fbpx

סליחה כפרה | הטור של לילך וולך

בקשות סליחה ומי שמאחוריהן

0

הדבר הראשון שגנבתי היה שמלת ברבי. אני אומרת הדבר הראשון, כי היו עוד. היו קלפי חבורת הזבל, והייתה טבעת, ועל זה כבר כתבתי, כדי שלא לשכוח ולא להשכיח. בכל אופן, בפעם הראשונה שגנבתי הייתי בת שש, ולא הייתה לי בובת ברבי; לא בובה אמיתית, לפחות. היה לי מין חיקוי לא מוצלח, של בובה עם ראש גדול להדאיג, ובמקום שיער זהב ארוך וחלק היה לה שיער קצר כתמתם ומתולתל. חוץ מכל אלו, ומה שהיה הכי חמור בעיניי, היא הייתה שמנה מדי. אלו היו שנות ה־80 ובהחלט אמרו על בובות "שמנה מדי"; גם על ילדות קטנות אמרו.

לליטל, בת השכנים שאיתה גדלתי, היו ברביות אמיתיות, יותר מאחת, כנראה שלוש או ארבע, והיו לה גם שמלות ברבי אמיתיות. זו הספציפית שחמדתי עד אובדן שליטה הייתה שמלה מנופחת ומרובת שכבות, בצבע פנינה שמושג רק משימוש בבד סינתטי ודליק במיוחד. היה לה מחוך מודגש תיפורים שפיסל מחשוף לב מעל חזה הברבי המושלם שהביך אותי, ומעל כל זה הייתה שכבת בד נוסף ורוד ומנצנץ, מין בגד עליון מוגזם של נסיכות, שנקשר במותניים בסרט. אני עדיין זוכרת את זה במידת הפירוט הזו, בגלל שזה היה לא פחות מקריסטל מת' לילדות קטנות. נדרשה רק פעם אחת של משחק בשמלה הזו כדי שהמוח שלי ישתנה לתמיד כך שלנצח אתאווה אליה. ופעם אחת, כשליטל הייתה מוסחת בכל העושר האדיר והמכעיס של בובות הברבי ושמלות הנשף, קיפלתי את השמלה הנחשקת והכנסתי אותה אל הגומי של תחתוני ברבאבא שלי. ליטל הייתה קטנה ממני בשנה, והיה קל לגנוב ממנה. הבהיל אותי עד כמה קל זה היה, ואולי בגלל זה לא קראתי לזה לגנוב למרות שידעתי שזה מה שזה, וגם כבר ידעתי מה הכוח הכישופי של מילים לסמן מה אמת ומה ליד אמת. בכל מקרה, ביני לביני הסברתי לעצמי שרק "לקחתי לקצת" לליטל את שמלת הברבי בזמן ששיחקנו.

השמלה הגנובה לא עלתה על הבובה שלי בכלל. היא נתקעה לה באגן שהיה מפותח ורחב ובפירוש מפורט מדי לטעמי. הזעם הרותח שלי היה כזה שבדיעבד מפתיע אותי שלא גזרתי את השמלה כדי שתתאים בכוח, ואם לא תתאים בכוח, לפחות לא תעלה על אף בובה אחרת אף פעם. זמן קצרצר עד ייאוש לאחר מכן, כשנתפסתי בגניבה, אמרתי שבת השכנים נתנה לי את השמלה במתנה. זה היה שקר שקל היה לעלות עליו, אם מביאים בחשבון שליטל התלוננה שנעלמה לה השמלה של הברבי ואני הייתי החשודה היחידה לאותו היום. כך קרה שהכריחו אותי לרדת שלוש קומות, להחזיר את השמלה ולהתנצל. חשבתי שהבובה שלי הייתה האחיות הרעות של סינדרלה שניסו לכרות לעצמן חלק מהרגל כדי שיצליחו להידחק לסנדל הזכוכית. אבל מהתגובה הנחרדת של ההורים שלי, ברור היה שאני זו שהייתי האחיות הרעות.

לאחר מכן לא לא־חזרתי לשחק עם ליטל, אבל גם לא כן־חזרתי לשחק איתה. היא מצידה התגברה במהירות ובטבעיות על משבר הגניבה, אבל אני לא הצלחתי. בכל פעם שראיתי אותה נזכרתי שאני רעה, ונטרתי לה על זה. ואפילו יותר מכל זה, שנאתי אותה על שנדרשתי לבקש ממנה סליחה. לא את עצמי; אותה. אובדן השמלה שהרגשתי שאמורה הייתה להיות שלי, היה דבר אחד. צורב כשלעצמו. אבל בקשת הסליחה הטתה את כל מאזני הקשר בינינו. אני הייתי אמורה להיות הגדולה, הצודקת, המובילה והדמות לחיקוי, ובמחי התנצלות אחת זלגתי להיות, לפחות בעיני עצמי, תינוקת מגודלת שקרנית ועלובה.

