fbpx

הפיל שבחדר | הטור של אורן נהרי

0

מה עובר על המפלגה הרפובליקנית ההולכת ומאתגרת את יסודות הדמוקרטיה האמריקאית – ואיך כל זה עלול להיגמר

קצת קשה להאמין – ואולי בימים אלה, בעצם, הכל ייאמן – אבל סקרים שנערכו לאחרונה בארה"ב מגלים כי כמעט מחצית מהמצביעים הרפובליקנים מסכימים ש"יום יבוא ואמריקאים פטריוטים יוכרחו לקחת את החוק לידיהם". יותר ממחציתם הסכימו עם האמירה ש"אפשר שיהיה עלינו להשתמש בכוח כדי להציל את אורח החיים האמריקאי המסורתי". מהו "אורח החיים המסורתי" הזה ניתן רק לשער, אבל יש להניח שהוא כולל בעיקר אנשים לבנים נוצרים, המאמינים בזכות לשאת נשק. במילים אחרות: דמוקרטיה היא מצוינת – כל עוד אנחנו בשלטון. אם לא – אז עדיפה צורת שלטון אחרת, אריסטוקרטית יותר, שבה ישלטו האנשים הראויים. אצולה בעיני עצמה, לא האספסוף הזה שיש לו זכות בחירה.

ממש כמו ששת העיוורים במשל הידוע, אלו הממששים פיל ומנסים להבין מה מבנהו ממישוש הזנב, הרגל, החדק וכל השאר, כך בדיוק מרחפת השאלה לאן פניה של המפלגה הרפובליקנית בימי כהונתו של הנשיא ג'ו ביידן. התשובה לשאלה הזו תקבע במידה רבה לאן פני הפוליטיקה האמריקאית, האם המערכת הסדוקה והמייצגת פחות ופחות עלולה להגיע לנקודת השבר, האם אנו על סף נתק טוטאלי בין המפלגות, מצב שבו לא תהיינה עוד פשרות וחקיקה דו־מפלגתית?

ואולי להפך; שעברנו את השפל העמוק ביותר ודווקא יש סימנים לפשרות, לעבודה למען האמריקאים עצמם מעבר לתככי וושינגטון? כרגיל, אפשר למצוא כיום עדויות התומכות בשתי התזות.

פעם הפוליטיקה האמריקאית נראתה אחרת. לפחות בספרות, בקולנוע. היו עימותים, מאבקים. ודאי. היו נוכלים ושרלטנים – אבל בסופו של דבר הטוב ניצח. ולא רק שהטוב ניצח, אלא שברגע השיא פוליטיקאים משני עברי המתרס – בארה"ב הביטוי הוא "משני עברי המעבר", כלומר משתי המפלגות – התאחדו ועשו את הדבר הנכון. הנכון למדינה, לא למפלגה או לנשיא. הם אולי ישלמו על כך מחיר אבל הפטריוט הפנימי שבהם יגבר.

הספר והסרט המייצגים זאת טוב מכל הם כנראה 'הסנאט ימליץ ויאשר', על מאבק לאישורו של שר החוץ שהנשיא מעוניין בו (כזכור, בארה"ב הנשיא ממנה שגרירים, שופטים בבית המשפט העליון, שרים – אבל הסנאט הוא זה שמאשר אותם ובלי אישורו לא ימונו), הרקע הוא שנות ה־50 המוקדמות, שנות מקארתי, והדמויות אמנם מוסוות בדוחק אבל כולם שם – סנאטורים דרומיים גזענים ותיקים, מקארתי, קנדי הצעיר, טרומן וכו'.

ולימים עדיין היה האמון במערכת, נניח בסדרה 'הבית הלבן'. כן, יש רשעים, טרור, צרות, אבל בסופו של דבר המערכת ישרה, רואה את האזרח האמריקאי לנגד עיניה.

זה היה פעם. תשאלו, מה מייצג היום את הפוליטיקה האמריקאית בתרבות הפופולרית? אינספור סרטים שבהם המערכת כולה – לעיתים כולל הנשיא עצמו (כמו בסרט 'כוח להשחית') – מורכבת ממושחתים, נוכלים, בוגדים, ציניים. 'בית הקלפים' יהיה דוגמה טובה, אם כי מעט קיצונית. סגנית הנשיא בגילומה של ג'וליה לואי דרייפוס ('ויפ') היא דוגמה נוספת.

