בקיצור: כבר 75 שנים שרצועת עזה מהווה בעיה עבור מדינת ישראל. מדיניות הסגרים שנועדה להפעיל לחץ על חמאס מהציבור, רק חיזקה את כוחו ויצרה תלות של העזתים בשלטון, וההתעלמות מהנזקים שגרמו אונר״א וקטאר, אפשרו לחמאס להתעצם עוד ועוד. אירועי השבת השחורה מלמדים על הצורך בחשיבה מחדש על סוגיית עזה, לצד הגעה לפתרון מוסכם גם עם הרשות הפלסטינית.
לאחר הרצח האכזרי של רועי רוטברג סמוך לקיבוץ נחל עוז ב־1956, ספד לו משה דיין במילים שהפכו במהרה לנבואיות: "שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם". ישראל אומנם הכירה בבעיית רצועת עזה עוד בטרם הכירה בכך שיש אתגר עם הפלסטינים, אך היא עשתה מעט כדי לטפל בעניין. אותה מורסה של תסכול שזיהה דיין רק המשיכה לגדול.
רצועת עזה היא כרוניקה של טרגדיה ידועה מראש. כבר 75 שנים היא לרועץ לכל התקדמות בפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ובשבת השחורה קיבלנו תזכורת מדממת וכואבת לזרמי העומק האלימים שפועמים בה. צה"ל יצא למלחמה מוצדקת בשלטון חמאס, ואין ספק בדבר היכולת הצבאית של ישראל להכריע, אך השאלה היא מה הלאה? כיצד ניתן להוציא את רצועת עזה מהקורלס האלים שבו היא צועדת מאז 1948? כדי למנוע הישנות של זוועות השבת השחורה, לא תספיק הפעלת הכוח, עלינו גם להתייחס לגורמים שמאפשרים למפלצת כמו חמאס להיווצר.
צילום: Mohammed Hajjar
בראשית הייתה פליטות
כבר סביב מלחמת העצמאות הייתה עזה מעוז של התנועה הלאומית הפלסטינית, ובה גם הוקמה ביוני 1948 בחסות מצרית "ממשלת כל פלסטין" קצרת הימים, בראשות המופתי הידוע לשמצה של ירושלים, אמין אל־חוסייני.
לרוע מזלם, מספר שבועות לאחר הקמתה יצאה ישראל ל־"מבצע יואב" נגד הצבא המצרי הפולש, והצליחה לדחוק אותו מרוב השטחים שיועדו למדינה הפלסטינית בתוכנית החלוקה. נפת עזה שנמתחה עד אשדוד, קוצצה עד העיר עזה, ועתה הסתופפו בה פליטים רבים שברחו מכפריהם.
הפליטים הם הדלק שמניע את הפוליטיקה של רצועת עזה. בתא שטח קטנטן של 365 קמ"ר, חיו 200 אלף תושבים, ואליהם הצטרפו ב־1948 כ־200 אלף פליטים שהתרכזו בשמונה מחנות פליטים (מצפון לדרום): ג'באליה, שאטי, נוסייראת, אל בורייג', דיר אל בלח, מע'אזי, ח'אן יונס ורפיח, שהפכו עם השנים לשמות נרדפים לטרור.
מהמחנות הללו החלה לפרוץ ההתנגדות העממית הפלסטינית הראשונית עוד לאחר מלחמת העצמאות, ולאחר מכן עם כיבוש הרצועה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים, כפי שהונצח בשירו של אריק איינשטיין "סע לאט": "ואני חושב עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון – ונלך לעזאזל".
גם האינתיפאדה הראשונה שהכתה את הממסד הישראלי בתדהמה (מדוע בעצם?) התפרצה בג'באליה בדצמבר 1987 ומשם התפשטה לכל השטחים. מתוך הנחשלות והעוני, צמח החמאס במחנות הפליטים כקונטרה עממית לאש"ף החילוני, ועד ימים אלו הם מעוזי התמיכה החזקים ביותר של חמאס.
הבעיה הכי גדולה עם בעיית הפליטים, היא שבשנת 2023 אנחנו עדיין מתייחסים אליה כבעיית פליטים. רבות דובר על חוסר המוכנות של מדינות ערב שמסביבנו לקלוט ולאזרח פליטים פלסטיניים ומספרם כבר נאמד ביותר משלושה מיליון בימינו – רבים מהם כאלה שהם כבר דור שלישי או רביעי, שלא נולדו בשטח ישראל. אנשים אלו חיים בעוני מרוד ונתמכים על ידי סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב (אונר"א), ולא על ידי נציבות האו"ם לפליטים.