זה זמן טוב לציין שעד גיל שבע הייתי בת יחידה, ושקונפליקטים ופתרונם לא בדיוק היו חלק גדול מעולמי. חוץ מזה הייתי בדרך כלל "ילדה טובה". ילדים טובים, יותר משהם טובי לב, הם טובים בקריאת המבוגרים ובניחוש מושכל לגבי מה הם רוצים לראות ולשמוע. זה אומר שהמניפולציות שלי היו שקטות, מנומסות ויעילות, וזה גם אומר שבדרך כלל לא נתפסתי בדבר מביש כמו טנטרום, גניבה או מריבה קולנית. באופן ישיר לזה, לא היה לי הרבה ניסיון בבקשות סליחה, שכמתברר זה דבר שכדאי להשתפשף בו. אני חושבת שזה קצת כמו לתרגל זחילה אצל תינוקות, או לאחוז עיפרון נכון אצל העולים לכיתה א' – כשזה לא נעשה בזמן המתאים והופך להיות טבעי וחסר מאמץ, תמיד אפשר יהיה לראות את הקושי והמלאכותיות בתנועות של המבוגר שהם יגדלו להיות.

עליי אפשר לראות עד היום את התנועה המגושמת בבקשת סליחה. אני יודעת את זה, ואני מודעת למאמץ המיוחד שאני צריכה לעשות. זה קצת כמו להצליח להתגבר על גמגום, אבל תמיד להתעכב קצת על המילה המסוימת האחת שזכורה לרעה כמכשילה במיוחד. אני מרגישה שאני מצליחה להבין נרקיסים בודדים, ואת הקושי העמוק שלהם מול הכורח לבקש סליחה. אפילו את הגרועים שבהם – ההישגיים והדורסניים, הגאים והגאוותנים, הפוגעים שחושבים שיצליחו לצאת מהתסבוכת בלי מחיר, אפילו כאלו שפגעו בי. אני מבינה את ההשפלה שבכישלון הפומבי הזה, שיש עדים לאנושיות המחוררת שלך, ואני גם מבינה עד כמה זה מוצמד לתחושה שכמעט והצלחת להתל בכולם, אבל הנה – רואים לך.

מתוך זה נהייתי ביני לביני מכוונת פסנתרים של התנצלויות. אני שומעת רבעי טונים של זיוף, אני מבחינה בפטיש שנחבט קצת חזק מדי אל המיתר כדי לפצות על מחסור בכוונה, בצליל שנשבר בדרך מאובדן האומץ. אני יודעת למפות את כולן: בקשות סליחה קמצניות מדי; בקשות סליחה מחניקות מדי; בקשות סליחה ערמומיות שנוסחו על ידי עורך דין חיצוני או פנימי ומגיעות עם כוכבית; בקשות סליחה שעוסקות במתנצל ולא רואות את המתנוצל; בקשות סליחה שמאשימות במסווה או בגלוי את מי שנפגע ואת אלו שניתנות רק במידה שיש מי שרואה עצמו כנפגע; בקשות סליחה שלא יודעות לעצור אחרי בקשת הסליחה וממשיכות כדי להבהיר שלפגיעה יש שני צדדים; בקשות סליחה שתוססות מבוז ומטינה ובקשות סליחה שדורשות כבר עכשיו בַּמקום מחילה וזיכוי. וכמובן בקשות סליחה שרוקדות סביב המילים "סליחה" או "מתנצל" כדי שלא ייאמרו בקול, אף פעם לא בקול. לא את כולן ציינתי, אבל אין אחת מהן שאני מפספסת, ואין אחת מהן שלא ניסיתי בעצמי.

בסוף, ברגע האמת, רוב האנשים נבוכים כשמבקשים מהם סליחה. הם אלו שמשפילים מבט. אולי הם נזכרים בהתנצלויות עבר משל עצמם, אולי נבוכים עבור מי שקשה לו עכשיו, אולי שונאים עצמם על שהיו פגיעים. הם אומרים "בסדר", "די, הכל בסדר". הם עושים את התנועה הקטנה של נפנוף משמעות. הם צריכים לפתע לוותר מיד על העלבון, לשכוח מיד את הכעס, רק כי מי שמולם עשה את הדבר הקשה של בקשת הסליחה. זה כמו לענות בחן להצעת נישואים לא רצויה. כל כך הרבה שנים ואנחנו עדיין לא טובים בזה. אנחנו הפרטיים, ואנחנו ההומו ספיאנס. לא כל כך טובים בסליחה בינינו לבינינו, בינינו ובין חברינו, בינינו לאלוהינו. סליחה, ליטל. באמת סליחה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook