יש אנשים שקונים עולמם בשעה ויש שמאבדים אותו בדקה. היה רגע חמקמק שבו זוהרו של ראש הממשלה בנימין נתניהו הועם באחת. זה היה הרגע שבו החליט לעקם את סדר הדברים, ובמקום להודות שלא הצליח להרכיב ממשלה ולהחזיר את המנדט לנשיא המדינה ראובן ריבלין, החליט בפשטות שלא לנהוג כדמוקרט. יש להניח שלו היה נתניהו חוזר לריבלין, זה היה מטיל את הרכבת הממשלה על יו"ר כחול לבן, בני גנץ, ומאפשר לו 14 ימים לסיום מלאכתו. מאחר שהכוחות הפוליטיים ידועים, לא יהיה זה מופרך להניח שגנץ היה נכשל ולא היה מצליח להרכיב ממשלה בראשותו. או אז, ניתן היה לומר שהתהליך הדמוקרטי מוצה והולכים לבחירות. כי דקדקנות בהליך הדמוקרטי היא נשמת אפה של מדינה שפויה. שמירה על הפרוצדורה מבטיחה שלא ניקלע למדרון חלקלק שסופו סוף לדמוקרטיה. במקרה זה הפרוצדורה היא השכפ"ץ של הדמוקרטיה. בספרו 'מות הדמוקרטיה', כותב בנג'מין הט: "דמוקרטיות אינן מתמוטטות בקול תרועה, אלא בדממה, על ידי היחלשות מתמשכת של מוסדותיהן, ובמיוחד של שומרי הסף, מערכת המשפט והתרופפות הנורמות הפוליטיות".
הדגש במקרה זה הוא התרופפות הנורמות הפוליטיות. על צפצוף מתמשך על חברי הכנסת, על יצירת מצב הקובע שאם יש לך את הרוב הדרוש – אתה יכול לרמוס כל מה שלפניך. וגרוע מכך, נתניהו השתמש בכוח השמור בידיו לרעה, במקום לטובת האזרחים שהוא אמור להנהיג. הוא השתמש בח"כים של מפלגתו כמגן חי עבור המשך הישרדותו. ואלו, ככבשים אילמות, הובילו עצמם אל תוך הקוראלס והרימו צווארם אל עבר המאכלת. אגב, בניגוד לפחד הקמאי שתקף את נתניהו, שחשש שמישהו מלבדו יצליח להרכיב ממשלה, לו היה בוחר באופציה הדמוקרטית ומשיב את המנדט לנשיא, הוא כנראה היה קונה את עולמו ומבטיח את שלטונו בתום מערכת הבחירות הבאה עלינו לרעה ב־17 בספטמבר 2019.
אם מותר להניח הנחות בפוליטיקה הישראלית, מלאכה מסובכת בפני עצמה לנוכח ההתרחשויות האחרונות, הרי שהמפלגות הערביות יתאחדו שוב לרשימה אחת ובניגוד לבחירות הקודמות – הפעם יוציאו באחוזים גבוהים יותר אנשים לקלפיות. כן מצלמות, לא מצלמות, הם ייצאו להצביע. אם הנחה זו תתאמת, הרי שלא מן הנמנע שמפלגה שכזו – שתדבר בקול אחד ותדאג שאף תומך טרור לא יהיה חבר בה – מסוגלת למצות את כוחם האלקטורלי של ערביי ישראל ולקבל 15 מנדטים ויותר. זה גם מסביר מדוע דווקא הם שחברו לראש הממשלה ותמכו בהצעת החוק לפיזור הכנסת. הם יודעים שעל הטעות של הבחירות הקודמות הם לא יחזרו. שהפעם, יתאחדו. שהפעם, כך גורסים מקורותיי, יהיו מספיק מתוכם שיתעקשו להציב את אחמד טיבי בראשם.
בהינתן המצב הזה, אנשי כחול לבן – שנהגו נכון כאשר הזמינו את יו"ר חד"ש איימן עודה לדבר בעצרת בכיכר המוזיאון (לפני מה שנראה כבר כיובלות) – חייבים לחזק את ערוץ ההידברות הזה, ולהבטיח אותם כגוש חוסם בבחירות הבאות. בלי שיתוף פעולה כזה, ועם פסילה מראש של שיתוף פעולה עם אזרחי המדינה הערבים, אין לגוש המרכז־שמאל היתכנות ממשית להקים ממשלה. ברגע שתהיה להם ההתחייבות לגוש חוסם, יוכלו להביא גם את הימין הרך.
והערה לסיום: כדי שיוכלו להגדיל את כוחם ולהבטיח לעצמם שלטון, ראוי שישקלו את הצבת גבי אשכנזי בראשם. כן, זה לא נעים כלפי גנץ ולפיד, אבל הוא היחיד שמסוגל להביט לנתניהו בעיניים ולהגיד לו – יאללה, הביתה.
