מי שמביט בתמונות ממצרים ממחצית המאה הקודמת, ייתכן שיופתע למראה נשים רבות הלבושות בלבוש מודרני, חשוף וללא כיסויי ראש. השינוי שעבר על מצרים בתחום זה, שכולל התרחבות ניכרת של נורמת הלבוש הדתי והצנוע יותר, נתפס פעמים רבות כשינוי שקשור להיבט הדתי בלבד של החיים.
חרף העובדה שההחלטה לעטות חיג'אב אמורה להיות עניינה הפרטי של האישה בלבד, זוהי אינה סוגיה תרבותית־דתית בלבד, אלא גם פוליטית. עטיית חיג'אב או הסרתו הפכה במדינות ערביות רבות, בהן מצרים, לסמל של מאבקים פוליטיים – והמשמעות לעיתים סותרת זו את זו.
פמיניזם פוליטי
בשני מאמרים שפרסם לאחרונה בעיתון אל־ג'זירה, מבקש החוקר השאם ג'עפר, בעל ניסיון מחקרי עשיר במעקב אחר סוגיות תרבותיות־דתיות במדינות ערביות ובפרט במצרים, לחשוף את התשתית הפוליטית שמאחורי המאבק המתמשך והמחריף שמתקיים במצרים סביב מקומה של הדת בחיים הציבוריים.
מאמרו הראשון עוסק בעיקר באופן שבו רשויות השלטון במצרים מנסות "להלאים" את הדת, בין השאר על ידי הוצאת הפולמוסים הדתיים מתחומי המסגדים אל הרחוב ואל התקשורת; ובאופן פרדוקסלי, בה בעת הן שואפות לצמצם את האפשרות של קולות אסלאמיסטיים להישמע במרחב הציבורי. המאמר השני עוסק ב־Gender washing, שמתקיים לטענתו במצרים בשנים האחרונות, כאשר המדינה הולכת ונעשית טוטליטרית יותר, ובה בעת מקדמת לכאורה יוזמות של שוויון מגדרי כדי להצטייר כנאורה וכדמוקרטית.
המשותף לשני הדיונים הוא הזווית הפמיניסטית בהקשר הדתי – ג'עפר מראה כיצד ההחלטה לגבי זכויות נשים היא למעשה תמיד פוליטית וחורגת בהרבה מהתחום הדתי־תרבותי שמייצגים גורמים כמו אוניברסיטת אל־אזהר.
כיום, שליטים בעולם הערבי מקדמים אג'נדה שהם מכנים "אסלאם מתון ומודרני", וזאת על ידי הקמת מוסדות לאומיים שמקדמים את מורשת האסלאם. בכך הם יוצרים מצג של דת שאינה מאיימת על שלטונם ועל האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלהם. ניתן לשער כי הדבר רלוונטי במיוחד למצרים, שבה הנשיא א־סיסי עלה לשלטון לאחר הדחת קודמו מורסי, נציג האחים המוסלמים, ומאז הוא מנסה לקדם זהות מצרית תרבותית "חילונית" יותר.
טענתו של ג'עפר היא שבמסגרת הפיכת השלטון לטוטליטרי, גורמי השלטון מנסים להשליט את השיח הפוליטי שהם מעוניינים בו בכל תחומי החיים – מה שמצליח במידה רבה בתחום הכלכלה והפוליטיקה. בתחום הדת, לעומת זאת, הדיון הציבורי סוער יותר, וניכר כי לגורמים הדתיים השפעה רבה וכי השלטון אינו מצליח לכפות את השפעתו עליהם באופן מוחלט.
לדעתו של ג׳עפר, השיח הציבורי בנושאי דת והשפעתה על המרחב הציבורי מסורס על ידי מנגנונים פוליטיים שהם גם לא יעילים וגם מתנגדים באופן אקטיבי לכך שפירות הדיון הדתי יבואו לידי ביטוי בחקיקה, או באופן אחר שיכול להשפיע על חיי האזרחים. הדבר מחריף את האופי המקוטב ממילא של השיח הדתי, שנוטה לעיתים להיות קיצוני.
הוצאת האקט של עטיית חיג'אב מהתחום הדתי־פרטי של כל אישה והפיכתו לעניין ציבורי שהפוליטיקה מעורבת בו, הופכות את הנושא לקשור בשליטה ובאוטוריטאריות. ברגע שהעניין הופך לפוליטי, עטיית החיג'אב כבר אינה נעשית מתוך רצון אישי, טוען ג'עפר ומבקש להראות שזוהי דוגמה לאופן שבו הסְפרה הפוליטית מנסה להטיל את מרותה על זו הדתית.
ביניים: צעד קדימה לאחור
זווית שונה על היחס שבין ביסוס השלטון לבין זכויות נשים נחשפת כאשר מתבוננים בקיפאון השורר בתחום זכויות הנשים. לאחר מהפכת האביב הערבי, החלו נשים להשתתף באופן פעיל יותר ויותר בחיים הציבוריים, תוך דרישה למימוש זכויותיהן ולשיפור מצבן. נדמה היה שמחאות אלה הצליחו להתעלות מעל ההפרדה המגדרית ולכלול את ה"בעיות של הנשים" כחלק מן הבעיות הכלליות של "אזרחים". בפועל, המצב של הנשים בחברה המצרית לא השתפר באופן ניכר.
