fbpx

ניכוס תרבותי, צדקנות מודרנית – ומה שביניהם // הטור של אורן נהרי

0

זה החומר שממנו עשויות אגדות: נהג משאית צעיר, שחולם להיות זמר, נמצא בהקלטה באולפני סאן רקורדס, ובזמן ההפסקה נוטל גיטרה ומתחיל לשיר שיר הנקרא 'הכל בסדר, אמא' ('That's Alright Mama'). סם פיליפס לחץ על כפתור ההקלטה. התאריך: 5 ביולי 1954, ואלביס פרסלי, אחד מגדולי הזמרים של המאה ה־20, מתחיל את הקריירה שלו. השיר הזה הוא אחד הטוענים המרכזיים לכתר נקודת האפס של הרוקנרול.

אבל רגע. באיזה ביצוע? כי אלביס לא כתב או הלחין את השיר, גם לא ביצע אותו ראשון. את השיר כתב וביצע ארתור 'ביג בוי' קראדאפ, תשע שנים קודם לכן. הוא גם כתב וביצע את 'My Baby Left Me', עוד שיר נפלא שהתפרסם בגרסתו של אלביס.

אחד השירים הידועים ביותר של אלביס הוא 'כלב ציד' ('Hound Dog'), שבמקור כתבה וביצעה ווילי מיי 'ביג מאמא' ת'ורנטון. להיט גדול אחר שלו היה 'סי סי ריידר', במקור של גרטרוד 'מא' רייני, שהקליטה אותו עוד ב־1924. ואפשר להמשיך את הרשימה הזו עוד ועוד, של אמנים לבנים שעשו הון ממוזיקה שחורה, אם נעמיד את הדברים בצורה בוטה. אבל די מדויקת.

אז אפשר לראות את ההתפתחות הזו כדבר חיובי בסך הכל: תרבות הרי תמיד הייתה פיוז'ן. תרבות אפריקאית, פולינזית, אסייתית, כולן השפיעו על הציירים האירופאים. הג'ז הושפע גם מהשטעטל, לא רק מאפריקה. המטבחים השונים השפיעו זה על זה לשמחת כל חובבי הקולינריה. אבל אולי היום, או מחר, תקום זעקה כנגד ניכוס תרבותי, ובעצם כבר קמה: האם מותר ששף ישראלי יכין אוכל יפני או סיני? האם מותר ששף יהודי־ישראלי יכין מזון ערבי־פלסטיני? האם מותר לשנות מאכלים מסורתיים כדי שיהיו טעימים יותר לחך האימפריאליסטי? אמור לי מה עמדתך הפוליטית ואומר לך את דעתך בנושא.

מה הגבול בין ניצול, בין גניבה, בין ניכוס תרבותי – להשפעה? מדוע אלביס הופך סמל ומולטי־מיליונר, בעוד היוצרים השחורים נשכחים ומתים בעוני? איפה הגבול? הגבול כיום, לא אז, כמובן.

זו שאלה מורכבת. שאלה של ייצוג תרבותי, שאלה שהפכה שדה קרב בארה"ב, ובעולם כולו.

על הכל מקובל שהתחפשות של אמנים לבנים לשחורים בצביעת פנים אינה לגיטימית עוד. גם לא חיקויים עדתיים. אבל יש חריגים: אם האמן, הסטנדאפיסט, הוא מהעדה שעליה הוא מגחך, או שהוא לועג למי שנמצא מעליו בסולם החברתי, נניח. מותר יהיה לסטנדאפיסט ממוצא מזרחי להלעיג אשכנזים, אבל לא להפך. ועולה השאלה, והיא עולה: למה בעצם? למה לא לאסור על כך לגמרי?

אני מניח שכיום לא היה עובר שחיים טופול, אשכנזי, בשעתו בן 29, ישחק את סאלח שבתי, עולה מזרחי מבוגר. הייתה קמה מחאה. בצדק. אבל – אם היינו מיישמים את אמת המידה הזו אז לא היינו מקבלים את אחד התפקידים הנפלאים ביותר בקולנוע הישראלי, באחד הסרטים הנפלאים שנוצרו אי־פעם. גם השוטר אברהם אזולאי בגילומו של שייקה אופיר (הלוא הוא ישעיהו גולדשטיין), או בטי אשתו החולנית בגילומה של זהרירה חריפאי, כשהיוצר הוא אפרים קישון – שלושתם אשכנזים על מלא.

יש הסכמה גורפת – אבל לא מלאה – שצריך לתקן את ראיית ההיסטוריה. בספרי הלימוד, גם במרחב הציבורי: בימים אלה מוחקים את שמה של משפחת סאקלר, מוגולים פילנתרופים ידועים מארה"ב, מפרויקטים רבים שלהם תרמה ביד רחבה. הסיבה: האופן שבו צברה את הונה, הרבה בזכות תרופות אופיאטיות ממכרות. מפילים פסלים של סוחרי עבדים בבריטניה, של גנרלים דרומיים בארה"ב. מעולה. היכן זה נעצר? כבר כתבנו כאן על הבעייתיות בניתוץ הסמלים. וזה מתחבר גם לנושא הניכוס התרבותי ותרבות הביטול, במישרין ובעקיפין.

בארה"ב, כבר שנים רבות, מטהרים את הספרים והסרטים מהשפעות בלתי רצויות. יש לכך סיבות, ואפילו טובות: שנים רבות שחקנים לבנים גילמו שחורים, יפנים, סינים. מה לא. פול מוני, יהודי אמריקאי ממוצא הונגרי, כיכב ב'האדמה הטובה' בתור וואנג לונג. לואיז ריינר, גרמנייה־אמריקאית, קיבלה אוסקר על גילום אשתו, או־לאן.

האם תיקון עוולות העבר – עבר את הגבול? ומי קובע את הגבול הזה, שזז כל הזמן? הימין האמריקאי (גם הישראלי) מנופף במלחמות התרבות להדגיש כמה השמאל הזוי. זו הסחת דעת מעולה מנושאים חשובים יותר על הפרק, וזה מצליח: כל ארה"ב עסקה בשאלה אם צריך לצנזר ספרים של סופר הילדים הנפלא ד"ר סוס, כי יש בהם (ואכן יש) קריקטורות גזעניות. וכן, תרבות הביטול מגיעה לשיאים של גיחוך – אבל זה לא מצחיק. אחד העיתונאים המוערכים בארה"ב, דונלד מקניל, כתב בריאות, היה במסלול מהיר לפוליצר על כיסוי מגפת הקורונה. מקניל אולץ לפרוש, כי בזמן סיור עם תלמידי תיכון הם שאלו שאלות, והוא, כשניסה להבהיר נקודה, לאתגר חשיבה, ציטט שאלה של תלמידה שבה היא אמרה את המילה המתחילה באות N באנגלית, כ' בעברית – והיא אכן מילה נוראה. ואני מדגיש שוב, לא הוא אמר אותה מיוזמתו, אלא רק חזר על שאלת התלמידה כדי להבהיר את ההקשר. ופוף, הקריירה שלו הסתיימה. עורך ה'ניו יורק טיימס' כתב שלעיתון אין סובלנות לשפה גזענית – ללא קשר לכוונה. הפרשה יותר מורכבת מכך, ומה שסתם את הגולל על הקריירה שלו היה מכתב פנימי של עיתונאים בעיתון, אבל הנקודה היא שהכוונה משנה. ההקשר משנה. והגענו לנקודה (באמריקה חצינו אותה; בקרוב אני מניח בשאר עולמות האקדמיה, התקשורת, הפוליטיקה בעולם המערבי) שבה על התבדחות גרועה, נניח גזענית או מיזוגנית, שתועדה אפילו בגיל הנעורים – מחוסלת קריירה. נקודה, שבה על הגנה על דעות הנחשבות לא מקובלות באותה סביבה, מביאה לחיסול חברתי. השתקת הדעה הבעייתית, החיסול, מתרחשים תוך שניות.

הפובליציסטית בארי ווייס, שהתפטרה ממדור הדעות של ה'ניו יורק טיימס', צדקה לגמרי כשהזהירה שאסור עוד לאתגר את השיח השולט, כי המשמעות יכולה להיות סיום מיידי של הקריירה. טוב בהרבה לכתוב עוד מאמר נגד טראמפ.

או בעדו.

מעט לפני כתיבת הדברים האלה סולקה ליז צ'ייני, יו"ר הוועידה הרפובליקנית בקונגרס, מהנהגת המפלגה. למה? כי היא אמרה את המובן מאליו: שטראמפ הובס בבחירות. שאין שום הוכחה לזיופי בחירות. לא משנה. המפלגה הרפובליקנית הפכה למפלגת טראמפ, ורק מקצינה בכך. אין עוד מקום בה לצ'ייני, רק לאלה הממשיכים, במודע, לרסק את האמון בדמוקרטיה האמריקאית, בשם הנאמנות למנהיג המפלגה. חלקם מאמינים במה שהם אומרים, אחרים לא. אבל אין בה עוד מקום לקול אחר.

שאלת הייצוג התרבותי מורכבת. הזמנים האלה מרדדים אותה. בהולנד מצאו את האדם המושלם לתרגם את שיריה של אמנדה גורמן, המשוררת הצעירה, השחורה, שהקריאה שיר בטקס ההשבעה של ג'ו ביידן. שיר המדבר על המאחד, המשותף, אי־אפליה, הפלת חומות. הם מצאו את מריקה לוקס ריינוולד, הזוכה הצעירה ביותר של פרס בוקר, המתייחסת לעצמה בגוף רבים. אבל היא לבנה. ופעילה חברתית הולנדית שחורה בשם ג'ניס דואל טענה בין השאר שהעובדה שאינה שחורה פוסלת אותה. העובדה שגורמן עצמה שמחה על הבחירה לא הספיקה – וריינוולד משכה את מועמדותה עקב הלחץ. למרות שאין כמובן שום קשר בין חוויית החיים של שחורה בארה"ב ושחורה בהולנד (אגב, גורמן למדה בבית ספר פרטי והיא בוגרת הרווארד בהצטיינות).

אז בואו נשאל: האם לבן יכול לתרגם שחור, ולהפך? האם גבר יכול לתרגם אישה ולהפך? האם הטרוסקסואל יכול לתרגם להטב"ק ולהפך? האם לא־יהודי יכול לתרגם יהודי ולהפך? האם יהודי ורק יהודי יכול לגלם יהודי? כנ"ל ערבי, סיני, הולנדי? הטרוסקסואל לשחק הטרוסקסואל, הומו לגלם הומו? האם פסיכולוג גבר יכול לטפל באישה ולהפך? עד היכן נלך כדי לייצג בצורה המושלמת את החוויה האותנטית, את המקור?

כל אלה שאלות גדולות ורציניות. ואיש אינו מתכוון לחזור לימים שבהם נשים, שחורים, קבוצות מיעוט הופלו והודרו. במרחב הציבורי, בכל מקום. ואנחנו הרי יודעים – ומגזין זה הוא ההוכחה – שלמילים יש ערך. שייצוג מילולי הוא חשוב. קריטי, אפילו. אבל השאלה נשארת – מהו הקו בחול? כי הוא זז כל הזמן. וכשגבולות השיח משורטטים בידי צדקנות, בידי נוטרי חומות קנאים, העולם שלנו עני יותר, מצונזר יותר. צנזורה פנימית, וחיצונית. לא מעט תינוקות נשפכים כך עם המים הדלוחים, שהיה צריך, ועדיין צריך, לסלק מהבמה הציבורית שלנו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook