"הרגשתי מנותקת מהגוף שלי ומנותקת מהעובר. המשפחה שלי ניסתה לדאוג שאהיה בסדר עם הלידה, אבל לי לא היה אכפת בכלל. התפללתי שהעובר ימות, שלא אצטרך להיות בדילמה של מה לעשות כשהוא ייוולד. זה לא קרה, והוא נולד. ילד חמוד, באמת. אבל לא הרגשתי שהוא שלי. המשפחה שלי לחצה עליי מאוד לא למסור לאימוץ או שום דבר, והבטיחו שיעזרו לי לגדל אותו. ילד מסכן. אני חושבת שזה לקח לי לפחות שנתיים או שלוש להרגיש שהוא באמת שלי. עד אז, הייתי קרה אליו. השארתי אותו המון עם ההורים שלי ועם אחותי הגדולה. הייתי מדוכאת ורציתי להמשיך להתפתח בחיים, לא רציתי להיות אמא".
המונולוג הכן והכואב הזה של אלי (שם בדוי) נשמע קיצוני, אך התחושות שהיא מביעה הן נחלתן של נשים רבות, גם בישראל, שזכות הבחירה אם להפוך לאמהות נלקחה מהן. בעל כורחן, נכפתה עליהן המציאות ואת המחיר שילמו ומשלמים ילדיהן.
כמובן, בדיעבד – מעטות הן הנשים שיאמרו בפה מלא כי מוטב היה שילדיהן לא ייוולדו, אף אם ישנן גם כאלה; אך השאלה היא האם ראוי לגזור על הילדים הללו חיים כאלה מלכתחילה, כאשר הדבר עוד אפשרי.
"נכנסו לי לרחם"
בחודש מאי האחרון רעד העולם הליברלי עם הפיכתה של פסיקת "רו נגד ווייד", שעיגנה בין השאר את זכותן של נשים לבצע הפלה מלאכותית, בכל המדינות בארצות הברית. אחרי שנים של התקדמות בחקיקה הליברלית, קבעו שופטי העליון – בין השאר אלו שמינה נשיא ארה"ב הקודם דונלד טראמפ – כי הזכות הזו אינה מוקנית באופן אוטומטי וגורף, וזכותה של כל מדינה לקבוע את החוקים עבור האזרחיות המתגוררות בה.
בג'ורג'יה, למשל, כבר אסרו על ביצוע הפלה החל מהשבוע השישי להריון. החוק גם קובע שנשים שיעברו הפלה יואשמו ברצח, ורופאים שיבצעו הפלות יואשמו בסיוע לרצח. אם לא די בכך, אף אוסר החוק על נשים לבצע הפלה מחוץ לג'ורג'יה, ואלה שינסו לבצע הפלה מחוץ למדינה, כמו גם מי שינסה לסייע להן, ייחשדו כמי שתכננו רצח. לא פחות. חוק מחמיר אפילו יותר נחקק באלבמה – איסור מוחלט על הפלות בכל שלב בהריון, כולל במקרים של הריון כתוצאה מאונס או גילוי עריות.
מזעזע, תאמרו, אבל בוודאי רחוק ממה שקורה אצלנו. ראשית, אכן, החוקים בישראל נוקשים פחות, אך כפי שראינו בעמודים הקודמים – ישנם חוקים בלתי כתובים, חברתיים, דתיים, שמשמשים כחסם בפני נשים מסוימות בפני הפלה גם במקרים קיצוניים. שנית, גם מבחינת החוק, לנשים בישראל אין זכות מוחלטת על גופן. רחוק מכך. בשבועות האחרונים שוחחתי עם כמה נשים שאיבדו את אחד הערכים המשמעותיים ביותר: חירותן על גופן.
כזו היא אלי, בת 27, סטודנטית לתואר ראשון, מעצבת גרפית שעובדת גם בעבודות מתחלפות כדי לשרוד. "הייתי נשואה למישהו שהכרתי מילדות", היא מספרת. "מרגע שהתחתנו הוא היה אלים כלפיי. מאוד קנאי, צועק המון, מפעיל לחץ כלכלי וגם מרים ידיים. התייחס אליי כמו לרכוש שלו. הבנתי שזאת הייתה טעות להתחתן וביקשתי להיפרד, אבל פחדתי שהוא יהרוג אותי. לא רציתי לשכב איתו, ובאחד המקרים שהוא אנס אותי נכנסתי
להריון".
על האלימות לא סיפרה בתחילה אלי לאיש, "כי פחדתי שיפנו אליו והוא יוציא עליי את העצבים, אבל ניסיתי כל הזמן להרחיק אותו ולהוביל לגירושים", היא ממשיכה. "כשנכנסתי להריון סיפרתי מיד לאחותי, שהאשימה אותי שאני מטומטמת ושאין דבר כזה אונס בנישואים, ושאם נכנסתי להריון אני חייבת ללדת, כי אנחנו משפחה די מסורתית".
אלי התעקשה ופנתה לוועדה להפסקת הריון, שם סיפרה את האמת: ההריון הוא תוצאה של אונס. "זו הייתה טעות קשה", היא אומרת. "מיד אחרי הוועדה, איכשהו, נודע לכל מיני מתנדבות שאני בהריון ורוצה להפסיק אותו, ומיד התחילו עליי המון לחצים וקיבלתי המון הבטחות שאם אלד יהיה בסדר. בשלב מסוים התייאשתי מהמלחמות ואמרתי שיהיה מה שיהיה ומקסימום אלד ואשלח את הילד לאימוץ".
גם כשגילה על ההריון, לא הפסיק בעלה של אלי את האלימות, עד שהיא הוציאה לו צו הרחקה ודרשה גט. "הוא אמר שהוא לא רוצה שום קשר לילד ושבטוח בגדתי בו ולכן זה לא שלו", היא מספרת. "אמרתי בסדר, העיקר שיעוף לי מהחיים כי גם ככה גם אני לא רציתי את הילד. ככה המשכתי עד ללידה. הרגשתי מנותקת מהגוף שלי ומנותקת מהעובר. התפללתי שהוא ימות, שלא אצטרך להיות בדילמה של מה לעשות כשהוא ייוולד".
זה לא קרה, והתינוק נולד. בלחץ המשפחה, היא החליטה לשמור עליו. "ילד מסכן", היא אומרת. "הייתי מדוכאת ורציתי להמשיך להתפתח בחיים, לא רציתי להיות אמא. רק כשהוא היה בן 3, הצלחתי קצת להתאזן ולהשקיע בו יותר זמן. אני מנסה באמת לתקן, אבל אני יודעת שזה משהו שילך איתו לכל החיים".
בדיעבד, אלי מלאה בכעס, "על בעלי, על הוועדה, על המשפחה שלי, על כל אלה שלחצו עליי לא לעשות הפלה", היא מסבירה. "ברור שמרגע שהילד נולד, אני רוצה שהוא יחיה, אבל הם גזרו עליו חיים קשים ועצובים, עם המון תסביכים. ברור שגם לי יש אחריות לזה אבל זה הגוף שלי והדבר הזה נכפה עליי – גם ההריון מאונס, ואחר כך זה שהייתי חייבת לשמור על העובר כשכל מיני אנשים לא קשורים נכנסו לי לרחם כאילו זה שלהם. מה זה עניינכם? כשאתם תכנסו להריון תעשו מה שבא לכם. אני נכנסתי להריון מאונס ומסתובבת עם ילד שאני יודעת שנכפה עליי. זו תחושה נוראית, עם כמה שאני אוהבת אותו".
במקרים מסוימים, הקיצוניים יותר, זה מסתיים בילדים שמוצאים מביתם לחיים טובים יותר. או לפחות עם כוונה לחיים שכאלה. "אני מסרתי את הילדה שלי, כי פשוט ידעתי שאני לא מסוגלת לגדל אותה", אומרת ל', ופניה חרושות סימני כאב. "נכנסתי להריון מאונס, כנערה צעירה, וגיליתי מאוחר מכדי שמישהו יאשר לי לעשות הפלה. אז פשוט התנכרתי לגוף שלי, התעללתי בו. אחרי הלידה הצלחתי להחזיק באיזה הוסטל חודשיים, עד שהתייאשתי ומסרתי את התינוקת שלי. בדיעבד, אני יודעת שגזרתי עליה חיים של סבל ושל קושי. יודעת שלא היה לה טוב במקום שאליו היא נשלחה, ושבגלל היחס שלי לגוף שלי בזמן ההריון – היא סבלה מכל מיני תופעות. כואב לי על זה, אבל כואב לי לא פחות על עצמי. מבחינתי, לא בחרתי להיות אמא ולכן בכלל לא הייתה לי דילמה לגדל את הילדה. אם העולם רצה שהיא תיוולד, שהעולם יטפל באתגר".
שהבטן תתפוצץ
ש', יוצאת החברה החרדית, מתקשה מאוד לספר את סיפורה, והכאב ניכר עליה. "הקול שלי הוא קולן של הרבה נשים", היא אומרת. "את הילדים שלי לא רציתי. ידע את זה החתן שלי וידעו הסובבים – אמא, מדריכת הכלות והרב של החתן. לאחר שנה של שידוכים התארסתי והצהרתי שבשנה הראשונה אני לא רוצה ילדים, בתירוץ של בניית הזוגיות.
"בצעד נדיר קיבלתי אישור מהרב של החתן. היו לי חברות שכנשואות אחרי לידה ביקשו הפסקה ולקחת מניעה, ולא אישרו להן. היום זה כבר יותר מקובל. בשיעורים אצל המדריכה, היא לימדה אותי מה לעשות בליל הכלולות, ואת ההלכות והברכות לפני ואחרי. קיבלתי אישור למנוע שנה ראשונה, אבל אף אחד לא לימד אותי איך למנוע. אין לי מחשב, או גישה לאינטרנט, או אפשרות לקבל מידע ממשהו מהעולם מבחוץ. כך הגיע ליל הכלולות, עם מידע מפורט מה מותר ואסור לעשות אך עם אפס ידע איך מונעים הריון".
כבר ב"טבילה" השנייה, ש' נכנסה להריון. "נכנסתי לדיכאון", היא משחזרת, "עד היום אני לא זוכרת מאיפה היה לי את המידע, שיש כדור שלוקחים ממש בתחילת ההריון להפלה. רציתי לקחת כדור כזה אבל הבעל לא הסכים, אמר שמבחינתו זה להרוג תינוק, והוא מרגיש שיש תינוק. אחר כך, כל מה שרציתי זה שיבוא עיגול שחור ויפוצץ לי את הבטן שהלכה וגדלה לה".
ההריון המשיך, וש' התנתקה לחלוטין מהגוף שלה. "בסוף ההריון הייתה לי תפילה אחת: רק לא עכשיו", היא אומרת. "לא רציתי ללדת. על הלידה אני לא רוצה לדבר. כשעברתי אותה, כאישה חרדית אמרתי ביני לבין עצמי שאלוקים אנס אותי. את יודעת מה זה לגדל ילד בנקודות פתיחה ותנאים נפשיים כאלו?"
במשך כמעט שנתיים היא נשארה עם הילד בבית, בקושי הצליחה להרים את עצמה מהמיטה ליציאה, מלבד למקווה. "אבא של הילד ברח מהמציאות שנכפתה גם עליו, לחברים ולעבודה", היא ממשיכה. "אמא שלי הייתה עסוקה בלגדל את האחים הקטנים שלי, ולא ידעה כלום על המצב שלי, ואבא שלי מעולם לא היה חלק מגידול הילדים, כל היום בכולל".
כעבור שנתיים החלה ש' להתאושש, ואז גילתה שהיא שוב בהריון. "הפעם הייתי חזקה יותר, ואמרתי לכולם שאני עושה הפלה", היא אומרת. "הייתי במצב שאני לא יודעת מה בכלל הפרוצדורה בשביל לעשות הפלה, ואיך עושים. אין לי קשר לעולם החיצון, זה רק אני בתוך ביתי והילד, בלי טלוויזיה, בלי חברים, בלי עיתונים. רק היה ברור לי שאני לא מסוגלת להיות שוב אמא".
על אף בחירתה ורצונותיה, הלחצים מצדו של בן הזוג תפסו מקום מרכזי. "אסור לעשות הפלה. נקודה", הבהירו לה, ולקחו אותה לרב בבני ברק. "אני לא אשכח את הפגישה הזו", היא מספרת. "הרב הבטיח שיבוא לברית, ואני בכלל אמרתי לעצמי בלבי, שאם כבר אני רוצה בת. חזרתי לבית חלשה. חלשה מאוד ובידיעה ברורה שעדיין אני לא רוצה שוב הריון ולידה, אך לא מצליחה לשלוט על הגוף שלי.
"נשארתי בעבודה, ידעתי שאם אני לא אעבוד אכנס שוב לדיכאון, והעבודה הייתה מקור השמחה שלי. הבנתי שאין לי ברירה, הבטן תופחת והברירה היחידה היא להתיידד איתה. אחרי הלידה כבר הלכתי לבד למרפאה, ועשיתי שלושה סוגי מניעה – התקן, נרות, ואחרי כל פעם שהיינו יחד הלכתי למקלחת, עשיתי מעל 300 קפיצות שהזרע לא ייקלט, ושוטפת את עצמי חזק. פשוט מדריכת הכלות אמרה שאחרי הקיום יחסים, עליי לנוח חצי שעה, בשביל לאפשר לגוף לכנס להריון. אז עשיתי ההפך".
אחרי הלידה, החליטה ש' לשנות גישה, לעשות הכל כדי לתת לילדים שלה את החיים הטובים ביותר שהיא מסוגלת. "הם לא אשמים בזה שלא היו לי כלים וכוחות שהם לא יבואו לעולם, לאמא שלא מוכנה נפשית לגדל אותם", היא אומרת. "עשיתי את המיטב, ועם עצמי התמודדתי באופן מאוד לא קל. לימים הגשמתי את חלום הילדות שלי, לחיות אורח חיים כמו שמתאים לי, כחילונית. התגרשנו ולמדתי מחדש על ההורות שלי.
"עצרתי את חיי למענם, ואיני מתחרטת לרגע. אני משחקת איתם שעות, בעיקר מונופול. כיום הילדים הם החברים הכי טובים שלי, הנחת והשמחה. אנחנו מדברים שעות על כל נושא בעולם, ואם יש להם שאלות על כל נושא הם שואלים אותי
ומשתפים אותי במה קורה איתם. בדם נפשי נתתי להם את החיים הכי בריאים שאפשר. עשיתי תהליך פנימי עם עצמי, ושחררתי מהכאב והאונס שעברתי. היום, כשהם כבר גדולים, אני מתחילה להגשים את עצמי בקריירה, לומדת ליצור חברויות.
מתוך היומן של המרואיינת ש׳.
הזכות לחיים מבחירה
כיוצאת החברה החרדית בעצמי, מצאתי את עצמי לא פעם בסיפור של ש', התקשיתי לא להשוות חלקים מסיפורה אליי. כמוה וכמוני, יש עוד מאות ואלפי נשים שחוות תחושות דומות בנוגע ללידה ולהורות, אך אינן מסוגלות אפילו לדבר. אני זוכרת את עצמי על המיטה באפיסת כוחות, נערונת חרדית, עוד לא בת 19, מנסה להכיל את העובדה שאך לפני חמש שעות יצא ממנה ילד. כאובה ועייפה. מנסה להתהפך לצד השני, לישון ולצבור כוח, אך בפתח עומדות אחיות התינוקייה, מבקשות, ספק דורשות: "קומי להאכיל בבקשה את הבן שלך".
מה להניק עכשיו? כואב לי, תנו לי לישון, אני נאבקת. ילדונת שרק רוצה לברוח בעצמה לידיים של אמא, סובלת מכאבים לא מוכרים בכל הגוף, מוצפת בתחושת אחריות שנכפתה עליי בעודי ילדה בעצמי. נדרשת להפוך לאמא.
כיום הילדים שלי הם הדבר היקר לי ביותר עלי אדמות, אך החוויה הזו, של אמהות בגיל צעיר כל כך, הייתה לא מאושרת בעליל. איש לא סיפר לשרהל'ה בת ה־18 שאפשר למנוע הריון, שאפשר להמתין איתו, שאפשר לייצר לעצמי חיים לפני שלוקחים בעלות על חיים של אחרים. היום אני בחוץ, אבל יודעת שבמציאות הזו ישנן אלפי נשים שאין להן את החירות לבחור.
המציאות והמפגשים היומיומיים מלמדים שזו לא בעיה פנים־מגזרית, של נשים חרדיות או דתיות בלבד. אומנם שם זכות הבחירה נשללת באופן מוחלט, אבל, כפי שאפשר לראות בין עמודים אלה, גם במקרים אחרים היא נשללת במידה רבה מנשים שונות, ממגזרים שונים ותרבויות שונות. לעיתים באמצעות ועדות רפואיות קרות, לעיתים באמצעות מתנדבות פולשניות ולעיתים בדמותם של בני משפחה שנכנסים לנו עמוק לרחם.
הסיפור שפגשתי אני בראיונות השונים אינו רק זכותה של האישה על גופה – זכות בסיסית, הכרחית, הגוברת בעיניי על זכותם של כמה תאים שהם אפילו לא יצור חי לחיים; אלא הזכות של נשים לחיים, והזכות של ילדים להיוולד ולגדול להורים שמסוגלים לגדל אותם, שאוהבים אותם, שיודעים שהם באו לעולם מבחירה חופשית ולא מכפייה.
