מדינה בורחת מבשורה // מאת לאוניד נבזלין

כלכלה במשבר, עוני מתרחב, זכויות אדם שנמחקו, אלמנטים מאפיוזיים שהפכו למאפיין העיקרי של השלטון והמעגלים שמתעשרים ממנו. מו"ל 'ליברל' לאוניד נבזלין במאמר מיוחד: כך נראתה ההידרדרות הטרגית של רוסיה ב־20 שנות שלטונו של ולדימיר פוטין

לפני 20 שנה עברה רוסיה להנהגתו של איש הקג"ב לשעבר. ב־31 בדצמבר 1999 הודיע בוריס ילצין על התפטרותו מתפקיד הנשיא, ונקב בשמו של ולדימיר פוטין בתור יורשו בתפקיד. קרוביו של ילצין (המכונים "המשפחה") מנסים לטעון שלעברו של פוטין לא הייתה כאן כל חשיבות – הוא היה חסידם הטיפוסי של כלכלת השוק, רפורמות ודמוקרטיה. אולם אלה רק ניסיונות רפים להצדיק בדיעבד את ההחלטה, אשר היה בה כדי לקבוע את המשך הטרנספורמציה של המדינה והשלטון ברוסיה. "הנורא מכל הוא כאשר העם במו ידיו יבחר באדם שאין הוא יודע עליו דבר – לא על השקפותיו הפוליטיות, לא על תוכניתו הכלכלית (אם יש לו כזאת בכלל). והעובדה שאיש זה יודע לדבר בצורה משכנעת רק מאמתת את הכשרתו בתור סוכן הקג"ב, מי שמבחינתו לשקר ובו בזמן להביט בעיניך במבט צלול אינו אלא כישור מקצועי". כך, לפני 20 שנה, פירש העיתונאי ויקטור שנדרוביץ' את מינוי פוטין. בהדרגה, במהלך שלטונו של פוטין, ה"סיכום" שהיה בין השלטון לעם התגבש לכדי מעין אמנה: חירות ודמוקרטיה פחותות תמורת סדר, יציבות ורווחה יחסית. ומה קרה במציאות?

מקובל לחלק את ימי שלטונו של פוטין לתקופות של נשיאותו. הנה, כאן היה פוטין אחד, אחריו פוטין אחר, ואחר כך הכל השתנה. בואו נבחן במקום זאת את שני העשורים שלו כמכלול אחד. ובכן, מה בסיכומו של דבר קיבלו אזרחי רוסיה בתקופת שלטונו (שלו עצמו אין כוונה לשים עליו נקודת סיום)? נתחיל בדבר בולט: העלאת גיל הפרישה לפנסיה. פוטין חתם על צו רפורמה פנסיונית, ולפיו גיל הפרישה לנשים עולה מ־55 ל־60, ולגברים ל־65 שנה.

ההנחה הייתה שכתוצאה מהעלאת גיל הפרישה, ייווצר בחמש השנים שעד 2024 חיסכון של למעלה מ־3 טריליון רובל (ערך הרובל הוא כחמש אגורות; כלומר: כ-57 מיליארד שקלים), וכי הכספים האלה יופנו להגברת ההצמדה של הפנסיות. אולם התיקונים שהודיעו עליהם מאוחר יותר צמצמו את החיסכון הפוטנציאלי הנ"ל ב־500 מיליארד רובל. כך ניתח כתב העת 'RBC'. החיסכון הזה משתווה בהיקפו לזה של ההטבות שקיבלו בברכתו החמה של פוטין החברות הממשלתיות 'רוסנפט' ו'גזפרומנפט'.

אחד הנימוקים להעלאת גיל הפרישה היה כי ברוסיה חלה עלייה בתוחלת החיים. והנה הנתונים האמיתיים: תוחלת החיים אינה עולה, ולמעשה נמוכה בהרבה מהממוצע במערב. הממוצע במדינות המפותחות, למשל, מדבר על תוחלת חיים של מעל 80 שנה לגברים, בעוד שממוצע תוחלת חייהם של אלה ברוסיה הוא 67.5 שנה. כלומר, בשורה התחתונה, רבים מהם בכלל לא יאריכו ימים כדי לראות את פרישתם לגמלאות.

