שדה מוקשים | מאת מריה ראשד

מצד אחד: פוספטים בשווי מיליארדים. מצד שני: חברה פרטית, שעשויה להרוויח הון ממשאב ציבורי, תוך פגיעה קשה בתושבים ובטבע. המאבק על שדה בריר הוא נקודת מפגש בוערת בין מאבק על משאבים למאבקים הסביבתיים

פוספט, או "זרחה" בעברית, הוא יון המכיל אטום זרחן אחד וארבעה אטומי חמצן. הפוספטים משמשים בעיקר בחקלאות, לדישון האדמה, ובתעשיית המזון כחומרים משמרים המסייעים להאריך את חיי המדף של מזונות מעובדים. מדינת ישראל בורכה במרבצי פוספטים, בעיקר באזור ים המלח, והיא מייצאת כמויות רבות לכל רחבי העולם.

הפוספט נמצא בטבע כסלע רך שניתן לכרות וליצור ממנו את המוצרים השונים, כאשר מדובר באוצר טבע שאינו מתחדש ואין לו תחליף. הדרישה לפוספט היא כלל־עולמית וגדלה בהדרגה, בעיקר בשל משבר האנרגיה והמחסור במוצרים חקלאיים שונים. תפוצת סלעי הפוספט בעולם נרחבת למדי אך חלוקתה הגיאוגרפית אינה אחידה, כאשר 45% ממקורות הפוספט בעולם מצויים באפריקה, 25% באסיה, 15% באמריקה וכ־10% במזרח התיכון.

בכל שנה מיוצרים 15 מיליון טונות של דשן זרחני על בסיס סלע פוספט ברחבי העולם, והמדינות השולטות במאגרים אלו הן סין, ארצות הברית ומרוקו, אם כי סין הפסיקה את יצוא הפוספט כדי לספק את הדרישה המקומית.

על הנייר, מדובר בפוטנציאל הכנסות יפה למדינת ישראל: משאב יקר ערך, שימושי, שקיים בכמויות גדולות. במציאות – כפי שיתברר במדור הזה בהמשך, גם בנוגע למשאבים אחרים – יש אחרים שנהנים מהמשאב הזה שלכאורה שייך לכולנו. בחרנו להתחיל בו, משום שמדובר במאבק המשלב צדק וסביבה, ויש לו השלכות בתחומים רבים.

מדובר במאבק התכנוני־סביבתי הממושך ביותר בהיסטוריית התכנון בארץ, וראשיתו בתסקירי ההשפעה הראשונים על הסביבה שהוגשו כבר במהלך שנות ה־80. מאז ועד היום קיים רצף של התנגדויות מצד ראשי העיר ערד ותושביה לתוכנית הכרייה, בין השאר באמצעות עמותת 'רוצים לחיות בלי מכרות' שהקימו תושבי העיר ופעילה עד עצם היום הזה, כאשר ההליכים המשפטיים נמשכים כל העת.

"אנשים ימותו"

במשך שנים פועלת חברת כי"ל רותם ('רותם אמפרט' בשמה הקודם) להקים מכרה לכריית פוספטים בשדה בריר הסמוך לערד, על פני שטח של כ־26 אלף דונמים. התנגדות תושבי ערד והנהגת העיר הובילה לדחיית הדיון אבל לא לביטול התוכנית.

שדה בריר הוא כינוי לשטח שבו עתודות פוספט מהגדולות בנגב, כאשר כמות חומר הגלם המוערכת בשדה היא 65 מיליון טון פוספט איכותי, המתאים לייצור חומצות. הבעיה: בשטח המיועד לכרייה שוכן היישוב הבדואי אל־פורעה, המצוי בתהליך הכרה כיישוב מוסדר. נוסף על כך, מצוי השדה במרחק של פחות מארבעה קילומטרים מהעיר ערד וכשלושה וחצי קילומטרים מבתי העיירה הבדואית כסייפה.

מדוע רשימת היישובים הזו רלוונטית? מעל הפוספט קיימת כמות טפל, ביחס של פי שניים מכמות הפוספט. טפל הוא שכבות סלע, קרקע ואבן שאין בהן שימוש, ויש לסלקן על מנת לאפשר הפקה של חומרי גלם. נפח הטפל בשדה בריר מוערך ב־137 מיליון מטרים מעוקבים, וחברת רותם מעוניינת לבצע סדרת פיצוצים שתפנה את הטפל ותאפשר לכרות את הפוספט – שוב באמצעות כלים מכניים ופיצוצים.

על מנת לצאת לדרך שכרה חברת רותם את שירותי חברת גיאופרוספקט, לצורך הכנת התסקיר שהיה אמור לבדוק את ההשפעה הסביבתית של הכרייה על האזור ותושביו. על פי טענות הארגונים הסביבתיים והתושבים, התסקיר היה שטחי וכלל מידע שגוי. כך, לא צוינו בו ההשפעות הבריאותיות של האבק – זיהום סביבתי שעשוי לגרום לבעיות נשימה בקרב התושבים באזור.

יתר על כן, נעשה בתסקיר שימוש במפות לא מעודכנות שבהן לא מופיעים המבנים הקיימים בשטח. שני בתי ספר המצויים במרחק של 200 מטר מגבול המכרה אינם מסומנים, ובשום מקום לא צוין כי בשטחי האתר מתגוררים אזרחי מדינת ישראל. לכך יש להוסיף עוד שתי עובדות פעוטות: הראשונה היא ההרס הסביבתי, והשנייה היא שמדובר במשאב טבע שהופרט ומי שייהנה ממנו בסופו של דבר זו חברה שרובה באחזקה פרטית.

"אנשים ימותו כתוצאה מהמכרה, והתפקיד של המדינה הוא לשמור על הבריאות שלי", אומרת שרית עוקד, יו"ר עמותת 'רוצים לחיות בלי מכרות' ותושבת ערד ב־26 השנים האחרונות. "זו גם אחריותה של המדינה לדאוג למשאב הציבורי ולדאוג לתושבים. זו לא אחריות של חברה פרטית. ערכנו אינספור הפגנות וכרגע אנחנו מחכים לפסיקה של בג"ץ. המכרה לא יקום".

רווח פרטי על חשבוננו

ראשית, עוד לפני הכל, ישנה סוגיית המאבק על המשאבים. כי"ל רותם היא חברה־בת של כימיקלים לישראל (כי"ל) שבעצמה פועלת תחת כנפי 'החברה לישראל', שהן חברות ציבוריות, הנסחרות בין השאר בבורסה בתל אביב. עיקר מניות החברה מוחזקות על ידי עידן עופר, כאשר רוב הרווחים עוברים באופן טבעי לידיים פרטיות ומושקעים בחו"ל.

החברה קמה בשנת 1991 ממיזוג של 'פוספטים בנגב', 'רותם דשנים' וקבוצת 'אמפרט' האירופית. בסוף שנות ה־80 של המאה ה־20 איחדה כימיקלים לישראל את רותם דשנים ואת חברת אמפרט לקבוצת דשנים בינלאומית בשם 'רותם אמפרט', שמאז שינתה את שמה ל'כי"ל רותם'.

"רותם מעלימה מהמדינה כמה פוספט באמת יש במכרות הקיימים", טוען יעקב לקסי, פעיל במאבק. "הפוספט ששייך למדינה ממשיך להיכרות על ידי החברה הפרטית, שאין לה בכלל זכויות בשדה בריר. לא רק שהם לוקחים את משאבי המדינה, הם גם לא משלמים את התמלוגים הראויים. פוטנציאל ההכנסות משטח שדה בריר שווה מיליארדים".

היקף התמלוגים שהמדינה גובה על כריית סלע פוספט, על פי פקודת המכרות, עומד על 2% משווי הפוספט. בפועל, ייתכן כי משולם פחות. כך, על פי דו"ח חשבונאי של משרד התשתיות, בשנת 2016 נכרו כמויות פוספט שערכן 740,685 דולר. התמלוגים ששולמו היו בסך 5,981 דולר.

"יש פער בין המצב המשפטי ובין השיח הציבורי", טוען גילי סופר, דובר המאבק. "אני טוען שאם כי"ל הייתה צריכה לשלם על הפוספטים האלה למדינה את מה שהם שווים, היא בכלל לא הייתה מנסה לכרות. הסיבה האמיתית שכי"ל עושה כאלה מאמצים לקבל את זכויות ואישור הכרייה בשדה בריר היא משום שבכך היא מקבלת משאב של המדינה ששווה כ־50 עד 100 מיליארד דולר, ללא מכרז ולא תמורה".

סופר משתמש במילים קשות. לטענתו, כי"ל מתנהלת באופן שאינו הגון, כמעט בכל התחומים, ומנצלת את כוחה הכלכלי העצום לגייס גם אנשים מתוך הממשלה. כפי שתראו בגיליון זה, במאמר אחר, הלוביסטים הם כוח עצום שמטה את קבלת ההחלטות לטובת החברות והגורמים בעלי העוצמה הגדולה ביותר.

"אין לחברת כימיקלים לישראל זכויות לשטח שדה בריר, למרות שהם טוענים שיש להם", הוא ממשיך. "משרד התשתיות הלאומיות, המפקח על המכרות אז, נתן לחברת רותם אמפרט אישור לחפש פוספט. על ההיתר כי"ל שילמה כ־11 אלף שקל, וכאשר נמצאו הפוספטים בשדה בריר, הם קיבלו 'תעודת תגלית'. עדיין, אין משמעות הדבר שיש להם זכויות לשטח, למרות שהמדינה והתקשורת מתנהלות כאילו מדובר בשטח ששייך לכי"ל.

"מנכ"ל משרד האנרגיה, אודי אדירי, הכין מסמך שטען שבמסגרת ההיערכות הכלכלית למשבר הקורונה, צריך להסיר את החסמים התכנוניים ולבטל את תסקיר ההשפעה על הבריאות", ממשיך סופר. "עוד דוגמה: כל הזיכיון של כי"ל הסתיים בסוף שנת 2021, ולפני שנתיים החליטו הפקידים של משרד האנרגיה לחדש את הזיכיונות ללא מכרז וללא תמורה לשלוש שנים, עד סוף 2024. רק בשבוע שעבר החליטה השרה קארין אלהרר שאין אישור, עד להסדר עם משרד האוצר".

למי אכפת מהבדואים

זווית משמעותית שנייה היא הפגיעה הישירה בדיירי המקום. הקמת המכרה תוביל בהכרח לפינוי כ־10–15 אלף בדואים, תושבי אל־פורעה. מדובר בכפר לא מוכר, שנמצא בתביעת בעלות על ידי משפחות שונות. בשנת 2006 כבר הכירה המדינה ביישוב, אך בשל מסע לחצים נרחב בוטלה ההכרה. כעת חוששים התושבים שיפונו מביתם.

"אני כבר 20 שנה במאבק נגד איום המכרה על השטח שלנו", אומר ח'ליל ג'בארין, מהנדס שנולד וגדל באל־פורעה. "על פי מפת המכרה, באזור של כשלושה קילומטרים ממנו אסור לאנשים להתגורר. כלומר, אם המכרה יקום יפנו את כל התושבים".

| ומה יקרה?

"התושבים לא יתפנו, גם במחיר פגיעה בבריאותם. הם יחיו על מכרה הפוספטים, יהיה כאוס. אף אחד לא ילך לשום מקום".

| למה, בעצם?

"קודם כל, ישנו החיבור בין האנשים האלה למקום שבו הם חיים ביחד כבר יותר מ־100 שנה. האנשים האלה קשורים מאוד לאדמה, ואין להם כוונה לוותר עליה. על רוב השטח יש תביעות בעלות רשמיות, ואין סיבה שאנשים יוותרו על ביתם ואדמתם. גם אני, באופן אישי, לא מוכן ולא מתכוון לפנות את הבית שלי.

"אנחנו משוכנעים במאבק שלנו ואנחנו בטוחים שבג"ץ יכריע את העניין לטובתנו. מבחינתנו זה עניין של להיות או לא להיות. זו מלחמה על הבית ועל הקיום שלנו. לצערנו, מדגישים בדרך כלל את ערד ואת הסכנות הבריאותיות, ומתעלמים מאיתנו באל־פורעה, בעלי האדמה. אף אחד לא מתייחס אלינו".

פגיעה ישירה נוספת היא בטבע. בשטח המיועד למחצבה יש 61 מיני צמחי מדבר ובעלי חיים כגון ארנבות, דורבנים, קוצנים, שועלים, צבאים, זאבים, בזים, חוגלות, סלעיות, עורבים, עפרונים, לטאות ונחשים. כל אלה ייפגעו ישירות מהפיצוצים ומהכרייה, ויאבדו את סביבתם הטבעית. כמו כן מצויים בשטח ובשוליו שרידים ארכיאולוגיים ואתרי תיירות שונים, כמו גב קינה, חורבת רדום, נחל קינה, חרבת עוזה ונחל חימר, שהגישה אליהם תיחסם והאזור כולו יהפוך ללא ראוי לטיולים.

לטענת הארגונים הסביבתיים, הקמת המכרה תוביל לפגיעה ללא אפשרות תיקון בנוף, בחי ובצומח, ובתהליך הסרת הטפל מרקם פני השטח ישתנה לבלי הכר, ולא יהיה ניתן לשחזרו או לשקמו בשל אופיו המדברי הצחיח של האזור. עובדה היא כי למרות ניסיונות לשקם את המכרות שכבר בוצעה בהם כרייה ולהחזיר את המצב לקדמותו, ניתן לראות בתצלומי האוויר כי השטח נותר כפצע פתוח בנוף.

מזהמים בלי הפסקה

אף על פי שסוגיית השליטה במשאבי המדינה וסוגיית הפגיעה בתושבים ובסביבה משמעותיות ביותר, הסוגיה שמעוררת את מרבית העניין הציבורי היא הפגיעה העקיפה בתושבי היישובים הסמוכים, שמובילים את המאבק.

במשך שנים מככבת חברת כי"ל ברשימת המזהמים של מדינת ישראל. על פי הנתונים, הזיהום ממפעליה השונים של החברה מהווה קרוב למחצית מזיהום החלקיקים התעשייתיים בישראל. על פי מדד ההשפעה הסביבתית לשנת 2018, שמפרסם המשרד להגנת הסביבה ובוחן לעומק את הסיכון הסביבתי של כ־40 חברות ציבוריות הנסחרות בבורסה, כ־100 מפעלי תעשייה גדולים וכ־800 תחנות תדלוק ציבוריות – בראש המזהמים נמצא מפעל 'רותם נגב', עם עלייה של 7% בניקוד מהשנה הקודמת.

באותה שנה התקיימה במפעל אכיפה על חריגה בפליטה לאוויר, נוסף על קריסת קיר בבריכה במפעל, שהובילה לשפך מסיבי של חומר חומצי ומסוכן לנחל אשלים. אירועים נוספים משנת 2018 כוללים הפרות של תנאי היתר הפליטה, אי־עמידה בזמני הגשת מסמכים ודיווחים, ואירועי חומרים מסוכנים נקודתיים.

בימים אלה מבצעת המשטרה הירוקה של המשרד להגנת הסביבה חקירה נגד החברה. "לפני כשלוש שנים פרצו מאות אלפי מ"ק של חומצת פוספוגבס ממפעל רותם וגלשו במורד נחל אשלים עד למאגר אשלים הנמצא בסמוך למקום מגוריי", סיפר ד"ר עודד קינן, העומד בראש התביעה הייצוגית נגד כי"ל. "הריחות הקשים הגיעו עד לכביש היישוב שלי".

ד"ר קינן, אקולוג המנהל את חממת הערבה, מרכז ללימודי מדע, חקלאות וסביבה, מאשים את כי"ל בפגיעה בנגב כולו. "החברה הופכת את הנגב לחצר האחורית והמזוהמת של מדינת ישראל", הוא אומר. "גם כאשר היא נדרשת לשקם אזורים כמו עין צין ועין עקרבים, היא עושה זאת בקצב איטי. לצערי אין בישראל קרן לנזקי טבע, כך שכי"ל מחליטה כמה ולמי לשלם עבור הנזקים, וכתוצאה מכך השיקום והטיפול בזיהום מתעכבים. כי"ל גם לא משלמת כמעט על המים שהיא שואבת מים המלח, ואינה עומדת ביעדים של קציר המלח. עושה רושם שכמעט אין רגולציה אפקטיבית על התאגיד הזה, והם עושים במשאבי הטבע הציבוריים כבשלהם".

במשרד הבריאות מתנגדים להקמת המכרה, בשל הפגיעה הצפויה לתפיסתם בבריאות התושבים. "באבק הפוספט מצוי אורניום, חומר רדיואקטיבי שחשיפה אליו גורמת לעלייה במקרי הסרטן ובתמותת התושבים באל־פורעה, בערד ובכסייפה", הסבירו גורמים במשרד. "נוסף על כך רעש הפיצוצים נראה ונשמע למרחוק, כאשר לרעש ולהדף הפיצוצים יש השפעה שלילית רחבת היקף על בריאות האדם".

על פי קביעת אנשי המשרד, מדי שנה צפויים למות שבעה מתושבי ערד בשל נזקי המכרה, נוסף על עלייה במספר החולים בסרטן ובמחלות ריאה בקרב ילדים וקשישים. "החשש הגדול של רוב האנשים הוא הסיכון הבריאותי", אומרת עוקד. "אני מצפה מהמדינה שתבטל את המכרה הזה, תוריד אותו מסדר היום. זה לא הגיוני שיכרו פוספט בלב אזור מגורים".

התושבים שוקלים לנטוש

כמעט כל מי ששוחחנו איתו מהאזור מספר כי אם המכרה יוקם, הוא יעזוב או ישקול לעזוב. "הגעתי לערד כי אני מאוד אוהבת את הטבע", אומרת יונת מורדוך, בת 41, בעלת תואר שני בלימודי סביבה ומדבר. "ערד נחשבת לעיר שקטה עם אוויר נקי, ולנו כמשפחה חשוב מאוד עניין הבריאות, ואנחנו משתדלים לקיים אורח חיים בריא. החלטנו שברגע שיקום המכרה לא נהיה פה, וצריך להבין שכל מי שחושב כך לא יחכה שזה יקרה, ואז אף אחד לא ירצה לקנות את הנכסים".

בשל המחשבה הזו, והחשש שאם תחכה ערך נכסיה יצנח דרמטית, עזבה מורדוך את העיר. "לפני שעברנו לערד הייתי מודעת למצב, אבל לא ידעתי עד כמה זה חמור", היא אומרת. "כשהבנו שהטענות של התושבים לא מעניינות את השלטון, ושאני לא יכולה להבטיח את העתיד שלנו בערד, עזבנו. עם זאת, אנחנו כל כך אוהבים את העיר, שהבנות שלנו עדיין במוסדות הלימודים שלה, ואני גם עובדת שם. אם המכרה יקום, נעקור את כל השורשים שלנו מערד".

בדיון האחרון שנערך בנושא בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, באמצע אוגוסט האחרון, נרשמה הסכמה כמעט גורפת שיש למנוע את הקמת המכרה. "אני מתנגדת להקמת מכרה פוספטים בשדה בריר, שעלול להביא לתוספת נזק לבריאות ולסביבה", אמרה השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג (מרצ). "עמדתי, אותה הצגתי בדיון האחרון, היא שמכריית פוספטים אין תועלת אנרגטית, סביבתית או בריאותית. על כן, אין סיבה לכלות את משאבי הטבע של ישראל בשביל רווחים של חברות פרטיות. אני סבורה שאנו, כממשלה, צריכים לקיים דיון אסטרטגי בעתיד כריית הפוספטים בישראל. עלינו לבחון את משמעות הכרייה, הניצול והפקת הפוספטים, התרומה לכלכלה הישראלית, וכן את המחירים הסביבתיים והבריאותיים שנשלם. כמו כן, במסגרת הדיון האסטרטגי יש להתייחס גם לפיתוח חלופות כלכליות ותעסוקתיות נקיות ובריאות, שמותאמות לעידן החדש של שינויי אקלים וכלכלה ירוקה".

נילו, פעיל בארגון 'מגמה ירוקה', מסכם: "יש הרבה מאוד היבטים למאבק – חברתיים, כלכליים וסביבתיים. 'מגמה ירוקה' הייתה מעורבת בהגשת ניירות עמדה, כארגון שפועל במטרה לקדם מדיניות סביבתית צודקת. אנחנו מתנגדים למכרה".

מחברת כי"ל רותם נמסר בתגובה: ״החברה פעלה ותמשיך לפעול בשקיפות וכדין ובשיתוף פעולה מלא מול הגורמים הרלוונטיים. לבעל תעודת תגלית ניתנות זכויות כרייה בשטח, כך גם במקרה של שדה בריר. כריית הפוספטים ברותם מבוצעת על פי זיכיונות תקפים שניתנו מהמדינה. רותם מספקת מדי שנה למשרד האנרגיה מידע מפורט לגבי היקף הרזרבות של הפוספטים במכרותיה ומדווחת באופן פומבי גם במסגרת דו"חותיה הכספיים. התסקיר הסביבתי שבוצע על ידי גיאופרוספקט אינו רלוונטי שכן בהתאם להוראת תמ״א תסקיר ההשפעה על הסביבה, אשר יכלול גם התייחסות להיבטים בריאותיים, יבוצע על ידי משרד האנרגיה. ״נבהיר כי ישראל אינה שחקן תחרותי בתחום סלע הפוספט, וממילא השארתו באדמה לא תניב הכנסות כלשהן. לאורך שנות פעילותה, רותם פיתחה תעשיית מוצרי המשך על בסיס ידע ייחודי הנשען על הניסיון המקצועי והתשתית התעשייתית שהקימה, וזאת בהשקעה של מאות מיליוני דולרים על פני עשרות שנים. מפעלי רותם מקייימים את אחת התעשיות החשובות בנגב, ולצד העסקת כ־000,10 משפחות, תרומתה של החברה למשק ולכלכלה הישראלית מגיעה למיליארדי שקלים. רותם משקיעה משאבים וסכומים עצומים לשיפור מתמיד של הפרמטרים הסביבתיים, פרויקטי שיקום סביבתי והשקעות בהתאם לחוק אוויר נקי. עודד קינן הוא תובע ייצוגי באשלים, מה שהופך אותו לבעל אינטרס מובהק״.