הפריים הראשון של הסרט 'השוטר אזולאי' הוא תמוה משהו. הוא לא מציג את שייקה אופיר, לא את זהרירה חריפאי, לא את הפושעים הקטנים של יפו. גם את הנעימה הידועה של נורית הירש לא שומעים שם. הדבר הראשון שמופיע בסרטו של אפרים קישון הוא כתובית שמתנוססת במשך עשר שניות: "תודתנו הכנה נתונה למשטרת מחוז תל אביב, על עזרתה החשובה בהפקת הסרט".

העובדה שמשטרת ישראל זוכה לקרדיט מפואר כזה, עוד לפני הצגת שם הסרט ואפילו לפני שם היוצר (שאי אפשר היה לחשוד בו בצניעות יתרה או בנדיבות מופרזת בקרדיטים), מעידה שכנראה המשטרה סייעה באופן חריג להפקה, שלא לומר יצאה מגדרה. אפשר להתפלא על זה. שהרי יוצר הסרט לא היה בלתי ידוע בטיפול שהעניק לדמות השוטר ביצירותיו הקודמות. ואם יש גורם אחד שלא היה אמור להיות מרוצה מזה, ובוודאי האחרון לתמוך בפרויקט נוסף שכזה – זו משטרת ישראל.

המשטרה הייתה צריכה לזכור שבסרטו 'ארבינקא' (1967) הציג קישון שוטר טיפש (גם כאן שייקה אופיר), שאינו יכול להבחין בשוד שמתבצע מול עיניו במפעל הפיס. השודד ארבינקא (חיים טופול) והכנופיה שלו (חברי הגשש החיוור) משכנעים אותו שמדובר בצילומי סרט על שוד הכספת של מפעל הפיס, והשוטר, ברוב כסילותו, מציע את עצמו לצילומים כרקדן סטפס מגוחך. בסרט 'תעלת בלאומילך' (1969), שוטר המקוף (שוב אופיר) הוא חדל אישים, שלא מזהה כי קדיחת רחוב אלנבי נעשית על ידי משוגע (בומבה צור), ללא רישיון וללא אישורים.

הניגוח ההומוריסטי של קישון כלפי השוטר הישראלי לא החל בקולנוע. דמות זו כיכבה בלא מעט הומורסקות שכתב בטורו היומי והפופולרי 'חד גדיא' ב'מעריב', כמו למשל ב'רפורט השבוע', שם מוצג השוטר כבור מושלם, שאינו יודע לקרוא או להבדיל בין המחוגים שעל השעון. הוא רושם דו"ח בשעה הלא נכונה ועוד מתווכח על כך מול הנהג האומלל. 

הייעוד הכחול והאומלל

לעג לשוטרים הוא כמובן לא המצאה קישונית. זו מסורת עתיקה שמתרחשת בכל השפות ובכל תרבות מערבית. הרצון לגחך על בעלי הסמכות הוא טבעי והכרח קומי אוניברסלי. משוטרי 'קיסטון' של הסרט האילם, דרך המפקח קלוזו בגילומו של פיטר סלרס, ועד לואי דה פינס – הלוא הוא 'השוטר מסן טרופז'. כולם ניסו לשבור את דמות השוטר, אבל עם זאת, כולם פעלו תחת המסגרת המגוננת: "קומדיה". המושג המרפא, שתחתיו יכולים להעליב בעל מעמד, תחת ההסכמה הדדית שאיש לא נפגע באמת. שהרי זו "רק קומדיה".

ייתכן שהסיוע המשטרתי שזכה לו קישון נוצר דווקא בעקבות סרטיו הקודמים ונועד לרכך מעט את ההומור הקטלני על חשבון הדמות הראשית. אבל בפועל, כל הבדיחות שהריץ עד אז על השוטר היו בבחינת הומאז' הצדעה, לעומת המכה הקשה שינחית עליו קישון בסרטו משנת 1971.

'השוטר אזולאי' הוא קו השבר הגדול בייצוג דמותו של כחול המדים בקולנוע הישראלי. הפעם, השוטר מוצג על פי הכינוי שנהג משה דיין להדביק ליריביו: "בחור טוב במובן הרע של המילה". השוטר מפסיק להיות מצחיק, טיפש־אך־אגרסיבי – והופך חלש וחסר אונים. אימפוטנט בתפקודו. הסמכות, האחריות והכוח מעוקרים כולם מהשוטר והפעם אין סיבה לצחוק. הבדיחה נגמרת עם הצדעתו המפורסמת; הלגלוג מסרטים קודמים מתחלף הפעם בדמעות וברחמים.

רחמים הם הדבר האחרון במדרג הביקורת שמשטרה הייתה רוצה לראות ברזומה שלה. היא תעדיף אלף סרטי שוטרים טיפשים־אך־נחושים, מאשר שוטר אזולאי רופס אחד.

שייקה אופיר בעצמו עמד על ההבדל בין שני השוטרים הראשונים שגילם אצל קישון לבין האחרון: "בשביל שוטרי המקוף – המשטרה היא ג'וב. בשביל אזולאי – המשטרה היא ייעוד". במובן הזה, זהו תסריט הבלהות של מחלקת הדוברות של משטרת ישראל. שכן עולה ממנו שהמשטרה שלנו, כפי שהיא מוצגת בסרט, מעסיקה במשך עשרות שנים אדם שאין לו בדל של יכולת או כישורים להיות שוטר. וחמור מזה – הוא מאוהב בתפקידו. תושבי יפו אינם יכולים להרגיש בטוחים כשהוא בסביבה. בעלי החנויות יכולים להמשיך לישון בפחד. אזולאי מעביר את שירותו מחידוש חוזה אחד למשנהו, כאשר אלו מתבצעים מתוך רחמיו של מפקדו. כדי לפתור את הבעיה, המשטרה מפנה לו את גבה ושולחת אותו לפנסיה מוקדמת.

'השוטר אזולאי' הוא הסרט הישראלי הראשון שבמרכזו ניצב שוטר בתפקיד הראשי, והראשון שבו המילה "שוטר" מופיעה בכותרתו. הוא יפתח פתח לסרטים נוספים שבהם דמות השוטר תזכה למקום מרכזי, לחקירה נפשית ולבדיקה מעמיקה של מידותיו, אבל בעיקר ישמש כיריית הפתיחה במסלולו העגום ומלא הייסורים של האיש שאמור לשמור על שלום הציבור.

נבגד בידי הארגון

את התחנה האחרונה של השוטר הקולנועי, לעת עתה, אפשר למצוא בסרטו המצוין של ירון שני 'עיניים שלי' (2019), בכיכובו של ערן נעים.

נעים, שוטר אמיתי בעברו, מגלם את השוטר רשי, שלכאורה הסיק מסקנות מקודמיו ולמד כל מה שצריך – כדי לא להיות אזולאי. הוא מיומן, אחראי, חזק, לא פראייר. אלא שכל אלו אינם עוזרים לו; להפך. לאחר שהוא מגדיל ראש ומבצע חיפוש על גופם של נערים בחשד לסחר בסמים, הוא מואשם על ידם, שלא בצדק, בהטרדה מינית ונחקר במח"ש. מאוחר יותר מתברר כי אחד המתלוננים הוא בנו של איש שב"כ, שבוחש בחקירות ודואג כי התיק לא ייסגר כפי שמצופה.

כמו לאזולאי, כך גם לרשי – המשטרה מפנה עורף. הריקבון שפשה במערכת מחסל את מעט האמפתיה שעוד החזיקה את אזולאי עד הפנסיה. חייו של רשי עוברים שרשרת רעידות אדמה, שמרסקות את עולמו המקצועי, המשפחתי והחברתי. למרות כושרו וכישרונותיו הבלתי מבוטלים לשרוד – אין לו סיכוי. הוא מוצא את עצמו חסר אונים (גם במובן המיני וגם במובן הנפשי), עד לנפילתו הגדולה אל השאול.

