבריטניה. ג'ייקוב ריס־מוג, מראשי הטוריז ובכירי התומכים בברקזיט, מתגאה בכך שלמרות שיש לו שישה ילדים, הוא מעולם לא החליף להם חיתול (וגם לא אכל אף פעם סלט. "מה אני, ארנב?" הוא ענה לשאלה בריאיון לפני שלוש שנים). 11 שנות שלטונה של תאצ'ר שמטו ולו במעט את האחיזה במדינה מידי האלפיון העליון של הכסף הישן, שבאופן אינהרנטי יהיה ריאקציונר ויסרב לרפורמות.

תאצ'ר, כאמור, גם ריסקה את ועדי העובדים במחיר דרדור אלפים לעוני. היא גרמה לבריטניה להפסיק לסבסד תעשיות נטולות עתיד, איזנה את הספרים כמו בחנות מכולת, וביססה את עתיד הממלכה על מעמד הביניים – זה שבין הוורקינג קלאס לאפר קלאס. בשני המקרים היא פעלה על פי הכלל הכתוב בתחילת הטור הזה: אין דבר כזה חברה. יש רק יחידים שדואגים למשפחותיהם. כיוון שאין חברה – אין אימפריה להתגעגע אליה, כפי שעושה המעמד העליון. וכיוון שאין חברה – אין "אבא ואמא" שיצילו אותך אם אתה טובע כלכלית. עבורה מייקל פייגן, המובטל שחדר לארמון בקינגהאם בפרק החמישי, הוא "משוגע שמקומו במוסד לחולי נפש", כיוון שאיננו מסוגל לקחת אחריות על משפחתו.

תאצ'ר שינתה את בריטניה מהיסוד. כל ראשי הממשלה אחריה, כולל טוני בלייר וגורדון בראון, אבות ה'ניו לייבור', למעשה המשיכו את מדיניותה. אבל לגברת הברזל יש תפקיד גדול יותר בהיסטוריה מאשר שינוי הכיוון של הספינה הבריטית. התאצ'ריזם חרג מגבולות הממלכה – יחד עם הרייגניזם הוא עיצב מחדש את הקפיטליזם.

הוא העמיד אותו על בסיס תחרות חסרת עכבות, תפקיד קטן יותר למדינה ואחריות אישית אינדיווידואלית גדולה יותר. השינוי הזה השפיע על המערב כולו. ארה"ב ובריטניה, שהפכה למדינה העשירה באירופה (מבין המדינות הגדולות), סחפו את היבשת, ולאחר התמוטטות ברית המועצות – את העולם כולו. הניצחון הזה הוביל לגלובליזציה, להורדת המכסים העולמית ולהפיכת ההגירה לקלה יותר. כי, הרי, אם כל מה שיש הוא "אינדיווידואלים שדואגים למשפחותיהם" – אין סיבה למנוע הגירה, גם כי אין חברה להגן עליה מפני שינויים, וגם כי הגירה היא אקט מובהק של אינדיווידואליזם ותמיכה במשפחה.

הדמות הקרה, הקשוחה, החרוצה שמגלמת ג'יליאן אנדרסון בצורה מופתית, היא בבואה של החברה שהיא מעצבת. הדבר היחיד שמניע אותה הוא הכלכלה – והמשפחה. היא מסרבת, למשל, להטיל סנקציות על דרום אפריקה כי בנה עושה שם עסקים.

התאצ'ריזם, בלי ספק, אחראי להפיכתו של הקפיטליזם הליברלי המערבי לצורת השלטון הדומיננטית והמוצלחת ביותר ב־30 השנים האחרונות. אבל הוא גם אחראי למשבר שחווה הקפיטליזם בעשור האחרון. היעדר האחריות הציבורית הביא למשבר הכלכלי ב־2008. במקביל, הוא יצר סתירה פנימית בימין: למרות ש"אין דבר כזה חברה", גלי ההגירה הביאו לגל נגד של לאומיות (ולאומנות במקרים מסוימים) – ביטוי מובהק של אותה קהילתיות שתאצ'ר ניסתה להעלים, שהלך והתחזק עם המשבר הכלכלי. לכל זה התווספה תמיכה כמעט דתית באינדיווידואליזם וחירות הפרט (כולל חירות ממיסים).

