דווקא חיכית לטלפון. שפעם אחת יגיעו אליך, ותשמע איך זה עובד. כן, אתה יודע שהבחורים שם מקבלים לפי שעה, קצת יותר משכר מינימום, שהם קוראים את השאלות מתוך תסריט, שלא באמת אכפת להם מה תענה, העיקר שתגיד משהו, רובם הרי בכלל לא עונים, אבל בכל זאת, הטון אומר הרבה, גם כשהוא אוטומטי. הטון והשאלה. איך הם מסדרים את המילים. בעברית זה בכלל ג'ונגל לשוני, עוד לפני שגולשים אל הסלנג שאף אחד מעל גיל 18 לא מבין. לפעמים, כשהילדה שלך מדברת, אתה מביט אל האישה שלך ומבקש תרגום. היא דווקא מעודכנת.
בעברית אתה יכול לבנות את המשפט איך שבא לך, וזו לא שגיאה. באנגלית, יש סדר מדויק לנושא, לנשוא, לשמות התואר, לתואר הפועל, לכל הזוועות האלה שאף פעם לא זכרת משיעורי הדקדוק. באנגלית אתה לא יכול לומר אחרת מאשר "רד הוט צ'ילי פפרז". הוט רד זו שגיאה. בעברית אתה יכול לסדר את המילים איך שבא לך. הביתה עכשיו אני הולך, הולך אני עכשיו הביתה, עכשיו אני הולך הביתה – הכל נכון, רק יש קצת שינוי משמעות וכוונה בכל סידור של המילים. ולא דיברנו עוד על המילים הנרדפות. קרוב, אבל אחרת. "את מי היית מעדיף בראש הרשימה", זה לא כמו "בראש הרשימה, את מי אתה רוצה?", והם יודעים לשאול ככה שיקבלו את התשובה שהם רוצים.
אתה רואה את הסקרים. ככה וככה לליכוד, לגנצים, ליאיר. על מה הם מדברים? רק כל עשירי בכלל מוכן להשתתף בסקר, ומבין אלה, שליש תמיד אומרים שלא החליטו. כמוך. לפעמים זה 40%. אז הם מחליטים שם על החלוקה? לא סופרים אותם? מחלקים אותם לפי היחס של אלה שענו? פגשת פעם, באיזה יום עיון, את פוקס, קמיל פוקס. שאלת. הוא ענה לך בהתפתלויות שלא הבנת כלום, לא רק בגלל המבטא הזה של ננסי ברנדס.
ואלה שישר יורים את התשובה, איך הם בטוחים כל כך. "בייס", קוראים לזה בעגה של המומחים. מה שלא יהיה, הם שם, בשבט שלהם, עם האיש שהם רוצים, במפלגה שעוד ירשו מסבא. אתה קצת מקנא בהם. זה עוד מהבית ספר, מהמיונים של הצבא, מהאוניברסיטה. כולם תמיד כל כך משוכנעים ומוחלטים. כולם כל כך סגורים על מי שהם רוצים. חמש יחידות אנגלית, חייל ביחידת החילוץ, רופא, עם עדיפות להתמחות בפלסטיקה. הם תמיד יודעים את הכיוון של החיים. אתה, לשאלות האלה תמיד ענית לפי מה שהשואל רוצה לשמוע. הסתכלת לו על הפרצוף. לא אמרת לו את האמת, איך אפשר לדעת מה רוצים לפני שמנסים. אדם נבון, אינטליגנטי, יכול ללמוד הכל, לעשות הכל. זה יהיה סביר. בסדר.
רק הגאונים הולכים מראש אל מה שהם קיבלו מהגורל, הם ואלה שלכודים בתוך הכישרון ואין להם ברירה. אתה סתם התגלגלת. לפי התוצאות של הבחינות, לפי החברים, לפי המפקד שהערצת, בחרת שיעורים באוניברסיטה לפי לוח השעות. וגם העבודות שלך. עכשיו אתה בהיי־טק, בניהול. מזל שלא למדת לתכנת. הם מרוויחים בסדר, אבל תקועים לנצח מול מסך. זה המזל שלך, לא מצאת שום תשוקה בפנים שתקבור אותך במקצועות מתים. למשרה שלך יש שם מרשים, אבל תמיד ה־V הזה לפני התואר. וייס. סגן. אופק הקידום שלך הוא לא במחיקת האות, רק אולי במעבר לחברה אחרת, באותו תפקיד. לא כל V הוא ניצחון.
–
רק לפני בחירות הבעיה קופצת כמו מתנקש בחושך. זה לא סרט או יציאה למסעדה, שהיא תמיד קובעת ואתה אומר בסדר. פתאום היא מביטה עליך ושואלת, כמו כל הדברים האלה שכבר אמרת לה אלף פעמים, ואין לה סבלנות לזכור. ההיקף של כדור הארץ הוא 40 אלף קילומטר. מהירות האור היא בשביל למדוד מרחק, לא זמן.
