למה מעולם לא אימצה ישראל מדיניות ברורה בעניין עסקות שבויים ונעדרים? לאן נעלמו המלצות ועדת שמגר בנושא? איך נראו אחורי הקלעים בעסקות כמו ג'יבריל ושליט? מי מאשים את מי בכישלונות העבר? וכיצד כל זה אמור להתנהל בעתיד?

"לא יהיה תג מחיר להשבת גופתו של זכריה באומל ז"ל", אמר גורם בכיר בלשכת ראש הממשלה טרם המראתו של בנימין נתניהו לפגישה החגיגית עם פוטין, שם נמסרו לידיו הסרבל והנעליים של החייל הנעדר זה 27 שנים.

אמירה זו התגלתה זמן קצר לאחר מכן, ולאחר הבחירות, כלא מדויקת. ישראל אמנם שילמה, אבל נראה שההגדרה של שחרור שני האסירים הסורים כ"מחווה של רצון טוב", אינה עונה לשם התואר "מחיר". הם דגי רקק, הסבירו מביני דבר. אבל לא זה מה שגרם להרמת גבה. אלא ההבטחה כי תמורת מציאת הגופה והעברתה לא יהיה שום תשלום, ובעיקר הליך קבלת ההחלטות. ההסתרה. העובדה כי מלבד היועץ המשפטי לממשלה, נשיא המדינה ושרת המשפטים, לא היה איש בסוד העניינים, בניגוד לנדרש, אולי אפילו בניגוד למסקנות ועדת שמגר, שהוגשו לממשלה ב־2012.

לצורך כתבה זו, ובהקשר זה, מאשר גורם ממשלתי כי הקבינט ערך שני דיונים בהמלצות הוועדה, אולם לא ברור מתי ואם אומצו המסקנות. עוד עליה – בהמשך.

–

ה"אין מחיר" ששולם הזכיר למי שהזכיר פרשה נשכחת של השבת שבוי. אברהם עמרם שמו. הוא חצה עם חבריו את גבול לבנון במהלך מבצע ליטני (1978). הם יצאו לטיול שבמהלכו נתפסו בידי מחבלים. ארבעה נהרגו, שניים נמלטו, ועמרם נשבה בידי 'החזית העממית' של אחמד ג'יבריל. כמעט שנה אחר כך שוחרר. המחיר היה גבוה מאוד. כותרת הידיעה בעיתון 'דבר' למחרת השחרור בישרה כי "אברהם עמרם חזר – נמסרו 76 אסירים ומחבלים מסוכנים". השמות, ברובם, הוסתרו.

בספרו 'מדינת ישראל תעשה הכל' מביא ד"ר רונן ברגמן ריאיון עם איתן הבר, הכתב הצבאי ב'ידיעות אחרונות' באותם ימים, שמגלה כי ניסיונות העיתונאים לגלות לפני השחרור את מספר המשוחררים ולאחריו את זהות המחבלים – כשלו, וכי רק חוברת שפרסם אש"ף לרגל "הניצחון על ישראל" בעסקה, ושמצא על שולחנו של ראש המינהל האזרחי, הביאה לידיעת הציבור את זהות המשוחררים.

מאז, ככל הידוע לפחות, לא הסתירה ישראל את המחירים ששילמה בעסקות שבויים, ואף פרסמה את השמות המיועדים לשחרור טרם ביצועו כדי לאפשר למשפחות חללי צה"ל ונפגעות טרור להגיש עתירות לבג"ץ. אבל משהו בפעולה המרהיבה של החזרת גופתו של באומל, ובעיתוי הפנומנלי, סמוך לפתיחת הקלפיות, הקשה על רבים להאמין כי לא הוצמד תג מחיר למחווה.

ולא רק במקרה הזה יש תחושה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. אף שאירועי החטיפה חוזרים על עצמם, אף שזו התמודדות שכל ראש ממשלה כמעט מצא עצמו בתוכה, ישראל נתונה בלימבו בכל הנוגע למדיניות עקבית בנושא. או כפי שמגדיר זאת המתאם מטעם ראש הממשלה לנושא השבויים והנעדרים לשעבר, אל"מ במיל' ליאור לוטן, זהו "ורטיגו שהחברה הישראלית כולה נתונה בו".

מדיניות האי־מדיניות

רבים מהמרואיינים לכתבה זו חשים כי מידת המעורבות של החברה הישראלית בנושא גרמה לאובדן כיוון, אולי שיבוש ביכולת העמידה ובהיגיון הקר. "הילד של כולנו", כסיסמה, הפך למוטו העיקרי של יחסי החברה הישראלית וצה"ל, עד כי לעיתים נשכחת העובדה שהחיילים הם שעומדים בחזית ההגנה על המדינה, וכי הם עלולים לשלם על כך בחייהם.

"לצערי, בדור האחרון משהו השתבש בערכי היסוד של החברה הישראלית", אומר ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. בתקופת כהונתו נחטף גלעד שליט בידי חמאס, רק חודש לפני שנחטפו אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל בידי חזבאללה. תמורת גופותיהם שחררה ישראל את המחבל סמיר קונטאר, ארבעה אסירים לבנונים נוספים ו־197 גופות של מחבלי חזבאללה שהיו בידי ישראל.
"פעם נקודת המוצא הייתה שחיילים מתגייסים לצבא ושתפקידם להגן על המדינה. כשחיילים נפגעים זה נורא! אבל זה המחיר הלא בלתי צפוי של השירות במקומות משמעותיים, ובלבד שביטחון האזרחים לא ייפגע.

"זה השתנה. עכשיו, אם אזרחים נהרגים זו מכת גורל, אבל אם חייל נהרג – זה אסון נורא וכולם צריכים להרגיש אשמה. ההיפוך הבלתי הגיוני הזה קורה כי הפכנו להיות חברה מפונקת שמתקשה להתמודד עם המחירים של המציאות", אומר אולמרט.

"כשאני מסתכל על הציבור הישראלי, אני רוצה לעצום את העיניים", אומר הפרופ' אסא כשר, מחבר הקוד האתי של צה"ל ואחד משלושת חברי ועדת שמגר (בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר), שמונתה כדי לגבש עקרונות מחייבים להתמודדות עם חילופי שבויים, חטופים וגופות. "בגלל הרשתות החברתיות ובגלל ההתפרעות של הפוליטיקה לאנשים אין בעיה להתבטא בנחרצות ובלהיטות מבלי להבין דבר. כל מי שעוסק בנושא ואינו פוליטיקאי, צריך להתעלם לגמרי מרחשי לב העם".

דברי השניים, שעסקו שנים רבות בהיבטים רבים של השו"ן – שבויים ונעדרים – בעצם מצביעים על מה שכולנו יודעים:

1. לישראל, גם היום, אין מדיניות ברורה בכל הנוגע למו"מ ולביצוע עסקות חילופי שבויים.
2. ההחלטות מושפעות ממידת המעורבות הציבורית במקרה מסוים, ובמקרים שבאו לפניו.

תנועת המטוטלת הציבורית

את קו פרשת המים בנכונות לשלם מחיר משמעותי כדי לשחרר שבויים, מסמנים כולם בעסקת ג'יבריל. אין אחד שעוסק בתחום שלא יודע לספר כיצד נשכבה מרים, אמו של החייל יוסף גרוף, בלשכתו של ראש הממשלה מנחם בגין, ושנים אחר כך בלשכת שר הביטחון יצחק רבין, וסירבה להתפנות עד שיושב בנה. למרות שעוד קודם לכן שוחררו עשרות אסירים עבור חייל ישראלי, כשנודע – לאחר מעשה – על שחרור 1,150 מחבלים עבור שחרורם של שלושה חיילים, הכה המספר את המדינה בתדהמה.

אלוף במיל' עמוס ירון, לשעבר מנכ"ל משרד הביטחון וחבר ועדת שמגר, מבקש לדייק את מקומה של עסקת ג'יבריל בהיסטוריה. "הייתי ראש אכ"א ותמכתי בעסקה. היו שם נסיבות אחרות. ברקע הייתה מלחמת לבנון שהייתה שנויה במחלוקת, היו סיבות שגרמו לי להבין שבמקרים יוצאי דופן נכון לעשות זאת. הדרישות מנגד היו מעל ומעבר למה שבסוף נתנו. כן ניהלנו מו"מ וכן היו לנו בו הישגים".