אין זה מקרי ששתי המדינות המערביות שנפגעו בצורה הקשה ביותר מהקורונה הן בריטניה וארה"ב – שתי מדינות שבהן הממשלה מתקשה לכפות על האזרחים איך להתנהג אפילו בשעת חירום ("זה בניגוד לאינסטינקטים שלי לומר לאנשים מה לעשות", אמר בוריס ג'ונסון במארס), ושיש בהם מיעוט ליברטריאני רחב במיוחד שמסרב לשנות את התנהלותו היומיומית "למען החברה". כשאין דבר כזה חברה – קשה לפעול יחד נגד איום משותף.

ועוד עניין אחד: 'הכתר' תמיד פוזלת להווה, והיא עושה זאת בעונה הרביעית בנוגע לברקזיט, הסאגה בת ארבע השנים שמסתיימת בימים אלו. הפרק האחרון בסדרה נפתח בהדחתה של תאצ'ר על ידי מפלגתה שלה לאחר 'נאום 3 הלאווים' שלה, שבו דחתה את הצעות מדינות אירופה לאיחוד פוליטי גדול יותר.

תאצ'ר היא דמות אהודה בקרב תומכי המפלגה השמרנית, ורבים מתומכי הברקזיט טוענים כי הם הולכים בדרכה. במבט ראשון, ההדחה שלה בסדרה נראית כמו רמז לכך שאשת הברזל, לו הייתה חיה היום, הייתה תומכת בברקזיט. אבל תאצ'ר לא הובילה את בריטניה אל מחוץ לאיחוד. היא ניהלה מו"מ להשתלבותה של בריטניה בתנאים מיוחדים. היא לא חלמה על להחזיר את האימפריה הבריטית לגדולתה, כמו רבים מהברקזיטרים. ורמז לבחירה אפשרית הפוכה שלה מופיע במשפט אחר שהיא אומרת בסדרה: "איננו יכולים להרשות לערכים מהעבר לסנוור את עינינו מהמציאות של ההווה, בפרט כשהאינטרסים הכלכליים של בריטניה על כף המאזניים".

דיאנה | התאצ'ר של בית המלוכה

שלוש דמויות ראשיות מככבות בעונה הרביעית של 'הכתר'. סיפורה של דיאנה עשוי להיראות כמו אופרת סבון מטופשת של אנשים במשקל סגולי של נגיפי קורונה, עם קשר רופף במיוחד למציאות. אבל העניין הזה – הקשר למציאות – הוא שהופך את תפקידה של דיאנה למשמעותי.

כשם שתאצ'ר הייתה צריכה לחבר למציאות את בריטניה המדממת־חובות ושקועה בגעגועים לעבר, כך גם דיאנה מחברת את בית המלוכה אל ההווה. יורש העצר, צ'רלס, הוא לא דמות מעוררת אמפתיה או חיבה. הוא חי בעידן אחר. דיאנה האנושית, החמה, היפה, חיברה את בית המלוכה לעידן המודרני, עידן הטלוויזיה והמגע הבלתי אמצעי. היא אמנם בת אצולה, אבל ייחוסה המשפחתי היה נמוך ביחס למלכות העבר. והיא זו שפתחה את הדלת ל"קומונרס" (גם אם מיליונריות) כדוגמת קייט מידלטון (שהוריה נפגשו בעבודה משותפת בבריטיש איירווייז) ומייגן מרקל.

יותר מהכל – היא חיברה את הכתר אל המציאות, הפכה אותו למותג נחשק, ובמובנים רבים הצילה אותו מכליה. ואם הכתר יימוג – תימוג גם בריטניה כולה.

עוד על הסדרה 'הכתר' במדור דמות אחת בחודש:

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook