פנה אליי בחור צעיר. עוקב שלי בפייסבוק. כתב לי הודעה ארוכה ומלאת להט במסנג'ר. כתב שהעולם רובץ על כתפיו. שהיה חרדי ועכשיו הוא חילוני. שטעם מזה ומזה, ושיש בו זעם אצור ואושר כבוש, אור גנוז וחשכה נראית. כך הוא כתב, בערך. כלומר, הוא כתב פחות מסוגנן, אבל עם המון להט. המון להט. והוא אמר לי שהוא מחפש מישהו שיגלה אותו. שיחשוף אותו לעולם. ושהוא רוצה לכתוב טור אישי בעיתון. זה חלומו – זה הקטר הפנימי שמדהיר את מחשבותיו ומסעיר את לילותיו: הוא רוצה לכתוב טור בעיתון. בעיתון של המדינה. כך הוא כתב: "אני רוצה שמישהו יעזור לי להגשים את חלומי לכתוב טור אישי בעיתון של המדינה".
אלוהים שישמור. אלוהים שישמור.
"וכי למה לך טור אישי בעיתון של המדינה?", שאלתי. מונע ממנו את המשך המחשבה הבלתי נמנעת, והיא: שאין יותר עיתון, לא כל שכן "של המדינה"; וגם ש"טור אישי" (בדיוק כמו זה שאתם משחיתים עליו את זמנכם ברגע הזה ממש. וכי למה לכם, דאם איט? למה? למה?) הוא יותר פאסה קומפוזה מהביטוי פאסה קומפוזה, ושאם יואיל נא בטובו להציץ בלוח השנה ולהתעדכן בעובדה שפאקינג שנת עשרים־עשרים עכשיו ולא תשע עשרה־תשעים־וארבע. "כי זה חלומי מילדות", השיב בלהט של מי שעדיין זוכר את חלומות ההתבגרות שלו ועדיין אחוז באינטרפרטציה הרומנטית של המושג "מימוש עצמי". "כי זה מה שנולדתי לעשות", המשיך, בלי להבליע גרם אחד של אירוניה, "וכי העולם צריך לשמוע. העולם מוכרח לשמוע את קולי".
–
נאנחתי בעצב. על תשע עשרה־תשעים־וארבע שחלפה לבלי שוב (הייתי אז בן עשרים ושלוש. מטומטם לתפארת. אבל הלהט שהתפתל בעצמותיי! אלליי! אלוהיי!). על מוסד "הטור האישי", שאפילו כעת, שעה שאני מוציא ממנו איזה פירור לחם למחייתי, נדמה לי כה תפל ומיותר ונעדר וריק ולא, פשוט לא. עבר זמנו מהעולם. ועל העיתונות. שבוטשת את מגפיה בתוך הביצה הטובענית של ה"דיגיטל" וה"סושיאל" וה"נטפליקס" (מילת קוד לכל מה שמרתיע את אבי בן השמונים ושבע). ועל החלומות של הנעורים, שמבוזבזים על עלמים ועלמות ועל עלומים בלתי מעובדים, בלתי ממוקדים, בלתי מחושבים, בלתי מתוכננים, בלתי יעילים. והרהרתי לעצמי על כמה הרבה רציתי לומר לעולם, וכמה מעט היה לי לומר ולהשמיע – כלומר, אם לא מביאים בחשבון את נהמות הכאב שלי, את עלבוני שביקשתי לתבוע מיום שעמדתי על דעתי, ואת התאווה הבלתי מוסברת שלי להכרה, להתקבלות, לתהילה, לצומי. וחשבתי גם על זה שעכשיו, כשיש לי במה ויש לי קהל ויש אנשים צעירים שפונים אליי במסנג'ר של הפייסבוק בעידן הסושיאל של הדיגיטל הנטפליקסי, ואין לי שום דבר חכם לומר. ואין בי עוד זעם, או להט. אפילו לא רעב, או חרמנות. אולי חרמנות לרעב, או רעב לחרמנות. לא, זה אינו וידויו של מי שימיו הטובים מאחוריו ובאר יצירתו יבשה (אין זה לומר שימיי הטובים אינם מאחוריי, או שבאר יצירתי שוקקת. נהפוך הוא); איזה גלגול עיניים נוגה של מי שמביט מדושן, סיגר לח בפיו, מעושן, כרסתן, שבע רצון ושבע ידע. לא ולא. ביום שאהיה שבע רצון או מסופק, אתאבד. חד וחלק.
זו גם אינה קינה של מי שחייו חלפו בסך, ולמרות שהגשים את כל חלומותיו, וכבש את כל פסגותיו של בן העשרים ושלוש משנת תשע עשרה־תשעים־וארבע – הוא מרגיש כאילו הפסגה שעליה התייצב הייתה עשויה אבק, וכאילו החלום שנחלם והפך למציאות לא היה החלום שנחלם בכלל. אפילו לא קרוב. זה אינו הדף הנועל ברשימותיו של מי שהסוללה שלו התרוקנה ונר חייו התמעט עד לאפס חלב. מי שנכנע, שהובס, שנשחק תחת גלגלי השיניים הטוחנות של הקומביין הזה שדש את כולנו לגרגירי תבואה דקים וזהובים. לא, זה לא זה. זה אינו הטקסט הזה. זה "טור אישי", כמו שאני עדיין זוכר כיצד לכתוב. כמו שאני מתקשה לעמוד בדד־ליין, והכתיבה לי חצץ, בניגוד לגיל עשרים ושלוש, אז שצפתי מילים ויריתי אותן בצרורות אוטומט ארוכים, כמי שימות אם לא יכתוב כאן ועכשיו את המילים. לא, הכתיבה אינה קלה כשהייתה. המילים אינן מתלהטות־מתפוצצות כמו גרגירי תירס על תשתית סיר מורתח. מנתרות במפגשן עם הטמפרטורה והמתכת, מאיימות לפגוע בתקרה בכוח התעופה שלהן. לא, זה כבר לא זה. זה כבר לא זה – מזה זמן. איני יודע לומר כמה זמן. אולי שנה. אולי עשור. אולי הייתה זו הידרדרות איטית וממושכת, שבה לא השגחתי. בדרך שבה השיער נצבע אט באפור. בדרך שבה הפנים מתקמטות. העור נעשה כמוש, השרירים רכים ורופסים ועסיס החיים יבש, טיפה אחר טיפה. ואולי זה אירע בחטף. באבחה אחת מהירה – תוצאה של איזו טראומה נקודתית (אני יכול להניח על כמה אפשרויות את האצבע); או כמו התרסקות של מפולת, שבמהלכה איזו נקודה ארכימדית נקטעת וכל שיווי המשקל שמאזן את המבנה קורס תחתיה. אין לדעת. מי יודע. מודעות עצמית גבוהה, לצד עיסוק אובססיבי בי ובאני ובעצמי, אינם מבטיחים רמת התבוננות טובה או ניתוח חד. אדם קרוב אצל עצמו. אבל כנראה קרוב מדי.
–
לא, הטקסט הזה הוא שיר הלל לשום דבר. לטון חדש. ניגון חדש. נימה חדשה. אולי אני חדש. לא משופר! לרגע לא טענתי שאני החדש הוא משופר. אבל הוא חדש והוא כאן. והוא פעיל ונפעל ומתהווה והווה ומתקיים וקיים, ומתכתב עם עוקבים צעירים בפייסוש.
ניסיתי להביא לאוזניו את העובדה שאיני כתמול שלשום ושקשריי אינם טובים כשהיו (תוצאה של התנכרות והסתגרות ממושכת), ושגם העצות שיש ביכולתי להשיא לו מוגבלות בתועלתן. אבל הוא התעקש. אז אמרתי לו את האמת: "שמע, שכח מהקשקוש הזה של טור אישי. החארטה הזה מת זה מכבר. אנשים אינם קוראים היום. ובעידן שבו מכל פינה מתנפל עליך מישהו עם סטורי או פוסט או שיתוף או ציוץ או פאקינג הטיק־טוק החדש הזה, נובאדי גיבז א פאק. באמת, ילד – לאף אחד לא אכפת. מה דעתך. מה עמדתך. מה אתה מרגיש. מה אתה רוצה לצעוק. מה עברת בחיים ומה ברצונך ללמד את העולם. העולם עייף. מוצף. מותש. חנוק. חסר סבלנות ונשימה. אורגיית האני הזאת שכולנו השתוללנו בה בשני העשורים האלה הפכה את קיומו של הזולת לבלתי נסבל עבור מרביתנו. רק אידיוט ישחית מזמנו על קריאה של הזולת. רק אידיוט יחשוב שיש לכתיבתו הד או משמעות, או אפילו מרכיב של פורקן. איטס אובר, חביתוש. גיים אובר. העת החדשה הזאת מחרבנת על הלהט שלך, על הכאב שלך, על המילים שלך. על הכל. אתה מוכרח להפנים – העתיד נע לצדדים. הוא לא מתקדם לשום מקום. אנחנו בתנועה מעגלית סביב צירנו. לדעתי מדובר בהתחפרות לצורך כריית קבר. שמע לי: החלף את החלומות שלך. כי אלה לא מעודכנים".
הוא לא המתין, אפילו לא שנייה, לפני שהקליד: "אתה יכול לחבר אותי לעורך 'ידיעות אחרונות'?".
–