פעמיים מרדו ברומאים. בשנת 70 הם הרסו את בית המקדש, ואחרי שני דורות, ב־132, היהודים ניסו סיבוב נוסף, עם בר כוכבא, וזה היה הסוף־הסוף. היא שואלת, מה אתה אומר על בני גנץ? נראה סימפטי. איש יפה. גבוה. גם על יאיר היא אמרה פעם שהוא יפה, אבל נמוך. חכי, אתה אומר לה, מחליטים בסוף. עוד לא יודעים איך המפלגות מסודרות, מי עם מי, מה הסיכויים של כל אחד. כן, היא מסכמת את מה שהיא למדה עליך במשך 26 שנה, אתה תמיד משאיר הכל לדקה האחרונה. ממילא בסוף היא מצביעה אחרת, אף פעם לא כמוך.
למה להחליט עכשיו. לך תדע מה תחשוב מחר. כל יום מביא נתון חדש, מחשבה אחרת, הרוח משנה כיוון, איזה מועמד שקצת נראה לך מתחיל לפלוט שטויות, מישהו אחר פתאום יוצא אידיוט. ההוא שלא ספרת יוצא גבר מול רינה מצליח, שהכיף שלה זה לפורר כל מי שבא לשבת שם. ועוד לא דיברנו על כתב האישום, מה זה באמת יגרום. אולי יהיה לך מזל וישלחו אותך לכנס בהונג קונג, נופל בדיוק ביום של הבחירות. חלומות, אבל אתה בהיי־טק, מה היה איתנו בלי החלומות.
ימין, שמאל, קשקוש
לו רק יכולת לצמצם את הבחירה, נניח, קודם כל ללכת אל המחנה, ושם לבחור לפי הרגש. לפי מי שיותר נחמד לך. רק לך תגדיר לעצמך באיזה גוש אתה. כל הדיבורים של שמאל־ימין הם שטות, אף אחד לא יעשה פה הלאמה במשק, אולי רק אם שלי יחימוביץ' תגיע יום אחד למעלה, שאלוהים ישמור. אף אחד גם לא יגמור את הסיפור עם השטחים, אף אחד פה לא אידיוט לזוז משם כדי לחטוף טילים, ראינו מה קרה בעזה. יש כאלה שאומרים שצריך להיפרד, להתגרש, אבל הביטחון נשאר אצלנו. ככה נפרדים? כשהצבא ממשיך להסתובב בקסבה? זה כמו להתגרש ולהגיע אל הבית הישן כל יום, להוציא את הילדים לגן, להשכיב אותם בלילה, וגם לשמור שאף אחד לא נכנס לישון עם הגרושה, תמיד היה לה משהו בלב אל האיראנים. עד שאיזה פלסטיני יקום וידבר על מדינה קטנה, בין ג'נין לחברון, בלי להזכיר את חיפה ואת יפו, הכל יהיה אותו דבר.
אבל יש בימין כאלה שרוצים לבלוע את הכל, לתקוע יישובים על כל פיסטין, וחלאס כבר עם הקשקוש על הכיבוש ופלסטין. מדינה אחת, מהירדן לים. ותעזבו אותם מיהודית ודמוקרטית. אם זה לא מסתדר, נפסיק פה עם הדמוקרטיה. מי שיצעק אפרטהייד, אפרטהייד, מה זה פה, דרום אפריקה, יוכל להירגע. אף אחד לא יקבל זכויות. גם היהודים יפסיקו להצביע. מה, את התורה בהר סיני קיבלנו מהקלפי? מישהו יכול לבוא לאלוהים ולהגיד לו שמע, זמנך עבר, תן את הכיסא למישהו אחר? אולי הציונים חושבים שהם הקימו מדינת לאום, אבל כמו כולם, הם היו רק מכשיר בידי ההשגחה. הנביאים צדקו, חזרנו לציון, תכף גם נבנה את המקדש. אבל אלה מעטים. כמה הם, הסמוטריצ'ים.
אפילו בנט כבר ברח מהם. הוא והאיילת היפה שלו. עכשיו הם סתם ימין קשוח, נחרץ, לא מתבלבל, כמו חרות של בגין המוקדם, לפני המהפך, לפני שהשתגע והחזיר את כל סיני. לא שזה גרוע, השלום עם המצרים, אבל בינינו, מתי ראית תיירים מצרים בחוף הים, מתי אתה היית בקהיר. שום מפא"יניק לא היה עושה עסקה כזאת. נותנים הכל, ומקבלים נייר. זה ימין? בגין פירק את ימית, ושנים אחר כך, ההוא שבא לשבת במקומו במפלגה, שרון, הוריד את גוש קטיף. השמאל כובש, והימין מחזיר. אלה העובדות. אז מה הם מצעידים פה את כולם בשמאל־ימין, כאילו זה מה שקובע.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
–
- על טראמפיזם ונבואות עגומות // הטור של נדב איל
- נתניהו, הבוחר, ושִכחת הקורונה שבוא תבוא // הטור של רותם דנון