לטענתו של ג'עפר, גם כאן מדובר בעירוב אינטרסים פוליטיים של השלטון. אם מניחים שכל מעשיו של השלטון במצרים נועדו כדי לבסס את שליטתו ביתר שאת, נשאלת השאלה: איזו טובה עשויה לצמוח לשלטון לא־דמוקרטי מקידום זכויות האישה? כיצד עריצים יכולים להשתמש בזכויות הנשים כדי לחזק את עריצותם?
תשובתו של ג'עפר, המבוססת על מחקרים בנושא, מעלה את המושג Gender washing: מתן זכויות לנשים, או יצירת מראית עין של פעילות זו, המקנים לשלטונות עריצים הזדמנות להצטייר כנאורים וכליברליים, ובזאת להסיט את תשומת הלב מכך שהם בפועל עריצים ודכאניים. הדבר דומה לקיום בחירות מרובות מפלגות, דבר שנועד ליצור מראית עין של התמודדות דמוקרטית, אף על פי שבפועל רק מפלגת השלטון תוכל לנצח.
דוגמה לכך היא חוקי שריון מקומות לנשים בפרלמנט, אשר מצטיירים כנאורים ובכך "מלבינים" בחירות שהן למעשה בחירות לא־דמוקרטיות בעליל. ניתן להשוות זאת למינויה של נג'לאא' בודן, ראשת הממשלה הראשונה בעולם הערבי, לראשות ממשלת תוניסיה. לכאורה, נראה שמדובר בצעד ליברלי ומתקדם, אלא אם כן נזכרים שבמדינה דמוקרטית ראש ממשלה אינו אמור להתמנות אלא להיבחר.
בזירה הבין־לאומית כבר ברור שדמוקרטיה ושוויון לנשים הולכים יד ביד, וכי לא ניתן להפריד ביניהם. במדינות הערביות לא מבינים זאת, או גרוע מכך – מבינים זאת היטב ומנצלים זאת לרעה: שריון כמה מקומות לנשים בפרלמנט מבטיח יחס אוהד מצד מדינות מערביות, שמִתרגם לתמיכה כלכלית או צבאית. בפועל, "קידום" לכאורה של זכויות נשים רק מקדם את העריצות. כך, למשל, העברת חוקים לשוויון מגדרי היא דרך למנוע מארגונים אופוזיציוניים להתמרד סביב סוגיות כאלה; והעובדה שארגונים פמיניסטיים והשלטון פועלים למען אותה מטרה מוארת באור חיובי גם בתוך המדינה.
לאחר "האביב הערבי" התגברה המחלוקת במצרים בין חילונים לגורמים דתיים ואסלאמיסטיים. כיוון שפעמים רבות הארגונים הפמיניסטיים הם בצד החילוני, יוצא שבאופן פרדוקסלי "משתלם" להם לתמוך בשלטון הנוכחי, שמושך יותר לכיוון החילוני. הדבר מוביל לכך שארגוני נשים משתפים פעולה, או לכל הפחות מצייתים בשקט, עם שלטון טוטליטרי דכאני, שמפר זכויות אזרח.
לסיכום, מדגיש ג'עפר שתי נקודות חשובות: ראשית, המאבק אינו באמת חילון מול הדתה, שכן גם א־סיסי ומשטרו אינם מעוניינים במדינה "חילונית" לגמרי מבחינה תרבותית. המאבק הוא של שלטון טוטליטרי על שימור כוחו. שנית, הגעתן של כמה נשים לעמדות בכירות היא בעיקר סמלית ואל למתבונן מהצד לחשוב שמדובר בשינוי מהותי. ההיסטוריה מראה שדווקא במקומות שבהם נשים מעטות הופכות לאייקון או לסמל תרבותי, מעמדן של רוב הנשים יורד והן בעלות השפעה מופחתת על החיים הציבוריים.
עם זאת, קובע ג'עפר, בסופו של דבר, הניסיון של המשטר להעביר את הפולמוס הדתי לתחום הפוליטי לא יפעל לטובתו, כמצופה. זאת משום שהעברת הדיון בעירוב הדת בחיים הציבוריים לשיח הציבורי משמעותה איבוד שליטה מהיר על השיח – בפרט שכיום הוא מתקיים בעיקר ברשתות החברתיות. נוסף על כך, הניסיון להלאים את מוסדות הדת והשיח שנוצר סביב צעד זה מגבירים באופן פרדוקסלי את העיסוק בדת ומעודדים יותר הדתה במרחב הציבורי.
נטע איפרגן היא מתרגמת וכותבת בצוות ״פרויקט אופק״ של מכון ון ליר בירושלים והפורום לחשיבה אזורית