באופן חסר תקדים, מוגדר מעמד הפליטות הפלסטיני ככזה שחל על מי שמקום מגוריו הרגיל היה בפלסטין המנדטורית – ועל צאצאיהם. הסיפא יוצרת אנומליה שלפיה מעמד הפליטות עובר בירושה. אונר"א מספקת לאותם פליטים רשת תמיכה סוציאלית של בריאות, חינוך, ביגוד ומזון. אומנם מדובר במעט, אך תמיכה זו מאפשרת לאנשים לחיות חיים שלמים של פליטות.
שימור מעמד הפליט משמר פסיכולוגית תחושה של קורבנות ותוקפנות: הפליטים ממשיכים לראות בישראל את מולדתם ולדרוש כי יתאפשר להם לשוב ל"בתיהם". בתיאולוגיה הפוליטית הפכו הפלסטינית הפליטים לקסטה נבדלת, שעליה נגזר לסבול עד אשר יגשימו את מצוות "השיבה".
צילום: AP
שיבה עד שיבה
ההתעקשות על זכות השיבה היא מחסום בפני כל משא ומתן לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני. גם פתרונות מקלים בדמות פיצוי לפליטים וקליטת מספר סמלי שלהם בישראל, מתרסקים מול הטענה הפלסטינית שהפליטות היא זכות אינדיבידואלית שלאש"ף ולרשות אין זכות לנהל עליה משא ומתן. במצב שנוצר, להנהגת הרשות אין למעשה מנדט ציבורי לנהל משא ומתן על נושא זה.
לאורך שנים הייתה הנחה כי את שאלת הפליטים יש לדחות לסוף תהליך השלום בין הישראלים והפלסטינים, ולהתרכז בנושאים קלים יותר תחילה. הבעיה בתפיסה זו היא שהפליטים עצמם לא מוכנים לקבל את מקומם בתחתית הרשימה. העוני והנחשלות מקצינים את העמדות במחנות הפליטים, והופכים אותם לכר פורה לטרור רצחני שמעכב את התקדמות התהליך בהיבטים "הרכים" יותר.
מצב זה לא יכול להימשך. את בעיית הפליטות יש להתחיל לפתור כבר עכשיו מתוך הבנה שאם מעמד הפליטות נשמר, יתנגדו הפליטים לכל הסדר סופי כך או כך. לפליטי 48 נוספו כעת מיליון מתושבי הרצועה, שהפכו לפליטים בעקבות המלחמה, וישראל חייבת לשאול כיצד נמנע מהם לצעוד במסלול ההקצנה שהותווה בעבר.
את הפליטות כמצב פיזי ומצב מנטלי יש למגר. על ישראל לנקוט בעמדה של מקל וגזר: מצד אחד לדרוש מעמדת כוח את סגירת אונר"א שמנציחה את בעיית הפליטות ולא לאפשר לה להמשיך לפעול בשטחים. התמיכה בפליטים צריכה לעבור לגוף חדש עם מנדט קצר לשיקום מיידי.
מהצד השני, ישראל חייבת להציע לפליטים הקיימים והחדשים עתיד ומקום להשתקע בו. הגמילה מהתמיכה הסוציאלית של אונר"א חייבת להגיע עם תקווה כלכלית, אחרת אותם פליטים יתמידו באומללותם ובעוינותם לישראל.
נוסף על כך, ישראל חייבת לתמוך במאמצים הכלכליים לשקם את צפון הרצועה, אחרת פליטי שכונות רימאל, זייתון, וא־דרג' בעזה יהפכו לאנשי הנוח'בה והג'יהאד האסלאמי של העתיד.
מצור כתכלית ולא כאמצעי
על מדיניות הסגר על הרצועה החליט ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, מתוך הנחה שמשטר חמאס ברצועה יקרוס במהרה בלחץ התושבים הנאנקים תחת עול המצור. הנחה זו התבדתה במהרה, אך ישראל המשיכה לדבוק במדיניות המצור כמנהג דתי שמקורו הפרקטי נשכח. למעשה, לפי דיווח של רון בן ישי ב״ידיעות אחרונות״, נתניהו עומד על כך שמדיניות המצור תימשך גם לאחר המלחמה. אך אם נמוטט את שלטון החמאס מה הטעם בסגר, שנדמה כי הפך לכלי ענישה כלפי אוכלוסיית עזה.
הסגר החל במצור מקיף ואף אכזרי, שכלל גם הגבלות חריפות על כניסת מזון לתוך הרצועה. מסמך של מתאם פעולות הממשלה לשטחים משנת 2008, שנחשף בהוראת בית משפט מספר שנים לאחר מכן, הגדיר לכל תושב עזה מסגרת צריכה של 2,279 קלוריות לנפש ליום. רשימת המוצרים שנאסר להכניס לרצועה כללה בדים ומחטים, מוצרי ניקיון ורחצה, ספרים, ואף פסטה.
בשלב השני שהחל בשנת 2010,לאור הלחץ הבינלאומי על ישראל שנבע מהמשטים לעזה, החלה ישראל להתיר את הרסן ולהתחיל ב־"סגר נושם". יותר סחורות החלו להיכנס לרצועה, אך בד בבד הכלכלה העזתית כבר התרסקה וחמאס השתלט על צינורות החמצן לתוך הרצועה.
מדיניות הסגר מוטטה את הכלכלה בעזה. נכון לשנת 2021,שיעור האבטלה ברצועת עזה עמד על 45%, פי שלושה משיעור האבטלה בגדה המערבית. התמ"ג לנפש ירד לפחות בחצי מאז עליית חמאס לשלטון והוא כיום שליש מהתמ"ג לנפש בגדה. למעשה, אין מדד שבו רמת החיים בעזה לא צנחה דרמטית ב־18 שנות המצור.
עם זאת, האוכלוסייה המקומית לא התקוממה כנגד חמאס. להפך, חמאס השכיל להפוך את עצמו לאופק התעסוקה היציב היחיד לצעירים עזתים. בהיעדר כל מקור פרנסה אחר, גדודי עז א־דין אל־קאסם הפכו למעסיק נחשק. ישראל הורגת מחבלים? לא נורא, יש מאגר ענק וגדל של צעירים עזתים שישמחו להחליף אותם.
במשך שנים ארוכות התריע הממסד הביטחוני כי המצב הכלכלי העגום ברצועה דווקא מחזק את חמאס. כך לאחר מבצע ״צוק איתן״, היו בצמרת הביטחונית מי שהציעו להקים בעזה נמל שיאפשר כניסת סחורות ועגינת ספינות מטען, אך נתניהו התנגד לכך בתוקף.
ישראל הרשמית המשיכה לחנוק את הכלכלה העזתית בזמן שהיא מחזקת את משטר חמאס בהכנסת כסף קטארי. עם הזמן החלה ישראל להעניק אשרות עבודה לאלפי פועלים עזתיים שהגיעו לישראל לעבוד בחקלאות ובהסעדה, אך פתרון זה לא עזר לצעירים העזתים בעלי ההשכלה. הם נאלצו להתחנף למנגנונים של חמאס בשביל תעסוקה או עבור קבלת אשראי להקמת עסקים. ככל שחלף הזמן, הסגר פגע בכלכלת הרצועה אך חיזק את חמאס, שהחזיק יד על הברז שממנו זרם הזרזיף לרצועה.
סביר להניח שהכלכלה של הרצועה, שגם כך נאנקה, ספגה מכה אנושה במלחמה. אדישות מצד ישראל למצב זה תיצור את האקלים שבו צעירים עזתיים ימשיכו לנהור לארגוני הטרור כדי לחפש פרנסה וכבוד. על ישראל לעודד את שיקום הרצועה ופתיחתה למסחר. יחד עם זאת, יש לתת את הדעת לאופן שבו יחולקו כספי השיקום, ולמאפייני הרצועה שלא מאפשרים לה צמיחה ארוכת טווח. שיקום הרצועה חייב להגיע עם מהלך אזורי בשיתוף כוחות ערביים מתונים, פלסטינים ואזוריים, ותוך הקמת שלטון אזרחי שיתנהל בהוגנות וימעט בשחיתות.
קהיר במקום דוחא
אחת הטעויות הגדולות של ישראל הייתה הכנסת קטאר כגורם משמעותי לרצועה. לקטאר כיסים עמוקים ולכן היה נוח לישראל שהיא תנהג כפטרון הרצועה מאז מבצע עמוד ענן, כשהחלה להזרים מיליארדי דולרים. גם לצורך קיום עסקת השבויים הגדולה הסכימה ישראל למעמד של קטאר כמתווכת, וראש המל"ל צחי הנגבי אף שיבח אותה בפומבי.
במציאות, קטאר בהנהגת משפחת אל ת'אני היא קרן השקעות למימון טרור איסלאמי ברחבי המזרח התיכון. הכספים של קטאר זרמו בידיעתה למנגנונים הצבאיים של חמאס, וגם למנגנונים האזרחיים כדי לחזק את שליטתה באוכלוסייה שסבלה תחת הסגר.
