חדשות הערב מתחילות והמצלמה עוברת לכתב לענייני צבא לדיווח בהול: צה"ל הגיע למנהרה שבה שהה בעבר מנהיג החמאס ברצועת עזה, יחיא סינוואר. הכתב נרגש. אמנם לא ברור מה נעשה כשנמצא את יחיא סינוואר מוקף בחטופים במנהרה מבוצרת, וגם הכתב לא מציע שום תוכנית, אבל התאווה של הציידים ממראה קרני האיל במרחק מלהיבה אותו, וגם הצופה בבית אמור להידבק בחדוות הציד. המסר המרומז ברור: יום יבוא והראש של סינוואר יוגש לכולנו בשידור ישיר.
מאז השבת השחורה אנחנו מולעטים באותם שבבי מידע מהמרדף הזה אחר יחיא סינוואר ומנהיגי החמאס האחרים ברצועת עזה – מוחמד דף ומרוואן עיסא. פה נמצא פתק, שם התגלה סרטון, הנה תעודת זהות מזויפת. במקביל, מוקדשים מאמצים גם לניתוח המבנה הפסיכולוגי של סינוואר, באותו ניסיון נואש ומוכר של בני אדם להבין את הרוע. יחיא סינוואר הוא בו זמנית הילד הדחוי ממחנה הפליטים בחאן יוניס והתגלמות מחודשת של היטלר. יכולות מגיות מיוחסות להבנה שלו את החברה הישראלית. הוא רשע שכמעט יצא מתוך סרט. כך גם מוחמד דף' שכמו רספוטין שרד שלל ניסיונות התנקשות ומלהיב את הדמיון.
אבל יש דבר אחד שכמעט לא דנים בו: מה נעשה כשנמצא אותם? וחשוב מכך, האם תאוות דם – מוצדקת – היא מטרה למלחמה?
סינוואר התכונן לרגע הזה שנים ארוכות. הוא בוודאי לא יצא לפעולת הטבח בשבת השחורה בלי תוכנית מסוימת לגבי מה שיקרה אחריה. סביר להניח שכשיגיע הרגע שבו יכתר אותו צה"ל, סינוואר יהיה מוקף בחטופים. הוא בוודאי הבין שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להרוג את החטופים בניסיון לחסל אותו או לסכן אותם במבצע חילוץ תת-קרקעי נועז. הוא גם לא יסכים לשחרר את כל החטופים בלי ערובה לביטחונו האישי. הוא יודע שברגע הזה ישראל תעמוד בפני אפשרות אחת: לתת לו להימלט למדינה שלישית שתסכים לקבל אותו, בתמורה לשחרור החטופים.
לכן מוכרחים לשאול: לאן מוביל מסע הציד הזה? אם בסופו של דבר הוא מוביל לכך שסינוואר יוצא מהרצועה בריא ושלם בתמורה לחיי החטופים, אז מה הטעם בנרטיב הציד? הציבור הישראלי כנראה לא יקבל את הקתרזיס שלו הוא מחכה, כלומר חיסול סינוואר, אז למה אנחנו משתפים פעולה עם סיפור שייגמר באופן עגום ומאכזב מבחינתנו?
אבל הבעיה העמוקה יותר היא שחיסול סינוואר – עד כמה שיהיה מספק מבחינת תחושת הצדק שלנו – הופך להיות מטרה של המלחמה. ואם זו מטרה של המלחמה, אנחנו נסיים אותה ללא ההישג החשוב יותר שהוא מיטוט שלטון חמאס ברצועה והחלפתו בגורם אחר.
מקומות קשים מולידים אנשים קשים. רצועת עזה, שכבר הייתה מקום קשה לפני 7 באוקטובר, היא כרגע אחד המקומות הנוראיים למחיה בעולם. את מקומם של סינוואר או דף יתפסו אחרים, אכזריים ונוראיים מהם. הם כרגע מתעצבים במחנות האוהלים, ברעב ובחולי.
למעשה, יתכן שהנהגת חמאס בקטר אפילו תשמח אם סינוואר, הבן הסורר בעזה, יחוסל ויוכלו להחליף אותו ברוצח המועדף עליהם. הם יוכלו לנהל משא ומתן שישמור את כוחם ברצועה, וממשלת נתניהו תקבל ניצחון סמלי אך ריק מתוכן.
הפואנטה היא זו: תושבי הרצועה לא אהבו את ישראל בעבר והם בוודאי לא יאהבו אותנו בעתיד. אבל אנחנו מוכרחים לשאול את עצמנו איך נוכל למנוע מבן אדם כסינוואר לשלוט בחבל ארץ שגובל בישראל ולתכנן מלחמות נגדנו.
הפתרון לכך עובר רק במסלול של פתרון מדיני ברור ליום שאחרי, פתרון שיכלול את חזרת הרשות במבנה חדש ומתוגבר שיוכל להשתלט על הרצועה, לשקמה ולהציע לתושביה עתיד שאינו אלימות ונחשלות.
הראש של סינוואר יהיה מתנה נאה. אבל זה לא יחזיר את חללי השבת השחורה או את החיילים שנפלו בקרב. אנחנו חייבים להם עתיד אחר.
נבו שפיגל הוא עמית מחקר במכון מולד ודוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב
