לאחרונה מתחילה קהילת הלהט"ב הערבית לתפוס מקום ראוי בשיח. ממקרים טרגיים כמו מותה של מיה חדאד, דמות טרנסית ופעילה מוכרת; או טביעת האמן איימן ספייה; ועד למקרה טחינת אל־ארז (ראו קטגוריית 'חברה ושבטים'). וכך בהצבעה על החוק לאיסור טיפולי המרה. תמיכתם ההיסטורית של שלושה ח"כים מהרשימה המשותפת בהצעת החוק, כולל היו"ר איימן עודה, המחישה בצורה הטובה ביותר את חשיבות השיח הלהט"בי בחברה הערבית. אנשי ציבור, פעילים ואזרחים ערבים דנים בעניין, ואף משמיעים קול מוסרי נגד גילויי שנאה ולהט"בפוביה. וזה קומם גורמים דתיים, בראשם ארבעת הח"כים של התנועה האסלאמית. הם הצביעו נגד ההצעה הנ"ל, ועל הדרך ניצלו את המומנטום התקשורתי שנוצר בחברה הערבית לשם מסע דה־לגיטימציה לקהילה. "(זהו) איום לקיום שלנו ולמשפחה הערבית", אמר יו"ר רע"ם מנסור עבאס. חברו למפלגה ח"כ ואליד טאהא לקח את המתקפה צעד אחד קדימה: "אדם שנמשך לנטייה מינית שאיננה מתיישרת עם הבריאה צריך לקבל טיפול. תופעת ההומואים כמעט ולא קיימת בחברה הערבית, ואם היא קיימת אז בממדים מעטים מאוד ואפילו אלו הסובלים מהבעיה לא ממהרים להזדהות איתה".
שבוע לאחר האמירה המקוממת התרחשה תקיפה מחרידה בנמל יפו. חבורת צעירים ערבים התנפלה באכזריות על חבורה אחרת. נחשו מה היה הרקע. התקיפה המחישה באופן מצמרר מדוע צדק טאהא כשהשוויץ בעובדה שלהט"בים ערבים פוחדים להזדהות ככאלה. כשנשאלו מדוע תקפו את הלהט"בים, אמרו הצעירים: "אצלנו אין הומואים, ואם יש כאלה אנחנו הורגים אותם מיד". איני מצפה מהתנועה האסלאמית לתמוך במאבקנו הצודק למען חיים שוויוניים ובטוחים, אבל כן לשקול טוב־טוב את התבטאויותיהם. כי לא משנה איך נסובב את זה, בכל פעם שנשמע על פשע שנאה, נדע בבירור את מי להאשים.
–