יחד עם העלאת גיל הפרישה הועלה ברוסיה גם המע"מ, מ־18% ל־20%. זה בעת שהכנסותיהם הריאליות של אזרחי רוסיה הולכות ופוחתות מאז 2014, ופיחות בערך הרובל הביא לכך שעבור רבים מאוד מבין אזרחי המדינה יציאה לחופשה לחו"ל, נניח, הפכה לדבר בלתי מושג. יואילו מעתה לנסוע לאתרי הנופש בסיביר ובחבל קרסנודאר. בינואר 2000, חודשו הראשון של פוטין בתפקיד, שער הדולר היה 27 רובל. נכון לסוף דצמבר 2019, הגיע השער ל־62.4 רובל לדולר.

יבוא חיוני? עבירה פלילית

הממשל הרוסי טוען שבתקופתו חלה עלייה משמעותית בשכר הממוצע. נכון, השכר עלה נומינלית, אבל נשחק פלאים ריאלית, כשמביאים בחשבון את הקיזוז באמצע – זה שנוצר בפיחות בערך הרובל. אפשר גם לראות בדיוק כיצד נעשה אותו גידול בשכר. ב־1998, בעקבות המשבר הכלכלי וחדלות הפירעון, נרשמה ברוסיה צניחה בגובה השכר. עם שיקום הכלכלה החלה גם העלייה בהכנסות הציבור. כך, בשנת 2000 עלה השכר הריאלי בכ־21%. זה לא היה קשה מנקודת הזינוק הנמוכה שבה הוא היה, ובהתחשב בעלייה הדרמטית אז במחירי הנפט. אלה עזרו להבטיח תמיכה אלקטורלית ב"יורשו" של ילצין.

אלא שאזרחי רוסיה לא יראו עוד עלייה כזו בשכר מאז ובכל ימי שלטונו של פוטין, עד היום. שנתיים לאחר מכן כבר החלה ירידה משמעותית בנתוני צמיחת השכר. ב־2009 כבר ירד השכר ב־3.5%. ב־2015 הגיעה צניחה דרמטית – 9% בשנה אחת. ורק בשנה האחרונה דיווחו למעלה מ־40% מאזרחי רוסיה על הרעה (נוספת) ברמת חייהם.

כשהובאה מועמדותו של פוטין לתפקיד ראש ממשלה לאישור הפרלמנט הרוסי, הוא אמר שמטרתה העיקרית של ממשלתו היא המאבק בעוני. ב־31 בדצמבר 1999 הודיע שבכוונתו להבטיח את ביטחונם הסוציאלי של אזרחי ארצו. לאורך השנים והקדנציות הבטיח פוטין שוב ושוב להילחם בעוני. ועד היום, 30% מתושבי המגזר הכפרי ו־4% מתושבי הערים (!) ברוסיה נאלצים להשתמש בשירותים בחצר מחוץ לבית. רק ל־80% מתושבי המגזר הכפרי יש מים זורמים בבתיהם, השאר מסתפקים בהבאת מים מבאר או מברז ציבורי, לעיתים אפילו לכתת רגליים עד לנהר הקרוב ביותר.

הישג נוסף, לשיטתו של פוטין, הוא התוכנית למאבק בעיצומי עובדים ותוכנית של 'חלופות ליבוא'. השתיים קשורות זו בזו, כמובן. ברגע ששלטונות רוסיה מערבים את עצמם בשערורייה פוליטית או דיפלומטית, מתחילות לפעול מערכות כלכליות שמביאות לסבל נוסף של אזרחי המדינה. במקרה של "הפצצות" כלכליות נקודתיות, נשללים מתושבי רוסיה דברים שונים. פעם זה יכול להיות יין מגיאורגיה או נסיעות תיירות למדינה זו, פעם אלה מוצרי חלב מבלארוס. מעת לעת ישנן גם "הפצצות שטח" נרחבות יותר. מאז 2014 חל איסור לייבא לרוסיה סוגים שונים של "תוצרת חקלאית, חומרי גלם ומוצרי מזון מארצות שקיבלו החלטה להטיל עיצומים כלכליים כלפי ישויות משפטיות או אישים ברוסיה, או מי שהצטרפו להחלטה כזו". כלומר, מוצרים מארה"ב, מדינות האיחוד האירופי, קנדה, אוקראינה. מוצרים האסורים ביבוא שנתפסו מושמדים באופן מופגן באמצעות דחפורים. הכל מתוך "דאגה לאזרח".

'תוכנית החלופות ליבוא' היא דוגמה אחת מיני רבות ל"אהבה" שהשלטון הרוסי רוחש כלפי אזרחיו. עוד ב־2009 הוחל ברוסיה במימוש אסטרטגיית החלופות בתחום התרופות, זאת "על מנת להבטיח את ביטחונה הפרמצבטי של הפדרציה הרוסית", לא פחות. מאז 2018 פועל חוק האוסר על מוסדות רפואה לרכוש מוצרים מיובאים אם קיימות להם חלופות מתוצרת רוסיה.

חברות זרות נוטשות את השוק הרוסי. כפי שכתב העיתון 'נובאיה גאזטה', בספטמבר 2019 הודיע חבר הפרלמנט מסיעת 'רוסיה המאוחדת' אלכסנדר פטרוב, כי ברוסיה "יוצאו מרישום" (קרי, משימוש) למעלה מ־720 תכשירים. ביולי 2019 ציר אחר מ'רוסיה המאוחדת', אנדריי איסאייב, מסר שבשנה הקודמת משכו יצרנים זרים מהשוק הרוסי למעלה מ־900 תכשירים. אשר לתרופות תוצרת רוסיה, במקרים רבים הן אינן אפקטיביות, או בעלות תופעות לוואי שליליות. וכך, הורים לילדים החולים במחלות קשות נאלצים לסכן את חירותם ולחפש תכשירים רפואיים בכל העולם. תרופות לחולי סיסטיק פיברוזיס, תרופות לאפילפסיה, תכשירים כימותרפיים לסוגי סרטן שונים – כל אלה פשוט אינם בנמצא כיום ברוסיה בצורתם המקורית. חברת התרופות הבריטית GSK הציעה למסור בחינם לחולי סיסטיק פיברוזיס ברוסיה את התרופה האנטיביוטית החיונית פורטום. 

חוק, סדר ורציחות ממוסדות

ומה עם הסדר – אותו סדר שלמענו בחרו תושבי רוסיה בפוטין? במהלך 20 השנים של שלטונו הוכפל ברוסיה מספרם של עובדי מערכת המשפט והפרקליטות. מ־113.7 אלף לכדי 228.9 אלף ב־2018. נוצרה זרוע נפרדת ברשות המבצעת, 'המשמר הלאומי של רוסיה', גוף שמשרתיו מצטיינים בפיזורים אלימים של הפגנות שלוות. ברוסיה מועסקים כיום כ־4.5 מיליון אנשים (!) בזרועות הביטחון ואכיפת החוק: הצבא עם 1.9 מיליון, המשטרה וכוחות משרד הפנים עם 900 אלף, המשמר הלאומי עם 400 אלף, המשרד למצבי חירום עם 300 אלף, רשות בתי הסוהר עם 300 אלף, הפס"ב ומשמר הגבול עם 200 אלף. "זה יותר משהיה בברית המועצות, למרות שאוכלוסיית רוסיה של היום מונה כמחצית מאוכלוסיית ברית המועצות של פעם. מדובר ב־6% מכוח העבודה במשק", כותב ניקולאי פטרוב, חוקר בכיר במכון ChathamHouse.

מערכת המשפט ברוסיה פועלת אך ורק לטובת התביעה הכללית. מושג כמו חזקת החפות נעלם כלא היה. בתקופת שלטונו של פוטין, שיעור הזיכויים בבתי המשפט הגיע לנמוך בתולדותיו. "ב־2018 הוצאו 2,195 זיכויים, כלומר 0.25% מהתיקים הפליליים שנידונו, מספר קטן ב־20% בהשוואה ל־2017", כך מסרה הממונה על זכויות האדם בפדרציה הרוסית, טטיאנה מוסקלקובה.

לפי הסטטיסטיקה הרשמית, מספר העבירות אכן פחת ברוסיה ב־20 השנים האחרונות (ב־32.6%), וכך גם מספרם של מי שמוחזקים במחנות מאסר (ב־39.2%, הרבה בזכות חנינה נרחבת ב־2015). ועם זאת, מספרם של אסירים בני 56­-60 גדל פי ארבעה (ל־31 אלף איש), וזה של בני למעלה מ־60 עלה ב־36%. זו עוד אחת מהסוגיות המטרידות הרבות בעולם שנקרא "שלטון פוטין" – כיצד זה שיותר ויותר פנסיונרים רוסים ננעלים מאחורי סורג ובריח.