ועם השנים הואץ התהליך של מעבר משיתוף פעולה – מי שכונו החכמים, הוותיקים בשתי המפלגות שידעו את אמנות הפשרה – לשנאה. לאי־שיתוף פעולה. בין השאר מסיבה פשוטה, ומדכאת: זו פוליטיקה טובה. אם האופוזיציה (מושג מורכב בארה"ב, אבל לצורך העניין המפלגה שאינה שולטת בבית הלבן אבל יש לה רוב באחד מבתי הקונגרס) מגיעה להסכמה עם הנשיא – נניח בתוכנית דגל של קיצוצי מיסים, השקעה בתשתיות או מה שלא יהיה – הנשיא יקבל את הקרדיט. רק הוא. במצב כזה עדיף להם, תחת העיניים הבוחנות של אלקטורט מפולג ושטוף שנאה "אליהם", של רשתות חברתיות שהאלגוריתם שלהן מעודד קיטוב, של תקשורת המחולקת בחדות בין ימין ושמאל, להיות אופוזיציה מתמדת.

וכאשר שתי מערכות הבחירות האחרונות הוכרעו בידי כמה עשרות אלפי בני אדם בכל אחת משלוש מדינות קריטיות, כאשר הפער במצביעים הולך וגדל לזכות הדמוקרטים, כאשר המאבק נראה פחות ופחות כמו ויכוח ידידותי במועדון אלא מלחמת גוג ומגוג שבה המנצח לוקח הכל – טבעי שהכללים משתנים. הכל, בעצם, משתנה. ולרעה.

אז היכן עומדים הדברים כעת?

נתחיל בגישה האופטימית. הסנאט האמריקאי התגייס – כלומר 19 סנאטורים רפובליקנים, כ־40% מהסיעה, הצטרפו לדמוקרטים – כדי להעביר חקיקה שתקצה טריליון דולר לשיקום התשתיות האמריקאיות הקורסות. כמקובל בפשרות, שום צד לא קיבל את מלוא תאוותו: הדמוקרטים בראשות ביידן רצו יותר מפי שניים מהסכום העצום הזה, ולהכניס לדיל גם נושאים נוספים הקרובים לליבם; הרפובליקנים היו מוכנים בתחילה לכמה מאות מיליארדים בלבד, אבל – וזו הנקודה החשובה – בסופו של דבר הושגה עסקה. והיא דו־מפלגתית, ובכך מקבלת יתר לגיטימציה.

יתרה מזו, הרפובליקנים תמכו בעסקה למרות שמנהיג המפלגה (הגדרה בעייתית – בשיטה האמריקאית אין בעצם מנהיג מוגדר אחד למפלגה שמועמדה אינו הנשיא, בדרך כלל הקרוב ביותר לכך הוא מנהיג המפלגה בסנאט, לא בימים אלה), האדם החזק ביותר בה, דונלד טראמפ, מתנגד לעסקה ויצא נגדה בפומבי. ולא קל לסנאטורים לצאת נגד האדם האהוב ביותר, הנערץ על הבייס שלהם, זה שיכול, כרגע לפחות, לסיים את הקריירה של רבים מהם. אז אולי הם עשו זאת כדי לא להיראות בלתי רלוונטיים, מנותקים, או מחשש אמיתי מהתעצמות סין – זה חשוב פחות. המשמעות היא שנראה שכוחו של טראמפ בסנאט מעט התפוגג מאז עזב את הבית הלבן ונותק מהרשתות החברתיות המובילות. זה סימן טוב לאפשרות לחזור לקבל החלטות ענייניות, כמו למשל הימים שבהם שיתפו המפלגות פעולה להחיש חקיקות קריטיות בזמן ממשלי פרנקלין, רוזוולט וג'ונסון.

אבל מצד שני, בדיוק באותו זמן שבו הסנאטורים עבדו יחד על החקיקה, שתחזור עכשיו לבית הנבחרים המפולג עוד יותר, מתרחשים הדברים הבאים:

המספרים דרמטיים. אפילו לא נתפסים. 44 מתוך 50 סנאטורים רפובליקנים, 188 מתוך 211 חברי בית הנבחרים הרפובליקנים חתמו על עצומה הקוראת לבית המשפט העליון לבטל, או לעקר, את הפסיקה המפורסמת, רו נגד ווייד, המתירה הפלות בארה"ב. כמחצית המדינות בארה"ב, שבשליטת הרפובליקנים, הצטרפו גם הן לקריאה, המבקשת מבית המשפט העליון לקבל את החקיקה של מיסיסיפי לאסור על הפלה אחרי השבוע ה־15 להיריון בלא חריגים – גם לא אונס, גם לא גילוי עריות.

וראו זה פלא: יש חפיפה בין המחוקקים בבית הנבחרים, המדינות שבשליטת מושלים ובתי נבחרים רפובליקנים המעבירים חוקים נגד הפלות, לאלה המעבירים – או העבירו (חלק הבינו באיחור את המצב) – חוקים וצווים המתנגדים להגבלות עקב מגפת הקורונה, לאלה המוציאים מחוץ לחוק את הדורשים מסכות כדי להגן מפני המגפה, לאלה הטוענים שבחירות 2020 זויפו ברמה זו או אחרת, ולאלה המעבירות חוקים וכללים בנימוק של טוהר הבחירות ומניעת זיופים – שבפועל לא קרו בבחירות 2020, אבל החוקים החדשים יפגעו באפשרות ההצבעה של מיעוטים. בפועל – שחורים המצביעים לדמוקרטים במדינות מפתח. מקריות נטו, כמובן.

אבל אולי חמור יותר, שום מועמד רפובליקני לנשיאות אינו מאמין – או לפחות אינו מצהיר – שהוא מקבל את תורת האבולוציה. 129 חברי בית נבחרים רפובליקנים אינם מאמינים שההתחממות הגלובלית קיימת, או אינם מאמינים שהאדם הוא אחראי מרכזי לשינויי האקלים. 220 מחוקקים רפובליקנים מסרבים לומר בפומבי שביידן הוא הנשיא הנבחר. 100 מחוקקים רפובליקנים אינם מקבלים חיסונים נגד קורונה. מחוקקים רפובליקנים אחרים מסרבים לדון באירועי 6/1, המתקפה על הקפיטול, טוענים שבוצעה בידי אנטיפה, או כל נימוק אחר, כי לטענתם זה יסייע לדמוקרטים. זה אכן יסייע לדמוקרטים – אבל האירוע מחייב חקירה, ודאי כדי למנוע כל אפשרות עתידית שזה יקרה שוב.

אז מה מוביל את הקו של המפלגה הרפובליקנית? כ־20 סנאטורים המוכנים להגיע לפשרה נקודתית לטובת אמריקה – או המחוקקים, לעיתים אותם מחוקקים עצמם המבקשים לבטל את זכות האישה על גופה, התומכים בהקשחת המגבלות על הצבעה (כן, לגיטימי לדרוש זיהוי בשעת הצבעה. אבל שינויים שנועדים לפגוע באוכלוסייה אחת בדיוק, האוכלוסייה השחורה הענייה במדינות הדרום העמוק, אינם אלא גזענות שנועדה למקסם את כוחה של המפלגה הרפובליקנית), השוללים מדע ומידע מדעי – בנושאים כמו הקורונה, שינויי אקלים גלובליים?

סנאטור צ'אק גראסלי, רפובליקני מאיווה, בן 87 המתכוון לרוץ שוב לסנאט בבחירות הבאות, הצביע עבור העברת חקיקת ביידן. מעולה. אבל יום אחד בלבד קודם לכן עמד בסנאט והגן על ניסיונו של טראמפ לסכל את תוצאות בחירות 2020 בתואנה, שאין לה שום הוכחה, שהבחירות זויפו.

הקונצנזוס הישן נשבר, איננו עוד. הקצוות מתחזקים. הברירה היא או הקמת קונצנזוס חדש, חלקי, או מלחמה מרירה וכוללת, ואולי שבירת הכללים – נניח הגדלת מספר השופטים בבית המשפט העליון, ביטול הפיליבסטר. אין לזה כרגע רוב בקרב הדמוקרטים, אבל ככל שהרפובליקנים משנים את כללי המשחק בשטח, משנים גבולות במחוזות, מטילים עוד מגבלות על אוכלוסיות הנוטות לדמוקרטים, כך שנראה שהם מנסים בעצם לסכל את הרעיון הבסיסי של דמוקרטיה, ככל שהמשחק עצמו הופך הוגן פחות ופחות, הפיתוי לכך יגבר. חבל שמושכים אותו שוב ושוב ייקרע, בסופו של דבר. השאלה היא רק מתי.

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook