נתחיל מעובדה פשוטה. לא צריך משרד תקשורת. מעולם לא היה צריך. זהו שריד קומיסרי מפא"יניקי, ההולם שני היבטים קלוקלים של אותו שלטון סוציאל־צנטרליסטי. האחד: אם יש משהו שקשור איכשהו לתקשורת מול האזרחים (או בינם), צריך לשלוט בו. השני: אם הקמנו משלט בירוקרטי, הבה נשמר אותו לעולמי עד. כך הפך 'משרד הדואר' ל'משרד התקשורת' (בתקופת השר הצעיר והמבטיח שמעון פרס), וכך הוא שורד עד היום. אפיקי השידור כמשאב ציבורי, הטכנולוגיה, שוק הטלקום, המדיה, אפילו רשות הדואר – הכל השתנו וזינקו והתפתחו בקצב רצחני, אבל המשרד לעולם קיים. תחום ש(סליחה על הקלישאה) בכל מדינה מתוקנת היה לו רפרנט באוצר – ורשות סטטוטורית מקצועית, נטולת התערבות פוליטית – נותר כמשרד ממשלתי. זה לא מפתיע, לנוכח העובדה שהליכוד אימץ את האלמנטים הגרועים ביותר של מפא"י בזירות האלה, והפך אותם גרועים עוד יותר.
ועדיין, בשנים האחרונות הפך המשרד לסמל. זה המשרד שנתניהו חמס, תוך הסכם קואליציוני דורסני, בדרך לממש הפרד ומשול, הקם וחרב, בתקשורת הישראלית. זה המשרד שבגללו, בין השאר, הוא עומד כעת למשפט פלילי. זה המשרד שגם לאחר הסתבכותו, הוצבו בו פיוני חנופה מבישים כמו איוב קרא ודודי אמסלם. יועז הנדל יכול להיות רגולטור סביר בתחום הטלקום. אין לו כוונה כמובן להשפיע על המדיה, זה אינו המנדט של המשרד. אבל אם נניח בצד את גניבת הדעת של בוחריו, עם הצטרפותו לממשלה בראשות נתניהו – עדיין, הוא ליברל, שמכבד את התקשורת וגם פעל בתוכה. כך שבשבתו על כיסאו הנוכחי הוא סמל לשינוי אחרי תקופה אפלה, וזה שווה לא מעט.
–
- משפיעים 2020 // כל השמות
- לכל המשפיעים בתקשורת >
- כשהעצלנים התאמצו // התקשורת והיסטריית הבחירות הרביעיות // הטור של יונתן שם-אור
