בתקופה האחרונה מתגברת התובנה שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת תחת מתקפה: המתקפות על בית המשפט העליון, האיום בחקיקת פסקת ההתגברות, ההתעלמות של הקואליציה מהאופוזיציה, הניסיון להקטין את כוחם של שומרי הסף, וגם הטענה הנשמעת תכופות על ידי גורמים בימין, שמדינת ישראל היא קודם כל מדינה יהודית, וה"דמוקרטית" מתוך הצמד "יהודית ודמוקרטית" – נעלם.
מלבד הסיבות הידועות לאיום על הדמוקרטיה בישראל, ישנה סיבת עומק נוספת שמאפשרת למתקפות אלו להתקבל בקלות יחסית, והיא טמונה בשינויים שהתחוללו בהגדרות העולמיות של דמוקרטיה.
בעקבות רצח רבין קמו שתי מגמות מרכזיות בחברה הישראלית. האחת, ניסיון עממי וציבורי לייצר שותפויות בין חילונים ודתיים, מתוך הבנה שצריך להתגבר על השסע שנוצר. בד בבד, במערכת הפוליטית התרחש תהליך הפוך של העמקת השסע בין השמאל והימין בישראל. השמאל, כך הבחין ארתור פינקלשטיין, יועץ הקמפיין הראשון של נתניהו, מזדהה יותר עם הגדרה עצמית ראשונית של "ישראלי", והימין עם הגדרה עצמית ראשונית של "יהודי". בשנים האחרונות חידדה המערכת הפוליטית עוד יותר את ההגדרות ואת הפערים בין שתי הקבוצות, וקיים ניסיון להציג את הגדרות הזהות בחברה הישראלית בין הזדהות עם ערכים יהודיים לערכים דמוקרטיים. במאבק כזה, בין הערך היהודי של מדינת ישראל לבין הערך הדמוקרטי, צפוי הערך היהודי לגבור על הערך הדמוקרטי, וכך הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה.
התופעה הזאת אינה ישראלית בלבד; במדינות רבות מתמודדים עם אתגר דומה. תהליכי הקצנה כלל־עולמיים הובילו בין היתר לרידוד של הגדרת הדמוקרטיה, וערכים אוניברסליים הוטמעו בתוכה באופן עמוק, יותר מאשר לפני מספר עשורים. ישנו ניסיון לייצר זהות בין ערכים אוניברסליים לבין דמוקרטיה, ובכך בתוך התפיסה הדמוקרטית אין אפשרות ללגיטימציה לזהות לאומית, דתית ואפילו תרבותית או למדינה שמעוניינת להיות דמוקרטית, אך מעוניינת בהגדרה עצמית שאינה אוניברסלית בלבד.
זהות לאומית ודתית היא מרכיב משמעותי בהגדרה העצמית של בני אדם, ולאורך ההיסטוריה האנושית היו קבוצות, עמים ואנשים בודדים מוכנים להילחם, לשבת בכלא ואף למות למען הזהות וההגדרה העצמית שלהם. וכעת, אנשים מתבקשים לוותר על רבות מהזהויות שלהם עבור ערכים דמוקרטיים. זה מחיר יקר מאוד, שרבים לא יחפצו לשלם.
בהקשר הישראלי, כשנוצר מאבק בין המדינה היהודית ברמה הלאומית או הזהותית, לבין מדינה דמוקרטית – כל מי שחפץ בזהות, בלאומיות או במסורתיות יהודית, ימצא את עצמו ב"מחנה המדינה היהודית", מול "מחנה המדינה הדמוקרטית". במילים אחרות, דווקא הערכים האוניברסליים שהתגברו בדמוקרטיות בעולם, הם שדוחפים אנשים שאינם מתנגדים לדמוקרטיה אך מעוניינים בלאומיות או בפטריוטיזם לעבר התנגדות לדמוקרטיה או לעבר לאומנות.
זה קורה במדינות שונות, ודוגמה מובהקת עולה בדיון הסוער ביחס להגירה באירופה – עד כמה מותר למדינה להצהיר כי היא אינה מעוניינת בהגירה של קבוצות שאינן מעוניינות להשתלב או אינן מעוניינות בדמוקרטיה, או שמא זה לא לגיטימי כי כדמוקרטיה הערך האוניברסלי עומד מעל לכל.
כדי להציל את הדמוקרטיה הישראלית יש לעצב תפיסה שלפיה הדמוקרטיה מביאה ערכים אוניברסליים כגון שוויון וחירות וכבוד האדם, ומתרחשת בהקשר לאומי מסוים. או כדברי ואצלב האוול, הנשיא הראשון של צ'כיה החופשית: "דמוקרטיה מתרחשת בקונטקסט של אומה ולאום ספציפיים, אשר המסורות התרבותיות, ההיסטוריות והאינטלקטואליות של אותה אומה הן שמעניקות לה את המשמעות והעומק".
על ידי עיצוב כזה של הדמוקרטיה הישראלית ניתן יהיה למנוע את המאבק בין הערכים היהודיים לערכים הדמוקרטיים של מדינת ישראל, לטובת הדמוקרטיה הישראלית.
–
- המלכוד הדמוקרטי // הטור של נדב איל
- מדינה בורחת מבשורה // מאת לאוניד נבזלין
- נתניהו, הבוחר, ושִכחת הקורונה שבוא תבוא // הטור של רותם דנון