למרות ה"סדר" שעליו מדברת התעמולה הרוסית, ברוסיה של פוטין רציחות מהדהדות או מיתות מסתוריות אינן נדירות יותר משהיו בשנות ה־90. הפוליטיקאי סרגיי יושנקוב נורה ב־2003 במוסקבה, עורכו הראשי של 'פורבס' הרוסי פול חלֶבּניקוב נורה ב־2003 במוסקבה, העיתונאית אנה פוליטקובסקאיה נרצחה ב־2003 במוסקבה, חבר הפרלמנט לשעבר רוסליי מאדאייב נרצח ב־2008 במוסקבה, המשפטן סטניסלב מרקֶלוב והעיתונאית אנסטסיה באבּוּרובה נורו ב־2009 במוסקבה, עובדת המרכז לזכויות האדם 'ממוריאל' נטליה אֶסטֶמירובה נרצחה ב־2009 במוסקבה, הפוליטיקאי בוריס נמצוב נורה ב־2015 במוסקבה. זוהי כמובן רשימה חלקית בלבד. ועל מצפונו של השלטון הרוסי, לדוגמה, גם מותו בבית המעצר של המשפטן סרגיי מגניצקי, או מותו של סגן נשיא חברת 'יוקוס' וסילי אלקסאניאן, שהוחזק במעצר על אף היותו חולה במחלה קשה.

ובכן, מעשה ההמרה הושלם. אחרי שקיבלו שלטון של גורמי הביטחון וסדר לכאורה, במהלך 20 השנים שחלפו איבדו אזרחי רוסיה את עיקר הזכויות והחירויות המוקנות לאזרחים במדינות דמוקרטיות. הזכות להביע את דעתך, הזכות למחאה בלתי אלימה, הזכות לבחירות הוגנות ובלתי תלויות ובחירת נציגים המייצגים את האינטרסים שלהם, הזכות לקבל מידע מאמצעי תקשורת בלתי תלויים, ועד הזכות למשפט צדק. ברוסיה של פוטין חוסלו המוסדות העיקריים המבטיחים את פיקוח החברה על השלטון. האופוזיציה והתקשורת החופשית.

לפני עליית פוטין היו מיוצגות בפרלמנט הרוסי, הדומה, שבע סיעות וכן 25 צירים בלתי תלויים. הסיעה הגדולה ביותר עד 1996 (139 צירים) הייתה של המפלגה הקומוניסטית שבאופוזיציה. ב־1 בדצמבר 2001 נוסדה המפלגה הפרו־נשיאותית העיקרית – 'רוסיה המאוחדת'. בין 2003 ל־2011 היה ל'רוסיה המאוחדת' רוב רגיל בפרלמנט; בשנים 2007 ו־2016 היה לה גם רוב חוקתי. זה איפשר למפלגה להתעלם מעמדת מה שכונה 'האופוזיציה המערכתית'. הפרלמנט אישר חוקים כמו זה המכונה 'חוק דימה יעקובלב', האוסר על אימוץ ילדים רוסים על ידי אזרחי ארה"ב. ב־2008 התקבלו תיקונים לחוקה, שהרחיבו את כהונת נשיא רוסיה מארבע שנים – לשש. ב־2012 התקבל בזמן קצרצר חוק המסמן כ'סוכן מדינה זרה' אנשי ארגונים בלתי ממשלתיים. שוב, זוהי רשימה חלקית וקטנה מאוד.

——

הבחירות למועצת העיר מוסקבה שנערכו השנה הראו שהשלטון מוכן לנקוט עתה כל אמצעי, ובלבד שלא יתאפשר למועמדים מן האופוזיציה אפילו להשתתף בהן. כשאזרחים הממורמרים על העריצות השלטונית יצאו לרחובות למחאה שקטה למען זכויותיהם, פוזרו ההתאספויות שלהם בכוח מופרז. מנתוני המרכז לזכויות האדם 'ממוריאל', עולה כי בסוף 2019 נמנים ברוסיה 314 אסירים פוליטיים (רובם בשל "פעילות דתית").

הארגון הבינלאומי 'כתבים ללא גבולות' עורך מדד שנתי שבו הוא סוקר 180 מדינות לפי מידת החירות הניתנת לעיתונאים בהן. המדד משקף את מצב חופש העיתונות לפי הפלורליזם, עצמאות כלי התקשורת, חוקים רלוונטיים והגנה שממנה נהנים העיתונאים. מאז שפוטין נכנס לתפקידו, מיקומה של רוסיה מידרדר כמובן ברשימה. ב־2017 דורגה המדינה במקום ה־148. החל משנת 2000, כלי התקשורת הבלתי תלויים חוסלו או הועברו לפיקוחה של המדינה ו/או קבוצות כלכליות המקורבות לקרמלין. במקרים אחרים אפילו מונו מנהלים ועורכים הנאמנים לשלטון. הצרת צעדי התקשורת נעשתה באמצעים מגוונים: הגבלות בחקיקה, לחץ משפטי או פיננסי, רדיפה פלילית, רכישה ישירה. במקביל נבנתה מכונה משומנת של תעמולה ממלכתית טוטאלית המבוססת על שקר, פייק ניוז ומניפולציות. עד כדי כך, שאפילו המנכ"ל של 'הערוץ הראשון' של הטלוויזיה קונסטנטין ארנסט, נאלץ להודות בריאיון שנתן לאחרונה ל'ניו יורקר' כי הכתבה ששודרה בערוצו בדבר מטוס תקיפה אוקראיני, שכביכול פגע במטוס הנוסעים המלזי ב־2014 – הייתה בבחינת 'משגה'.

תעמולה פנימית וערעור המערב

אחת מאבני היסוד של התעמולה הרוסית, הן לשימוש פנימי והן לקהל היעד בעולם בכלל, היא האמירה כי בתקופת פוטין רוסיה השיבה לעצמה את מעמדה כמעצמת־על. אם נתבונן על כך בראייה אובייקטיבית, לא ברור במה זה בדיוק מתבטא. האם בכך שבמקומות שונים בעולם מעניקה רוסיה שירותי "פרוטקשן" למשטרים נפשעים ודיקטטוריים? לצורך זה, למשל, נעשה שימוש בכלים ובאמצעים רבים: מתן תמיכה דיפלומטית וצבאית ברמה מדינתית (כמו למשטרים של מאדורו בוונצואלה או של אסד בסוריה), אספקת שירותים של חברות שכירי חרב לא חוקיות (בסוריה, במרכז אפריקה ובארצות אחרות), מתן מקלט (כמו במקרה של נשיא אוקראינה לשעבר, שנמלט, ויקטור ינוקוביץ'). במקביל פועל משטר פוטין בצורה ממוקדת במטרה לערער את האמון בערכי הדמוקרטיה ברחבי העולם. פוטין עצמו שב ומצהיר כי "הליברליזם מיצה את עצמו". הקרמלין מפעיל האקרים, סוכני שירותים מיוחדים ומרגלים, מתפעל "מפעלי טרולים" במרחב הווירטואלי בכל מקום כמעט, ומשחד פוליטיקאים מערביים.

למעשה, מערך שלם נבנה לטובת מאבק בדמוקרטיות המערביות. התערבותה של רוסיה בבחירות ובמשאלים במדינות אחרות כבר הפכה מזמן נושא לחקירות ובירורים שונים, ובינתיים, גם מעשי פשע בינלאומיים הופכים לדבר מקובל ברמה המדינית. רוסיה נמצאה במרכזן של שערוריות הסמים הממריצים בספורט, ופקידים עורכים מבצע שלם ומורכב כדי לזייף תוצאות של בדיקות בתחום. אנשי שירותים חשאיים רוסים מבצעים פשעים רבים באירופה; אחת הדוגמאות האחרונות בתחום היא רצח האזרח הגיאורגי זלימחאן חנגושווילי בברלי, או ניסיונות רצח מתוקשרים, כמו הרעלתו סרגיי סקריפאל בבריטניה, תוך שימוש בחומר לחימה כימי. הקהילה הבינלאומית נאלצת – ובצדק רב – להנהיג עיצומים נגד שלטונו הנפשע של פוטין ונגד פוליטיקאים ואישים הקשורים אליו. רוסיה משתלטת על שטחים לא לה (כמו קרים) וכן על אוניות של מדינות אחרות. היא לוקחת אזרחי מדינות אחרות כבני ערובה, ושולחת אותם מאחורי סורג ובריח בכוונה להחליפם בעתיד. כאן בישראל למדנו על כך היטב לאחרונה. בשורה התחתונה, אם רוצים לדבר על "גדולה" ביחס לרוסיה של פוטין, הרי שאפשר לעשות זאת רק בהגדרה האמיתית הנכונה. רוסיה הפכה למעצמת מאפיה.