הדיוק הכמעט על־אנושי שבו מבצע ערן נעים את התפקיד, מתאחד עם עברו שלו כשוטר, שהואשם במציאות באלימות נגד מפגינים בהתנתקות, הודח מהמשטרה ועבר בעצמו טלטלה עזה. ההתכתבות הבלתי פוסקת בין הדמות לבין המציאות רשומה על מצחו של הסרט כל העת. כל זה יוצר תלכיד ראשון במעלה של סרט רפלקסיבי, שמקרין את עצמו דרך החיים של השחקן והפוך – עד למחיקת הרעיון שמאחורי מה שמתרחש על המסך קיימת הפקה. אלה מתאפשרים לא רק הודות למשחק, לכתיבה ולבימוי המעולים, אלא גם בזכות העובדה שהם פועלים על קרקע קולנועית שהוכנה היטב לקראת נפילת השוטר, ובעקבות מסורת של נרטיב אסוני, שזכה לאהדה ולהכרה מקצועית רחבה.

שייקה אופיר זכה בפרס כינור דוד (הפרס הנחשב בתחום התרבות באותן שנים) על תפקידו כשוטר אזולאי. ערן נעים זכה בפרס אופיר (על שמו של שייקה) על היותו שוטר בתפקיד הראשי גם כן. "אופיר" הפך לשמו של "האוסקר המקומי", ובאוסקר האמריקאי ייצג 'השוטר אזולאי' את ישראל, אך לא זכה. הוא כן קטף את פרס גלובוס הזהב לסרט הזר.

התועלת באי־תועלת

נעים ואופיר אינם היחידים. ב־1992 זכה שולי רנד בפרס אופיר על גילום שוטר בתפקיד הראשי בסרט 'החיים על פי אגפא' של אסי דיין. זהו קו האמצע הכרונולוגי בין שני הסרטים הקודמים, וגם קו אמצע פתולוגי באבולוציה של השוטר הישראלי. בין שתי הדמויות האימפוטנטיות שתוארו כאן, בני מ'אגפא' הוא שוטר אומניפוטנט. אדם שחש בעל כוח אבסולוטי ויכולות מגיות שנובעות ממעמדו. הוא אלים. הוא בוגד סדרתי, הוא מספק סמים לחבריו, הוא עבריין בעצמו. הוא נרקיסיסט וחסר רגשות. ובניגוד לדמויות הקודמות, הוא לא זקוק לרחמים. לכאורה.

אלא שעם הרחמים או בלעדיהם, סופו מר גם כן והוא מחוסל בסצנה האפית המפורסמת של סיום הסרט, יחד עם יתר הדמויות. כלומר, המסקנה המרתקת של אסי דיין היא טרגית במובן ההפוך – זה שאתה שוטר רע לא אומר שתגמור טוב.

מתוך אין האונים בוקע גם היופי. ב־2007 גילם ששון גבאי שוטר בסרט 'ביקור התזמורת'. הוא משמש כמפקד תזמורת המשטרה המצרית, שמגיעה מאלכסנדריה לביקור בישראל. זהו אמנם שוטר מן החוץ, אך קשה שלא לשים לב לדמיון בין דמותו לבין זו של אזולאי. גבאי עצמו הודה ששייקה אופיר שימש לו השראה וניתן לאתר זאת בקלות במימיקה, בעמידה הכפופה ובחיוך העגמומי. אלא שהפעם, השוטר מגיע מלכתחילה ללא יומרה לכוח. הוא מסורס מעצם תפקידו כמנצח תזמורת, ללא סמכות או אחריות לאכיפה. הוא מגיע כדי לכבד את הציבור הישראלי ולהנעים את זמנם בקונצרט. וזו, אגב, ההזדמנות היחידה לשמוע שוטר שר.

הסאבטקסט של הבמאי ערן קולירין מציע חשיבה מחודשת על הדמות ותפקידה: כאשר השוטר מעוקר – יש לו הרשות ליצור. כשתפקידו מרוקן מהתוכן שלשמו הוקם הגוף המשטרתי – הוא יכול סוף־סוף לעשות משהו מועיל. הוא מביא לרגיעה, יוצר סביבו אמפתיה ואפילו עושה את הבלתי אפשרי ומחבר בין תרבויות של שני עמים אויבים. אגב, גם כאן פרס אופיר לא עצר. ששון גבאי זכה בו על תפקידו הראשי כשוטר, והסרט עצמו זכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר (אך נפסל מלייצג את ישראל בטקס האוסקר, בגלל שרוב הדיאלוגים בו הם באנגלית).

המורכבות שמתחת למדים

השוטר מקבל תפנית מעניינת בסרט 'עג'מי' (2009) של אותו ירון שני ('עיניים שלי') ושל סכנדר קובטי. גם כאן מופיע ערן נעים כקצין משטרה בשם דנדו (כאן בתפקיד משנה. למעשה זהו תפקידו הקולנועי הראשון), שנאבק בסחר בסמים ובאלימות שביפו. הוא מתפקד היטב, הוא נשוי באושר ויש לו ילדה שהיא בבת עינו (ב'עיניים שלי' הוא וזוגתו מתקשים להיכנס להיריון). אלא שהפעם, חוסר האונים נובע מכובד המשקל הביטחוני־פוליטי שמונח על כתפיו. אחיו החייל נחטף בעת שירותו, והוא נאלץ להתמודד עם המעמסה הזו תוך כדי פעילותו ברחובות. לאחר שנודע כי אחיו אינו בין החיים, דנדו מזהה את חפציו אצל סוחרי הסמים ביפו והוא יוצא ללכוד אותם.

הבעיה הלאומית, הסכסוך הישראלי־פלסטיני, הטרור הערבי והמציאות ביפו מתאחדים כולם, מתערבבים ומשתכללים לכדי קליע אחד שנורה בחזהו והוא נרצח. הטרגדיה של דנדו אמורה להיות אסון לאומי, אך מוגשת בסרט כאסון אישי. גם הסרט הזה זכה בפרס אופיר, וגם הוא היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, כמו 'השוטר אזולאי'. כמו שהיה אמור להיות עבור 'ביקור התזמורת'.

לעומת זאת, המלכודת הלאומית מתהפכת ב'ארץ פצועה' (2015), כאשר השוטר קובי (רועי אסף) מוצא עצמו בסיטואציה בלתי אפשרית – הוא מחויב לשמור על חיי מחבל פצוע, שנמצא באשפוז בבית החולים, מול ההמון שרוצה לפגוע בו. ודווקא כשהשוטר הישראלי נחוש, חזק ומנהיגותי, הוא הופך בעיני הציבור לבוגד.

–

מאז ומתמיד ביקש הקולנוע העולמי לאתגר את מחזיקי המפתחות ובעלי השררה, בניסיון לדחוף אותם לקצה, לבחון אותם ברגעי משבר ולחלץ תובנות ממצבי מצוקתם. ולכאורה, השוטר לא אמור להיות מקופח לרעה. אלא שלצידו ניתן להבחין בשתי דמויות קרובות שבהחלט זוכות ליחס מועדף. הראשונה היא דמות הבלש והשנייה היא זו של איש שירות הביטחון. הבלש (הרקול פוארו, המפקח קולומבו ועוד ועוד) הוא איש משטרה הזוכה למעמד רם, שניתן לו על חשבון מעמדו הנמוך של השוטר הרגיל, שכן הבלש נקרא לזירת הפשע לפענח תעלומות שהשוטרים הרגילים אינם מוסמכים וממילא לא יצליחו לפתור.

הבלש נכנס לזירה בסערה, לאחר שהשוטרים הרימו ידיים. הם זזים הצידה לכבודו והצופה יודע שהמקצוען האמיתי הגיע. כעת, התעלומה תפוענח ברצינות ובמיומנות. הוא יכול לחוות ייסורים ויכולים להיות לו חסרונות רבים, אבל הוא ניחן במערכת חשיבה עליונה, שמקנה לו בכירות.

איש השירותים החשאיים או יחידות עילית ביטחוניות (כדוגמת ג'יימס בונד) הוא כבר ממש גיבור־על. כל מהותו היא הצלחה. הוא נראה טוב, הוא מתפקד טוב, הוא מושך. הוא יודע לירות בכל אקדח, לנהוג בכל ספינת מרוץ ולהטיס כל מטוס. וגם אם הדרכון המזויף שלו מתגלה בדובאי – הוא מצליח לחמוק מעיני הציבור לאחר שהמטרה מושגת ואיש הזדון חוסל. ודאי שדמויות אלו יכולות לחוות גם הן משבר, אבל הקולנוע לא מרבה לגולל אותן בזפת ובנוצות כמו את השוטר הרגיל. וזאת, למרות שגם הוא, כמו הבלש ואיש שירות הביטחון, אמור לשמור על ביטחוננו.

השוטר מוצא עצמו בעמדת נחיתות מבחינת מדרג האהדה והפוטנטיות בקולנוע לעומת שני הדימויים העליונים שלצידו. אבל עם זאת, הוא גובר על שניהם במורכבות, בהתפתחות ובמידת החקר הנפשי של דמותו. והדבר נכון במיוחד בקולנוע הישראלי.

כך ניתן לראות את החקירה מחדש שמתבצעת בסרט 'השוטר' (2011) של נדב לפיד. ירון (יפתח קליין) הוא שוטר שמנסה להחזיר את הגבריות אל התפקיד. להחזיר את המאצ'ואיזם אל חזית המשרה. הוא וחבריו מפגינים את עולם הגוף הגברי ללא הרף, בצ'פחות, במכות, במבחני כושר ועירום. האימפוטנציה והאומניפוטנציה שנראו בסרטים הקודמים נפגשים הפעם לבדיקה אנתרופולוגית. חיי המין של הבלש מעולם לא עניינו אף אחד. את נפשו של ג'יימס בונד איש לא חוקר. אבל חייו הפנימיים של השוטר הם מטעמים. וכאן, ניתן לבחון את הדיסוננס המרתק שבו הוא שרוי. שהרי ירון שואב את כוחו מגופו השרירי, אבל זקיפות הקומה מעידה דווקא על חוסר ביטחון מהדהד. 

מות השריף. סוף דבר

ב־2011 היה נראה שלשוטר שלנו יש סיכוי לצאת מעורו, יחד עם שינוי הז'אנר. זה קרה בסרט האימה הקומי של נבות פפושדו ואהרון קשלס 'מי מפחד מהזאב הרע'. ליאור אשכנזי הוא מיקי, שוטר שלוקח את החוק לידיים (ומודח מהמשטרה) כאשר הוא מנסה לפתור פרשה של חטיפת ילדות ומוצא את עצמו כמענה של החשוד העיקרי בפרשה (רותם קינן), בתקווה שהאחרון יפלוט משהו ויפתור את התעלומה.

היוזמה והאכזריות שפורצת ממנו בתחילת הסרט היו אמורות לטלטל את דמות השוטר ולהשיב לו את אונו כ'הארי המזוהם' הישראלי. אבל תוך זמן לא רב מתחילת הסרט מתגלה כי אחד האבות של הילדות הנחטפות (צחי גראד) הוא פעלתן ונחוש ממנו בהרבה. הוא מזיז את השוטר הצידה ומנהל את ההצגה בעינויי מוות (הכוללים שימוש בלהביור) שגם השוטר מתפלץ מהם. השוטר, מה תגידו, מוצא את עצמו שוב כאשר ידיו קשורות ובשורות איוב נוחתות עליו, כשהוא מבין שגם בתו הפכה לקורבן. כלומר, הניסיון של השוטר לשבור את תקרת הזכוכית הקולנועית רק מקטין אותו ועל כך הוא גם נענש.

דרכו של השוטר הישראלי מימיו כאדם אלגנטי, אסרטיבי, קשוח ומכובד בגילומו של יוסי ידין ב'אלדורדו' (1963) ועד זה שמאבד את עולמו ב'עיניים שלי' (2019) עוברת דרך קילוף כל הנכסים שרכש לו בבית הספר לשוטרים. באיבוד היתרונות המובנים של תפקידו והתערטלות מהמשאבים והכלים שנועדו לסייע לו לתפקד. הוא עובר מערבולות סמכותניות, נפשיות, משפחתיות וגופניות, ומביט בניפוץ אכזרי של חלומותיו. החלומות של מי ששאף להיות השריף של העיירה.

נכון לעכשיו, על פי הקולנוע הישראלי, לא נותר לשוטר שלנו אלא לחכות לגאולה.

חמישה שוטרים גדולים בקולנוע הישראלי

(עפ"י סדר כרונולוגי)

סמל בוג'נוב ('אלדורדו', 1963)

אחד התפקידים המשמעותיים הראשונים של השוטר בקולנוע הישראלי, אך עדיין מדובר בדקות בודדות על המסך. יוסי ידין הוא הסמל בוג'נוב, המופקד על רחובות יפו. הוא שוטר שמרן וקשוח ונראה שהוא שואב את המסורת המשטרתית מן המנדט הבריטי. הוא רואה כיצד העבריין שרמן (חיים טופול) נמלט מהדין במשפט רצח, שבו הוא מזוכה מחמת הספק, וכיצד הוא חוזר לפעילות בשכונה. בעקבות זאת, הוא דולק אחריו ומנסה להפלילו.

זהו אחד הסרטים הראשונים שבהם השתתף חיים טופול וזהו סרטו הראשון של מנחם גולן כבמאי. התסריט עוּבד על פי ספרו של יגאל מוסינזון, שהפך גם למחזה מצליח. לימים הצהיר גולן כי ביקש ליצור סרט על פי האמירה המפורסמת של המשורר חיים נחמן ביאליק: "רק אחרי שיהיה לנו שוטר עברי ראשון, גנב עברי ראשון וזונה עברייה ראשונה, נהיה עם ככל העמים".

שוטר המקוף ('ארבינקא', 1967)

שייקה אופיר מופיע לראשונה כשוטר מקוף. בסרט זה הוא נאלץ להתמודד עם תעלוליו של ארבינקא בגילומו של חיים טופול, הלוא הוא הפרחח השכונתי אך מלא השארם, כובש הנשים, שמתהלך בשטחים האפורים של החוק. חייו מתנהלים בין תרגיל עוקץ אחד לבין תרמית אחרת. ניסיונותיו של השוטר להשליט סדר ולתפוס אותו על חם עולים בתוהו והוא הופך לבדיחה בכל פעם מחדש. תפקיד זה יחזור על עצמו ויגדל בסרטו הבא של קישון – 'תעלת בלאומילך'.

זהו סרטו השני של אפרים קישון (לאחר ההצלחה המסחררת של 'סאלח שבתי'), והפעם הוא מבוסס על הדמות שפיתח בטוריו השבועיים בעיתון 'מעריב'. את ארבינקא הגדיר באחד הראיונות שהעניק כצבר הישראלי האולטימטיבי, שתמיד הוא – קישון – שאף להיות כמותו, אך לעולם לא יהיה. 

אברהם אזולאי ('השוטר אזולאי', 1971)

שייקה אופיר בתפקיד הראשי הראשון שניתן לדמות השוטר בקולנוע הישראלי. אברהם אזולאי הוא שוטר ותיק, לא מהעפרונות המחודדים בתחנה, שאינו מועלה בדרגה ואיננו מתקדם. רשלנותו גורמת לחיי הפשע של יפו לפרוח. למרות שהוא חולם על חידוש חוזה, קידום והעלאה בדרגה, המשטרה משיבה את פניו ריקם והוא נאלץ לפרוש מוקדם מהצפוי.

סצנת ההצדעה המסיימת את הסרט היא אחת מהתמונות הקולנועיות המפורסמות והמצוטטות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. הבמאי אפרים קישון העיד שכתב את התסריט על פי מידותיו של אופיר. אלמנתו של אופיר טענה בתוקף כי התסריט נכתב במשותף, ללא מתן קרדיט הוגן לבעלה המנוח. הסרט זכה בגלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר האמריקאי, מול סרטים של ויטוריו דה סיקה ואקירה קורוסאווה. קישון, שכבר הפסיד לדה סיקה ב־1964, כש'סאלח שבתי' היה מועמד, נאלץ לראות את יריבו גוזל ממנו את הפרס שנית.

בני ('החיים על פי אגפא', 1992)

שולי רנד, בגלגולו הקודם כבוהמיין חילוני, מגלם את דמות המשנה של איש המשטרה בני בסרטו של אסי דיין המנוח. במרכז הסרט ניצב הפאב השכונתי בארבי, שאליו זורמים כל ה"אחרים" של החברה הישראלית: ערבים, מסוממים, חיילים אלימים, עבריינים, מעורערים בנפשם. בני שוהה בפאב גם כדי לעשות בו סדר ולהשליט משמעת, אבל גם כדי להתעלל בסובבים אותו ולספק את יצריו המיניים והאלימים. בניסיון למיין את באי הפאב לקבוצות, לא ברור להיכן בני שייך – לטובים או לרעים. סופו האלים של הסרט, שבו מתבצע טבח יריות בין כל המשתתפים על רקע שירו של לאונרד כהן 'Who by Fire', נתפס כנבואה אפוקליפטית להמשך לבוא בחברה הישראלית.

דיין צילם את הסרט כשמצבו היה ירוד מבחינה בריאותית ונפשית. התוצאה הפכה לאחד הסרטים הישראליים החשובים בכל הזמנים ומאלה שפתחו פתח לקולנוע ישראלי חדש, המספר את סיפורו של המשבר בחברה הישראלית דרך הצילום הקטוע – החיים על פי סרט הצילום. הסרט זכה בתשעה פרסי אופיר, ביניהם הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והשחקן הטוב ביותר. דיין גם קיבל ציון לשבח בפסטיבל ברלין.

רשי ('עיניים שלי', 2019)

ערן נעים מגלם את קצין המשטרה רפי "רשי" מלכה. איש מקצוע מוערך שמתמודד עם משימות לא פשוטות ברחוב הישראלי. בין היתר הוא מתבקש לאתר חבורת נוער שעוסקת במכירת סמים לתלמידים. לאחר שהוא מבצע בהם חיפוש גופני הוא נאשם באופן כוזב על ידי הנערים בהטרדה מינית ומתנהלת נגדו חקירה במחלקה לחקירות שוטרים. במקביל, הוא ואשתו לא מצליחים להיכנס להיריון, והמשבר המקצועי מתערבב עם המשבר המשפחתי עד לפירוק מוחלט של מערך חייו, שלהם הוא רוצים לשים קץ.

לשחקנים בסרט לא ניתן טקסט. הם מאלתרים באופן חופשי, ורובו של הסרט צולם בטייק אחד. למרות שמעולם לא למד משחק, זהו אינו מקצועו (בחייו הוא מנהל חברת אבטחה) והוא מוגדר כ"נון אקטור", זכה ערן נעים לשבחים מקיר לקיר על הופעתו זו בתפקיד הראשי ואף הוענק לו פרס אופיר. במסגרת התחרות זכה נעים מול שולי רנד (הפעם בסרט 'הבלתי רשמיים'). הסרט זכה גם בפרס הבימוי.

–

• מעדן לעיניים: מצעד סצנות האוכל הטובות של הקולנוע // מאת יונתן גת
• העולם מצחיק, אז בוחרים // ההיסטוריה של שיגור בדרני ישראל אל שדה הקרב הפוליטי // מאת: יונתן גת