חלקים מההנהגה המדינית של חמאס יושבים במלונות הפאר בדוחא וממתינים שסינוואר הסורר יאבד מכוחו. לו יינתן לקטאר המונופול לשיקום הרצועה, היא תשיב את אנשי חמאס הנאמנים לה ותהפוך אותם למושיעי הרצועה. ארה״ב, שלה בסיס צבאי גדול בקטאר, בוחרת להבליג על התנהלותה, אך ישראל חייבת לדרוש כי לאמירות לא תינתן דריסת רגל בשיקום הרצועה, לא בגופה ולא באמצעות בעלת בריתה טורקיה. את שיקום הרצועה צריך להוביל הציר המתון של מצרים־סעודיה.
שטחה המזערי של הרצועה, לצד צפיפות האוכלוסין האדירה והיעדר המשאבים הטבעיים, גוזר כי במבט צופן פני עתיד אין היתכנות כלכלית לשגשוג רצועת עזה. העתיד שלה חייב לכלול את הגדלת שטחה על חשבון שטח מצרי בפתחת רפיח.
מצרים אומנם נרתעת מהכנסת פליטים לשטחה, אך נשיא מצרים א־סיסי כבר הציע בשנת 2014 ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן להרחיב את שטח רצועת עזה ב־1,600 קמ"ר הסמוכים משטחה, ולהקים בשטח המדובר מדינה פלסטינית. מצרים כבר פינתה את האזור מיושביו לאחר שהחל לצאת ממנו טרור כנגד חייליה, וכעת יש לצרף שטח זה לרצועת עזה ולאפשר בניית ערים חדשות ונמל שישרת את הרצועה. מצרים תרוויח כך יציבות בגבולה, יוקרה מדינית, וסיכוי לקידום הסוגיה הפלסטינית; ופעולה זו יכולה לבוא עם חסות מדינית וכספית סעודית, המחפשת הישגים בזירה הפלסטינית כחלק מהסכם השלום עם ישראל.
כדי לשכנע את המצרים לשוב ולדון בכך עלינו להפנים שמבחינת הכוחות הערביים המתונים, עתיד הרצועה כרוך בעתיד הגדה. ישראל לא תוכל להמשיך ולהפריד בין הסוגיות מתוך רצון להימנע מדיון בפתרון שתי המדינות. בהתאם, אין פתרון לבעיית הרצועה שלא עובר בשיתוף הרשות הפלסטינית כגורם שלטוני־אזרחי.
כרגע, רואה ישראל לנגד עיניה את הצורך בשליט בריון שיוכל לכפות את מרותו על תושבי הרצועה ולא מתייחסת לטיב השלטון, אף שהמזרח התיכון מלמד אותנו פעם אחר פעם ,שסופו של כל בריון מושחת בנפילתו.
העזתים שבעו מרורים מהשחיתות של הפת"ח ולכן הסכימו לעליית חמאס לשלטון. לפני השבת השחורה צנח מעמדו של חמאס מפאת השחיתות של שלטונו, וסקרים מעידים כי הפלסטינים כמהים לשלטון תקין.
את כספי הסיוע שיזרמו לרצועה יש לשים בידיהם של אישים שהוכיחו את עצמם כמי שטובת הציבור לנגד עיניהם, ושיקום הרצועה יבוא בד בבד עם מהלך לחידוש פני הרשות הפלסטינית, כפי שמציעה ארה״ב.
צילום: מארק ניימן, לע"מ
ישראל והרצועה
מלחמות גדולות מולידות הסדרים פוליטיים גדולים. מההרס של מלחמת העולם השנייה צמח הסדר הליברלי העולמי. בעלות הברית אכן החריבו את גרמניה הנאצית עד עפר, אך הן גם בנו אותה מחדש מתוך הבנה שאם הן חפצות שמלחמה זו תהיה האחרונה עם גרמניה עליהם לבנות אותה מחדש כמדינה שוחרת שלום.
אומנם אין ציפייה מישראל לעסוק במישרין בפעולת בניית המדינה הפלסטינית, אך מצופה ממנה שלפחות תכיר בכך ששיקום הרצועה הוא גם אינטרס שלה. מאז אותו הספד של משה דיין, נקלעת ישראל לסחרורים אלימים חוזרים ונשנים ברצועת עזה. העזתים לא ייעלמו.
אם לא נפנים את הצורך ליצור בעזה שלטון פלסטיני בר קיימא שפיכות הדמים לא תיפסק לעולם, ואם לא נפנים כי לא ניתן להפריד את בעיית עזה מפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני הרחב, נוכל להתחיל בספירה לאחור לסבב האלימות הבא.