בשלבים הראשונים, משטרו של פוטין לא נראה כך. היה בו כדי להטעות. רפורמות הותנעו, הקלות ניתנו לעסקים, מו"מ נוהל על כניסת המדינה לארגון הסחר העולמי. נרשמה צמיחה כלכלית, עלייה בהשקעות הזרות והתחזקות הרובל. אולם לאחר מכן קרתה פרשת 'יוקוס' (גילוי נאות: הח"מ היה בין ראשי החברה), שסימנה את תחילתה של הלאמת הכלכלה. לפי הערכות שונות, הגידול של כמעט פי שמונה במחירי הנפט בפרק הזמן שבין 1998 ל־2008 (מ־13 דולר ל־97 דולר לחבית בממוצע השנתי) הוא ההסבר לשליש עד חצי מסך קצב הצמיחה הכלכלית של רוסיה במהלך העשור הראשון לשלטונו של פוטין.

רפורמות שהושקו לא מומשו, הישגים כלכליים שהובטחו לא הושגו. אחרי משבר חריף שהגיע לאחר הקריסה העולמית ב־2008 היה שיקום מסוים. אך ב־2011-2010 קצב הצמיחה במשק החל לרדת במהירות. הירידה במחירי הנפט, המלחמה ובידודה של רוסיה מהכלכלה העולמית שבאו בהמשך, סתמו את הגולל על התקוות לצמיחה כלכלית. במקום קצב שנתי של 6% כבעבר, צמיחת התל"ג השנתית עמדה על 1% בלבד בשנים 2018-2012. במונחים דולריים, התל"ג של רוסיה נותר ברמה של שנת 2008. חלקו בתוצר העולמי ירד בכשליש. ההשקעות הזרות פחתו בקצב מסחרר, וקצב בריחת ההון גבר פלאים. בין 2014 ל־2018­ הגיע היקף בריחת ההון מרוסיה עד 320 מיליארד דולר, כ־4% מהתל"ג השנתי, מציין הכלכלן הראשי של הבנק האירופי לשיקום ולפיתוח סרגיי גוּרייב, במאמר שפרסם לאחרונה בעיתון 'ויידומוסטי'.

משפחות המאפיה של הקרמלין

מי כן הרוויח מ־20 שנות השלטון הללו? במהלך שנות פוטין התגבש ברוסיה סוג מיוחד של אליטה, המתמקדת אישית סביב השליט עצמו. היא תלויה בו וניזונה ממנו. על מגבלות אתיות כבר אין מה לדבר. וזו עוד סיבה לתוצאה הסופית, שבה רוסיה שוכנת בדד. "החצר" של פוטין עומדת בפני עצמה. מעין יחסים פיאודליים טיפוסיים, כשכל המדינה נתפסת אך ורק כמקור לרווחים פוטנציאליים לאנשי המעגל הקרוב. זה בא ליד ביטוי בכל תחום כמעט: תפקידים בשירות המדינה, משרות בתאגידים ממלכתיים, מחוזות הניתנים לניהול, או מכרזים הניתנים לחבריו של הנשיא.

מחקרים הראו כי הונם של רוסים המצוי מחוץ לגבולות המדינה עולה בערך פי שלושה על היקף יתרות החוץ הרשמיות; היקפם דומה בגודלם לנכסים הפיננסיים של כלל משקי הבית ברוסיה עצמה. כלומר, הרוסים העשירים בחוץ לארץ – בבריטניה, בשווייץ, בקפריסין ובמרכזי "אוף שור" דומים – מחזיקים בהון המשתווה לזה שיש לכלל אוכלוסיית רוסיה. ב'פורבס' הסבירו בשעתו כי הונם הכולל של המיליארדרים ברוסיה בשנות ה־90 היה למעשה מצומצם למדי. הוא גדל באופן ניכר בתחילת שנות ה־2000, והגיע לרמה של 25%-40% מההכנסה הלאומית בתקופה שבין 2005 ל־2015. זה הרבה יותר ממה שמצוי במדינות המערב: הונם הכולל של כל המיליארדרים היווה בין 5% ל־15% מההכנסה הלאומית בארה"ב, בגרמניה ובצרפת באותה תקופה, כך על פי 'פורבס'. כלומר: ריכוז ההון בידי האליטה של פוטין עולה בהרבה על מה שקיים בארצות אחרות.

כאשר במשך זמן רב המדינה מתנהלת כמו אחוזה פטריארכלית, מתחיל תהליך התגבשותן של שושלות. הנה מספר דוגמאות לכאלו שהתהוו בתקופת פוטין: בראש שושלת טימצ'נקו עומד גנאדי טימצ'נקו, ידידו של הנשיא, שהונו נאמד, על פי 'פורבס', ב־20.1 מיליארד דולר. מייסד משפחת רוטנברג הוא ארקדי רוטנברג, ידידו של פוטין, שהונו מוערך ב־2.6 מיליארד דולר. בראש משפחת פטרושב נמצא ניקולאי פטרושב, מזכיר המועצה לביטחון של הפדרציה הרוסית, לשעבר ראש הפס"ב. משפחת קובלצ'וק של יורי קובלצ'וק, שהונו הוערך ב־1.3 מיליארד דולר. משפחת מורוב שראשה הוא יבגני מורוב, ראש שירות האבטחה הפדרלי של רוסיה בשנים 2000–2016. משפחת צ'איקה של יורי צ'איקה, התובע הכללי של הפדרציה הרוסית. משפחת שאמאלוב של ניקולאי שאמאלוב, ידידו של פוטין. משפחת צ'מיזוב של סרגיי צ'מיזוב, ששירת עם פוטין בעבר, וכיום מנכ"ל התאגיד הממלכתי 'רוסטֶך'. משפחת בורטניקוב של אלכסנדר בורטניקוב, ראש הפס"ב. ומשפחת סייצ'ין של איגור סייצ'ין, ידיד הנשיא העומד בראש חברת הנפט הממלכתית 'רוסנפט'.

——

התוצאה של 20 שנות שלטונו של פוטין היא מדינת מאפיה במלוא מובן המילה. הכלכלה סודרה מחדש כדי לשרת את האינטרסים של משפחות פשע, שהוקמו על בסיס המעגל הפנימי של הנשיא. המוסדות הממלכתיים והפוליטיים אורגנו מחדש, על מנת להבטיח את המשך האחיזה בשלטון (תוך שימוש במראית עין של שאריות דמוקרטיה לצורכי הסוואה). השלטון פועל למען מטרה אחת – להעשיר את משפחות המאפיה. אין זה מפתיע שאזרחי רוסיה בוטחים פחות ופחות במדינה כזו. מנתוני מכון המחקר הלא ממשלתי 'מרכז לוואדה', החשש מפני עריצות הרשויות הוא כיום אחד משלושת הפחדים העיקריים של אזרחי המדינה.

בהתאם, גדל מספרם של מי שאינם רוצים לחיות ברוסיה של פוטין. ב־2012, לפי נתוני הלשכה הלאומית הרוסית לסטטיסטיקה, עזבו את רוסיה כ־100 אלף איש. ב־2017 המספר הגיע ל־377 אלף, ב־2018 – כבר 440 אלף. הנתון שיסכם את 2019 יהיה גבוה עוד יותר. לפי נתוני מכון גאלופ, כל רוסי חמישי היה רוצה לעזוב למדינה אחרת אם הייתה לו אפשרות כזו. הנתון בקרב הצעירים שבהם גבוה בהרבה. תוצאה מבורכת בהקשר זה היא עלייה מוגברת לישראל. ההגירה מרוסיה לכאן מתקרבת לרמת ההגירה בתקופה הסובייטית. מאז 2015 הגיעו לארץ כמעט 40 אלף עולים משם, במה שכבר מכונה בקרב רבים "עליית פוטין".