אנחנו יודעים, אין בהיסטוריה מה היה קורה אילו. אבל נעים לפנטז לרגע, למשל, על המציאות החלופית שהייתה מתרחשת אלמלא הצליחה ההתנקשות הפוליטית החשובה ביותר במאה ה־21, זו שמעטים שמעו עליה.

9 בספטמבר 2001. אל־קאעידה כבר מוכנים למהלומה אדירה שהם עומדים להנחית על ארה"ב בעוד יומיים. הם יודעים שתבוא תגובה. ויש אדם אחד בלבד שמטריד אותם, מפחיד אותם. אחמד שאה מסעוד, 'האריה מפאנשיר', מוסלמי סוני ממוצא טג'יקי. האמין בסוּפיות, תיעב את האסלאם הרדיקלי הווהאבי והפונדמנטליזם של הטליבאן. בזמן הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, בין 1979 ל־1989, ניהל נגדם לוחמת גרילה מדהימה. עד כדי כך, שאחרי ארבע שנים הציעו לו הפסקת אש. הוא הקים מינהל אזרחי טוב, ומעולם לא הואשם בפשעי מלחמה. כאשר נסוגה ברית המועצות, ובעקבות מלחמת הכל בכל כבשו הטליבאן בסיוע פקיסטן את קאבול, סירב מסעוד לכל ההצעות להיות בכיר במשטר החדש. הוא הקים את 'הברית הצפונית', שלט על שליש מאפגניסטן ורבים עברו לשורותיו. יומיים לפני מתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה נרצח בידי שני מחבלים מתאבדים ששלחו אל־קאעידה, במסווה של עיתונאים בלגים המבקשים ריאיון.

נניח שההתנקשות לא הייתה מצליחה. מסעוד אמנם לא פשטוני – הקבוצה האתנית הגדולה והחזקה במדינה – אבל היה לוחם מיתולוגי, מוסלמי, נערץ כמושל, מדינאי וסמכות רוחנית. עם תחילת הפלישה האמריקאית היה משתלט על קאבול עם אנשיו, ואם היה הופך לנשיא במקום חדל האישים המושחת והעלוב חאמיד כרזאי אולי, רק אולי, הוא היה יכול לשנות את המציאות.

אימפריאליסטים, הישמרו

אבל זו כמובן אפגניסטן, המדינה (או לפחות, השטח) שבה אין סופים טובים.

בית הקברות של האימפריות, קוראים לה. שלוש האימפריות החזקות בעולם, כל אחת בזמנה, פלשו אליה, השיגו ניצחונות מדהימים בהתחלה, השתלטו עליה, הכריזו ניצחון – וכל אחת מהן נסוגה בתבוסה משפילה. בריטניה, ברית המועצות, וכעת ארה"ב. הישג לא נתפס לאפגנים, לכאורה. דומה במידה מסוימת לווייטנאם, שהצליחה במאבק העצמאות שלה נגד צרפת, אימפריה קולוניאלית שוקעת (בריטניה באפגניסטן הייתה אימפריה קולוניאלית בשיאה), ארה"ב בשיאה, וסין. אבל בשונה מווייטנאם, באפגניסטן אחרי כל הניצחונות האלה נותרת מדינה חרבה, קנאית, נחשלת, בורה, ענייה. בעצם ניתן לומר שחוץ מגבולות, דגל ועוד כמה סמלים ריקים מתוכן, זו לא מדינה, ודאי לא מתפקדת. וכמו בימי המשחק הגדול במאה ה־19 – פיון בהתמודדויות בין מדינות קרובות ורחוקות: פקיסטן, הודו, איראן, סין, רוסיה, ארה"ב.

שלוש פעמים פלשה בריטניה, אחת המעצמות הטובות בהיסטוריה בקרבות נגד עמים ילידים, למקום הזה. הראשונה בישרה את הבאות. השורה התחתונה, המצמררת: ב־1839 כבשו הבריטים בקלות את קאבול, והשאירו בה חיל מצב חמוש היטב שכלל 4,500 חיילים וכ־12 אלף אזרחים, בהם נשיהם וילדיהם. שלוש שנים אחר כך הצליח לחזור להודו אדם אחד (!). זהו אחד האסונות הצבאיים הגדולים בהיסטוריה, היו לו סיבות רבות – פיקוד גרוע, אובדן מורל, התמוטטות כללית – אבל זו הייתה התוצאה. מלחמת בריטניה־אפגניסטן השלישית, מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, תיצור את המדינה המודרנית אפגניסטן: תוהו ובוהו של סכסוכים עקובים מדם.

ברה"מ, מעצמה מטילת אימה אם כי בשלב זה כבר בדעיכה כלכלית, תפלוש ב־1979 כדי לתמוך בממשל קומוניסטי על גבולה. 15 אלף הרוגים סובייטים, כמיליון הרוגים אפגנים; ובמקביל זורמים מתנדבים ל"מלחמת הקודש", המוג'הדין, מרחבי העולם המוסלמי. בהם צעיר גבה־קומה ממוצא תימני שמשפחתו התעשרה בערב הסעודית בשם אוסמה בן־לאדן ורבים אחרים. בצירוף סיוע אמריקאי למוג'הדין, נסוגה ברה"מ. הצבא מטיל־האימה שניצח את הוורמאכט, הצבא הטוב אולי בהיסטוריה 40 שנה קודם לכן, הובס בעמקים סחופי הרוח ובהרים הטרשיים המאיימים.

ואז באה אמריקה. ניתן היה לחשוב שלקחי וייטנאם, או לקחי מוסקבה באפגניסטן, יביאו למחשבה נוספת באשר לפלישה קרקעית. לא: הזעם על ניין־אילבן היה גדול מדי, החשש ממדינת הטרור האסלאמית של הטליבאן, שמעניקה חסות לאל־קאעידה, הטריד מדי. הגיוני. וכך פלשה לשם ארה"ב, עם מדינות נוספות מברית נאט"ו שלראשונה הפעילה את סעיף ההתחייבות ההדדית שלה, בריטניה החשובה שבהן. ההשתלטות הייתה מהירה. אמנם הדגים השמנים ביותר הצליחו להימלט, למרות המצוד האדיר: בן־לאדן, איימן א־זוואהירי, מולא עומאר מנהיג הטליבאן וחותנו של בן־לאדן; אבל הנה, בסיס הטרור נותץ, עכשיו מתחילים לבנות מדינה, להשליט ערכים מערביים, דמוקרטיה, שוויון בפני החוק, לתקן. למי שיבוא ויאמר שזה לעולם לא הצליח ולא יכול להצליח? זכרו בבקשה את גרמניה ויפן אחרי 1945.

אבל אפגניסטן כל כך שונה מגרמניה, או מיפן. או ארה"ב. מקום שבו שבטים, עמים, לוחמים זה בזה אלפי שנים. שבו האסלאם שולט. הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, הדת, המבנה החברתי עיצבו אותה. וקפיטליזם של 'אסכולת שיקגו', דמוקרטיה מערבית, לא בדיוק הכו שורש.

היו כוונות טובות. והיו (ויש) גם אנשים באפגניסטן שוודאי רצו מדינה שונה מבעבר, ממה שעומד לחזור. אבל היו מספיק אחרים. הטליבאן החל להתאושש. אל־קאעידה גם. נכון, הם לא חזרו להיות הכוח מטיל האימה שהיו בעבר – אבל יש להם שלוחות רבות באסיה, באפריקה. גם לאחר שדאעש החל להאפיל עליהם, בתחרות על הפונדמנטליזם והג'יהאדיזם.

והתברר שוב כמה מתסכל, מתיש, לא משתלם בכל מובן של המילה לשלוט במדינה זרה, בתרבות אחרת. סיורים אינסופיים בפחד מוות ממלכודות; כשכל ילד, אישה וגבר יכולים להיות רוצחים, בכל כביש ודרך טמון מטען צד, ואינך יודע מי ידיד ומי אויב. כולל, כמובן, אנשי המודיעין הפקיסטנים עם המשחק הכפול: מודיעים לכאורה, המתגלים כאנשי אל־קאעידה נאמנים ומחסלים בסיס CIA.

ההתנהלות בשטח הייתה גרועה, ואולי הגרועה מכל הייתה ההחלטה להסיט כוחות מאפגניסטן לפלישה לעיראק – אסון אסטרטגי בפני עצמו. אובמה החזיר כוחות לאפגניסטן, בלם את התחזקות אל־קאעידה, אבל הכתובת הייתה על הקיר. איזו כתובת? הכתובת של הסנטור פולברייט, שנשאל בזמן מלחמת וייטנאם, די בתחילתה, בזמן ההצהרות החוזרות ונשנות על "האור שבקצה המנהרה", מה לדעתו אמריקה צריכה לעשות. תשובתו הבוטה הייתה להכריז שניצחנו, ולעוף משם.

לקח הדרכים המאובקות

את האופציה הזו כבר אין. לא חלקה הראשון, בכל אופן. דונלד טראמפ הגיע לעסקה עם הטליבאן – הסכם שלום ובמסגרתו ארה"ב תפנה את שארית כוחותיה. בשעת כתיבת הדברים, כ־2,500 חיילים, בתמורה לשיחות שלום של טליבאן עם הממשל האפגני, ניתוק טליבאן מאל־קאעידה, ושהאמריקאים ובני בריתם ייצאו בשלום. טראמפ דחה את המהלך לאחרי הבחירות, וג'ו ביידן מבצע אותו כעת, עד התאריך הסמלי של יום השנה ה־20 למתקפת הטרור על אמריקה, שהחלה את כדור השלג הזה. זה קרוב מספיק לבחירות כדי להאשים את הממשל הקודם בנסיגה. ציני, נכון, אבל זו הפוליטיקה. אחרי הכל, לא בנושא האפגני תיבחן מדיניות החוץ של ביידן, אלא מול סין ורוסיה בעיקר. ומבחינת ישראל, מול איראן ומדינות ערב.

אמריקה מתקפלת מאפגניסטן מובסת. לא וייטנאם, נכון, אבל בהחלט השפלה. היא משאירה בעיית ענק מאחוריה (ועוד יותר לשכנות באזור: הודו, פקיסטן, סין, רוסיה). אולי תרצה להיאבק בטרור בעזרת כוחות מיוחדים, מזל"טים – אבל מאילו בסיסים? בסין? איראן? המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ארה"ב עומדת להסתיים בקול ענות חלושה.

הטרור הג'יהאדיסטי מקבל רוח גבית, ועם הזמן הטליבאן ישתלט שוב על אפגניסטן, או שתהיה שוב מלחמת אילי מלחמה, או שניהם. ואמריקה למדה, שוב, את הלקח שצריכה ללמוד כל מדינה; למרבה הצער, לעיתים צריך ללמוד אותו יותר מפעם אחת: למלחמה, ודאי יזומה, ודאי מלחמה יבשתית מלאה, אתה יודע איך אתה נכנס. איך היא מתחילה. אבל השאלה הגדולה אינה איך היא מתחילה – אלא איך, ומתי, היא מסתיימת. זה נכון בכל מקום, ולא משנה כמה רב־עוצמה אתה. שאלו את עצמות החיילים הבריטים, הסובייטים, האמריקאים, הממשיכות להתגלות בדרכים המאובקות של אפגניסטן.