גם את השימוש של גרוף בתקשורת, במסגרת מאבקה להשבת הבן, כבר לא היה ניתן להשיב לאחור. היא צלצלה יום אחד לגלי צה"ל על מנת להזכיר לשדרן אלכס אנסקי שחוץ מהחיילים שהוא מברך בכל בוקר, אמותיהם והפצועים, יש לנו גם שבויים אי שם. אנסקי החל לאזכר אותם מדי בוקר, ולאחר כמה ימים העלה אותה על הקו ושוחח עמה ארוכות. השיחה עוררה הדים רבים, ואזרחים רבים פנו אליה כדי לחזקה. מאז לא נחה עד לשחרור של בנה, במאי 1985. שנים אחר כך נהג עודד בן־עמי לסיים את תוכניתו 'שש עם' באזכור מניין הימים שבהם נמצא גלעד שליט בשבי.

הביקורת הציבורית הקשה, ההפגנות, התדהמה – כל אלה התפרצו אחרי האופוריה של שחרור השבויים. ואז, כנראה, נטתה המטוטלת לצד השני. "אחרי עסקת ג'יבריל, כשאורי לוברני, מתאם השבויים והנעדרים, הגיע לשר הביטחון רבין עם עסקה לשחרור של רון ארד – במחיר זעום ממש – הוא סירב, סובל עדיין מתוצאות הביקורת שהוטחה בו על המחיר ששילם", אומר רונן ברגמן. ב'מדינת ישראל תעשה הכל' שלו, מצוטט איתן הבר שמספר כיצד ניסה לדובב את ראש הממשלה כמה פעמים כדי ללמוד אם הטראומה מעסקת ג'יבריל היא שגרמה לו "לסרב בתקיפות למחיר הראשוני שנדרש תמורת רון ארד". רבין סירב להודות באוזניו שכך הדבר.

"על כל פנים", אומר ברגמן, "הכאב הוא גדול, על רון ארד ומשפחת ארד כמובן, אבל גם על הסיכונים העצומים והקורבנות האדירים שמדינת ישראל ועם ישראל שילמו על הנגררות והנגזרות של פרשת 'חום הגוף' – פרשת רון ארד". כדוגמה מביא ברגמן את כוונתה של ישראל לחטוף בפברואר 92' את מזכ"ל חזבאללה, שייח' עבאס מוסאווי, כדי שישמש קלף מיקוח במו"מ עתידי להשבת ארד, אולם הוא נהרג בפעולה. "בתגובה פוצץ חזבאללה את שגרירות ישראל בארגנטינה. זו נגזרת של פרשת רון ארד, ומחירה גדול".

לעומת זאת, ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק דוחה את האפשרות שניתן היה לשחרר את ארד. "לא הייתה באמת הזדמנות. אילו הייתה אפשרות להביא את רון ארד תמורת, למשל, 1,000 אסירים – ממש להביא אותו, לא רק מידע – ישראל הייתה נכנסת למו"מ והוא היה מובא בעסקה דומה לזו של שליט. אין דבר כזה. אם שחררו חיילים שנשבו בשל שטות מבצעית במחיר כזה, אותו לא היו משחררים?".

מאחורי הקלעים בפרשת שליט

הטראומה של אובדן חייל חי בשבי נצרבה בתודעתו של כל ישראלי. במאבק לשחרורו של גלעד שליט הפיקו עוד לקח מן העבר. האמון שנתנה משפחת ארד במדינה והאזכורים המינוריים יחסית לעובדה שהוא בשבי, עד לתוצאה העגומה, היו כשלטי אזהרה למשפחת שליט. כאן התגייסו התקשורת והציבור ולא הניחו לנושא. "המאבק הציבורי צריך להיכנס לפרופורציות. בפרשת שליט המאבק הציבורי יצא מפרופורציות", אומר עמוס ירון. אבל מה הייתה מידת השפעתו האמיתית על מקבלי ההחלטות? לטענת אולמרט, לתקשורת תמיד קל יותר לתמוך בדרישות המשפחה, "מאשר לעמת את אביו של שליט עם האינטרס הביטחוני, למשל".

"היה לחץ ציבורי רחב, הפגנות והשתתפות של אנשים", נזכר אהוד ברק, שר הביטחון בעת שחרור שליט. "אבל אי אפשר להגיד שלא היה ניתן לעמוד בזה".

למרות הלחצים, אולמרט עומד על כך כי לעמדת ראש הממשלה יש משקל מכריע. "תמיד יכולתי לייצר רוב לעמדה שלי", הוא אומר.

אולמרט אולי לא יודה בכך, אבל ייתכן שתנועת המטוטלת – המושפעת גם מעמדות הציבור – השפיעה על עסקות השבויים גם בתקופתו. את גופותיהם של גולדווסר ורגב החזיר אולמרט בעסקה שמחירה לא היה פשוט לעיכול, במיוחד בשל שחרורו של אחד מסמלי הרוע המוחלט בתולדות הטרור בישראל, סמיר קונטאר, רוצחה של משפחת הרן בפיגוע המחריד בנהריה ב־79'.

את גלעד שליט, אולמרט התקשה להחזיר. חמאס דרש את שחרורם של 1,000 אסירים, וערב עזיבתו של אולמרט את בית ראש הממשלה בבלפור, כדי לטפל בענייניו המשפטיים, הועמדה עסקת שחרור על שולחן הממשלה. "סמוך לתום כהונתי חמאס כנראה הניחו שאם אני אעזוב ויבוא במקומי נתניהו למשל, הוא יהיה הרבה יותר נוקשה – הם לא ידעו אז לפרש אותו – והם החליטו ללכת לעסקה. שלחתי את ראש השב"כ יובל דיסקין למצרים יחד עם עופר דקל (המתאם לענייני שבויים ונעדרים דאז, נ"ק), כדי שיסייע לקבל החלטה בשטח בנוגע לאיכות האסירים הנדרשים. לא הסכמתי לתת יותר מ־325 אסירים.

"דיסקין נסע בידיעה שהוא סוגר עסקה! ואז צלצל ואמר לי, 'הלך עלינו. הם ראו את אהוד ברק מבקר באוהל של משפחת שליט ואז הם הקשיחו את עמדתם'. ניסיתי לעשות מאמץ אחרון ולהכניס לרשימה 18 אסירים איכותיים במקום 18 ממדרג נמוך יותר, אבל זה לא עזר". לימים, אומר אולמרט, "עמוס ידלין שהיה ראש אמ"ן אישר זאת בפומבי".

"את יכולה לכתוב שברק אומר שזה קשקוש", מגיב שר הביטחון המדובר. "זה סתם, זו המצאה, היות והוא לא הצליח לגמור את זה. כך אומרים אנשים שלא מצליחים לסיים משימה. היה צריך לתלות את זה במשהו".

ברוח הביקורת ההדדית שמטיחים ראשי הממשלה לשעבר זה בזה, אומר אולמרט כי "הייתי מוכן לעשות חילופים עם גלעד שליט. מה שהסכמתי היה מופרז, אבל החילופים שהציעו לי לא התקרבו באיכות ובכמות למה שביבי נתן. הוא עשה מכירה כללית!".

–

האופציה הצבאית שלא הייתה

עם זאת, אין ספק שכולם היו מעדיפים את החלופה האחרת, שכמותה כבר לא ראינו שנים רבות.

"כשרבין כינס אותנו אחרי כישלון החילוץ של נחשון וקסמן", מספר ליאור לוטן, שהיה אחד ממפקדי כוח המשימה, "הוא הסביר לנו: כשאתם אמרתם שהאופציה המבצעית אפשרית, אני לא יכול שלא לשלוח אתכם – כדי שתהיה לי לגיטימציה לעשות עסקה בזמנים שאין אופציה צבאית".

ללוטן אבחנה היסטורית מעניינת בעניין הזה. "כשישראל הציבה חלופה מבצעית, האויב – ארגוני טרור פלסטיניים – הוריד באופן רציף את הדרישות שלו: ב־72', בחטיפת מטוס סבנה (והמבצע המוצלח לשחרור יושביו על ידי סיירת מטכ"ל, נ"ק), דרשו 317 אסירים. לאחר מכן, באולימפיאדת מינכן, הם דרשו 200 אסירים. בשנת 74', בפיגוע במעלות – 20 אסירים. ב־75', בהשתלטות על מלון סבוי, חדרו לתל אביב שמונה מחבלים והם דרשו 11 אסירים. אנטבה, ב־76', היא חריג, אבל היה שם שיתוף פעולה עם ארגון באדר־מיינהוף.

"מול פעולה נחושה, האויב מחפש את המחיר הנמוך ביותר שישראל תוכל לשלם ולהשתמש בסיטואציה כדי להשיג הישגים אחרים. בשנות ה־70 הלוגיקה הייתה שאם מנהלים מו"מ על שחרור בני ערובה, יש הכרה בקיומו של ארגון הטרור, כלומר הכרה בציבור הפלסטיני. ואם מכירים בו – מכירים באג'נדה שלו. לעומת זאת, בחטיפות של ארגוני טרור, בלבנון ובעזה, ישראל לא הצליחה באף אחד מהמקרים לבסס חלופה מבצעית. לכן היא נקלעת לפינה שהאופציה היחידה שנותרת לה היא להיענות לדרישות האויב".

ואכן, על אף כינוס הכוחות לאורך גבול הרצועה, מודים המעורבים כי לא הייתה אופציה מבצעית אמיתית לשחרר את שליט. "יש לנו מודיעין מעולה ונקטנו הרבה פעולות מודיעיניות, אבל לא הצלחנו לאתר אותו", מודה דן מרידור, שהיה השר לענייני מודיעין בחלק משנות השבי של שליט. לדברי אהוד ברק, "נעשו מאמצים אדירים, כולל סיכון חיי אדם, שכל תכליתם הייתה לגלות היכן הוא מוחזק. ברור שאם היה לנו מידע כזה הייתה ננקטת פעולה, אפילו אם היא הייתה מסוכנת.

"מלקחי חטיפת נחשון וקסמן ז"ל (מבצע חילוצו ב־1994 נכשל בשל דלת נוספת שלא ידעו עליה, שחצצה בין הכוחות לבין החדר שבו הוחזק ושפריצתה עיכבה את הכוחות, נ"ק) ידענו שקרוב לוודאי, בכל צורה שבה הוא מוחזק, האזור בטח ממולכד. בדיעבד התברר שהוא הוחזק בתנאים קלים יותר, אבל זה לא שינה כי לא ידענו היכן הוא".

בסופו של דבר, ראש הממשלה נתניהו הסכים לשחרר את גלעד שליט תמורת 1,027 אסירים ומחבלים. בציבור, שנסחף ברוב גדול אחר פעולות המחאה והתזכורת כי "גלעד (הילד של כולנו) עדיין חי", הייתה תמיכה כמעט גורפת בעסקה. על פי גורמים שונים, החלטתו של נתניהו נבעה גם מהצורך להסיט את תשומת הלב מהמחאה החברתית האדירה באותה תקופה.

כיום, הציבור קצת פחות נלהב מעסקת שליט בדיעבד. בין השאר משום הפרסומים שתיארו את האירוע עצמו ואת העובדה ששליט, ששהה בתוך טנק בעת התקרית שבה נחטף ובה נהרגו שניים מחבריו לצוות, לא התנגד לחטיפה ובעצם פחות או יותר מסר עצמו לידי החוטפים. גם העובדה כי יחיא סינוואר, אחד ממשוחררי העסקה, מונה למנהיג חמאס בעזה, לא הקלה על הציבור לעכל את מחירה, כמו גם העובדה שחלק מהמשוחררים חזרו לעסוק בטרור וגם גבו את חייהם של ישראלים מאז. ייתכן, על אף הנסיבות המיוחדות, שזו אחת הסיבות לכך שהעובדה שבידי חמאס יש שני אזרחים חיים וגופותיהם של החיילים אורון שאול והדר גולדין ז"ל, איננה מעוררת מחאה ציבורית גורפת.

תעלומת ועדת שמגר

בעוד שליט שבוי, יזם שר הביטחון דאז אהוד ברק ניסיון לגיבוש מדיניות, עקרונות יסוד שיתוו את דרכיה של הממשלה, כשזו נאלצת להתמודד עם סוגיות שבויים ונעדרים ועם הדרישות תמורת שחרור או השבת גופות. "ראיתי את הדינמיקה שנוצרת. כאשר יש חטופים, זה עניין אמוציונלי שנכנס לכל בית. זה חיובי אבל מקשה ודוחק את ההנהגה לקבל החלטות שכשיטה הן לא רציונליות. זה היה כבר סבב שלישי, רביעי, של עסקות כאלה, אז כבר ידענו שהממשלה תקבל החלטה ותשאיר אחריה צלקות וויכוח ציבורי. רציתי להכין את עצמנו לפעם הבאה. היה לי ברור שמוכרחים לשנות את הנורמה, כי הארגונים לומדים שכדאי לחטוף".

במדינות אחרות, אומר ברק, לא פחות רגישות לחיי אדם מישראל, הנורמה אחרת. "למשל, האימפריה הבריטית, יש לה ניסיון של שנים בנושא בגלל השליטה בעמים אחרים, הם הגיעו לקשיחות גדולה. לדוגמה, יום אחד אני קורא בעמודי הפתיחה של ה'אקונומיסט', המסכמים את האירועים בעולם, כי שני בריטים נשבו באפריקה, ואין שם אפילו שמות! גם להם אכפת מחיי אדם, אבל אי אפשר להיות כוח פעיל אם הנורמה היא שאפשר לכופף את ממשלת בריטניה. זה חלק מהנוקשות הנדרשת בעולם הזה. כך ראיתי את הדברים".

ברק מינה את נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט מאיר שמגר לראשות הוועדה, ואליו צירף את הפרופסור אסא כשר ואת אלוף במיל' עמוס ירון. "אמרתי שעקרונות חדשים יוכלו לעבור אם מקורם בסמכות מקצועית, אתית ומוסרית. תדרכתי אותם לחשוב מחוץ לקופסה. למשל, ניתן לקבוע שהממשלה לא מוסמכת להתחיל מו"מ מבלי שהגורם המפקח – ועדות המשנה המסווגות של ועדת חוץ וביטחון – מאשר ברוב של 80%, שהתקבל בנוכחות מלאה, את הפתיחה במו"מ".

בעסקת שליט ברק תמך. "תמכתי בידיעה שהולכים לעסקה באין ברירה, אבל גם בידיעה שכאן אנחנו שמים סוף לדבר הזה. עשינו דבר שנוי במחלוקת שאתה תומך בו בתחושת התלבטות קשה, בחילה לא פשוטה שנקלענו למצב כזה, אבל כדי למנוע את המצב הזה מהממשלות הבאות צריך מיד אחרי הפרשה לגבש אזיקים חוקיים, תהליכיים ונורמטיביים מכוח הדיון הציבורי שקדם להחלטות".

לדברי פרופ' כשר, "קיבלנו מנדט להמליץ על היבטים ארגוניים, שיקולים ועקרונות. צריך היה להחליט במדינה מתוקנת מי מוביל. משך שנים העיסוק בשבויים ונעדרים היה בידי שר הביטחון. כשאריאל שרון היה ראש ממשלה, הוא משך את זה לשולחנו ושם זה נשאר. השכל הישר אומר שטוב שיהיה מדרג של קבלת החלטות, שיהיה מי שיעסוק בזה ויביא את הדברים לראש הממשלה כשצריך".

הוועדה מונתה בימי השבי של שליט, כשברור שהדו"ח שיניחו, אם יאומץ, יחול רק על מקרים עתידיים, לאחר שחרורו. "שמענו עשרות עדויות. פגשנו ראשי ארגוני ביטחון כמה פעמים, ופגשנו אותם שוב אחרי ששליט חזר, כדי להפיק לקחים מהאירוע. היו לנו אולי 100 פגישות".

ואם פרופ' כשר נשמע מעט ממורמר, זה מכיוון שכמו לכולנו, גם לו לא ממש ברור מה עלה בגורל ההמלצות שעליהן עמל משך יותר משנתיים. "בעיניי מן הראוי היה שיזמינו את הנשיא שמגר להציג את זה בפני מי שצריך – הקבינט, ראש הממשלה או הממשלה כולה – וייתנו לו להסביר, ישאלו והוא יענה ויודיעו לו מה החליטו".

לדברי עמוס ירון, הונח מסמך שהביא בחשבון את כל הנתונים, האפשרויות והמשמעויות. "לצערי הממשלה לא דנה בו, אבל ייתכן שדנו ואנחנו לא יודעים". גם יוזם המהלך לא יודע יותר. "לא הצלחתי להביא לידי כך שידונו בהמלצות הוועדה", אומר ברק. "דיברתי עם כל הרמות, צה"ל, ח"כים, ראש הממשלה, מבחינתי אפילו להתחיל בדיון בשמינייה. אני אימצתי את ההמלצות. המתנתי עם העיסוק בנושא עד לאחר חזרתו של שליט, חיכינו כמה שנים. בסופו של דבר ראש הממשלה הוא שקובע את סדר היום. נתניהו לא רצה את הדיון הזה, כנראה מתוך הבנתו הפוליטית. אולי הוא הרגיש שבעצם הדיון יש משום הודאה שעסקת שליט בעייתית. על כל פנים, העניין לא הגיע לדיון". לדברי ירון, אולי לא רצה לכבול את ידיו בעסקות עתידיות.

המחיר שמוכנים לשלם

ביולי 2016 הבליחה פתאום ידיעה שלפיה הקבינט צפוי לדון בתוך ימים במסקנות הוועדה. אולם גם הדיון הזה נדחה. בה בעת הביעו הוריו של הדר גולדין ז"ל, שגופתו עדיין מצויה בידי חמאס, התנגדות לקבלת עקרונות הדו"ח. "אימוץ הדו"ח משמעותו חיסול צבא העם", צוטטו אז. כאמור, כעת מתברר כי התקיימו שני דיונים, אך שום דבר מעבר לכך.

מסקנות הדו"ח לא פורסמו במלואן, אבל ממה שפורסם ניתן להבין כי הוא שולל לחלוטין עסקות חסרות פרופורציה, ומאפשר שחרור של אסירים ביטחוניים בודדים תמורת שבוי ישראלי אחד. "כשמגיעים למו"מ זו צריכה להיות משוואה שהיא פחות או יותר שווה בין מה שאתה מקבל לבין מה שאתה נותן", אומר עמוס ירון.

"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים", אמר הרמב"ם, והמשנה אומרת, "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן". כולנו גדלנו על האתוס של השבת הבנים הביתה בכל מחיר, וכך פועלות זרועות הביטחון. בכולן פועלת יחידה שעניינה השבת שבויים ונעשים מאמצים עילאיים להשיג כל מידע אפשרי בדבר גורלם של הנעדרים. אבל המתח שבין המחויבות להשבת הבנים הביתה, חיים או מתים, לבין הנכונות הישראלית לשלם על כך, הפך לנקודת תורפה באסטרטגיה הישראלית שלא להיכנע לטרור.
"בתקופת כהונתי אישרתי לבצע פעולות נועזות וחסרות תקדים, כדי לדעת מה עלה בגורלו של רון ארד", אומר אולמרט. "החשבון בינינו לבין ארגוני הטרור נמשך, הוא לא נעצר בנקודת זמן מסוימת, ואנחנו צריכים לדעת מי אחראי כדי שלא יהיה אחראי למקרה הבא.

"חשבתי שאנו חייבים זאת לעצמנו, במיוחד כי הוא היה בחיים וניהלנו מו"מ על שחרורו, ופתאום הוא נעלם. אני לא בטוח שכשהיה אפשר, עשינו הכל. עשיתי דברים באמת מטורפים כדי לדעת, אבל לא הייתי מוכן לשלם מחיר באסירים כדי לקבל מידע. נדרשתי לסוגיה, ספציפית בעניין ארד, ולא הסכמתי".

לדברי מרידור, הלבטים סביב עסקת שליט עסקו כמובן במתח שבין שחרור מחבלים במספרים גדולים שבעקבותיו "נוצרת סכנה אפשרית לחיי אחרים בעתיד, אך מנגד, יש ודאות שאם הוא לא ישוחרר – הוא גמר את חייו. לגבי המחיר העתידי קיים ספק, לעומת הוודאות של המוות שנגזר על השבוי. ישנן דרכים להתמודד עם המחיר העתידי, כמו לגרש לחו"ל, להגביר פיקוח על המשוחררים וכו'".

"אני רואה תפיסה של עליונות מוסרית על האויב כחלק מההרתעה והעליונות שלנו על האויב", אומר אל"מ במיל' ליאור לוטן. "כשאתה יוצר נרטיב נגדי לנרטיב של האויב – שאנחנו נלחמים על החיים, לעומתו שמקדש את המוות – זה משפיע עליו! חזבאללה עשה עסקות לשחרור לוחמים שנשבו במלחמת האזרחים בסוריה בלחץ משפחות הלוחמים! בחמאס יש אתוס אחר. יש הבדלים בין השניים. חזבאללה רואה בחטופים אמצעי לשחרור אנשיו מהכלא. חמאס רואה בכך, ולעיתים אף מעדיף זאת על פני שחרור אסיריו, פלטפורמה למערכת שחיקה והתשת ישראל בין המערכות הצבאיות. ולכן, מבחינתו, לדרוש את המקסימום ולחכות שהזמן יעבור זה גם נותן מענה לאתוס האסיר וגם משמש לקיום מערכת התשה ארוכה של החברה הישראלית ומשפחות החטופים.

"לכן האינטרס של ישראל, בין היתר, הוא לקצר ככל האפשר את משך החיכוך על הפרשות האלה עם האויב. גם זה דורש מחיר".

איך קובעים מחיר לגופות?

בעשורים האחרונים עלתה חשיבות השבת גופות של נעדרים לקבר ישראל. "המאפיין הכי ברור של העצמת האתוס בארץ הוא הנושא של הגופות. הן היו חשובות גם בעבר, אבל במידה פחותה בהרבה. היום להשיב את הבנים הביתה, כפי שמקובל לומר, בין אם חיים ואם מתים, קיבל פרופורציה אחרת לגמרי", אומר רונן ברגמן. "אמר לי אוגוסט הנינג, ששימש ראש הביון הגרמני ותיווך בין ישראל לחזבאללה, 'יש לכם, הישראלים, יחס שונה מכל אומה אחרת לגופות'. הוא התכוון להגיד יחס מוזר, אבל הוא גרמני מנומס… הוא סיפר לי שעמד עם נסראללה כשהחזירו לו את גופת בנו האדי. ישראל הרגה אותו במארב וחשבה לקדם כך עסקה להשבת גופות וחלקי הגופות שעוד היו בידי חזבאללה בעקבות אסון השייטת. נסראללה אמר לאנשיו: אנחנו לא סוחרים בגופות. את בני תחזירו אחרון". ברגמן מספר כי הנינג ראה "כיצד נסראללה פתח את הארון, ראה את בנו, סגר – וזהו".

"אני תמיד זוכר את בתיה ארד. היא אמרה: אם תדעו שהוא מת, אל תחזירו את גופתו. והיום – הגופות הפכו לעניין שצריך לשלם עבורו מחירים בלתי נסבלים", אומר אולמרט. "התשובה שלי היא לא! למיטב זיכרוני משפחת גולדין עשתה הלוויה לבנה, אז יש קבר ישראל שעומד בכל מבחני ההלכה ועשו לו הלוויה. אז בשביל חלק מהגופה צריך לשחרר? אני אומר – לא. אפילו לא מחבל חי אחד. גם לא בשביל אורון שאול ז"ל. אפילו לא אחד. מחבל חי לא!

"זה הלקח שלי מחילופי השבויים אצל גולדווסר ורגב. שאפילו אחד לא. אז שחררתי, עכשיו לא".

ייתכן שגם מבלי שאומצו באופן רשמי, מסקנות ועדת שמגר משפיעות על התהליכים וקבלת ההחלטות בנוגע לשני האזרחים ושתי הגופות שבידי חמאס כרגע. ההיעדר הכמעט מוחלט של דיון ציבורי מאפשר זאת. או שאולי אנחנו פשוט בשלב של שני צעדים לאחור, כבתנועת המטוטלת המאפיינת את ההתנהלות הישראלית בכל העשורים האחרונים.

חבר הוועדה עמוס ירון מציין כי גם השחרור המינורי תמורת גופתו של זכריה באומל משקף היצמדות למסקנות. ובכל זאת, אי אפשר לחמוק מהתחושה שאם חס וחלילה ייפול שוב חייל חי בשבי, הפאסון ייעלם, וכך נדרש בכל זאת תהליך של שינוי הנורמה.

"היו רק 11 שנים בתולדות ישראל שבהן לא הוחזקו גופות או חטופים בידי אויב", אומר לוטן. "האויב יפעל ופועל להחזיק את אנשינו בידיו כדי להתיש אותנו, ועלינו לפתח כלים להתמודד עם זה. למשל, לפגוע אישית במקבלי החלטות שמונעים הסדר מול ישראל. זה לא נעשה בגלל השיקולים הרחבים של יציבות שישראל מביאה בחשבון באזור עזה. ושאין חלופה לשלטון חמאס.

"צריך לקיים דיון ציבורי על אם אנו יכולים לשים ערכים נוספים על השולחן כתחליף לשחרור אסירים. למשל, יש אוכלוסיית אסירים שלמה – אסירים ביטחוניים, כאלה שנידונו לעונשי מאסר נמוכים יחסית ומימשו כבר לפחות מחצית מהעונש, למשל – ואנחנו יכולים לקצוב את עונשם. אנחנו יכולים להעביר את הדילמה לאויב, לגרום לו לבחור בין שחרור של הרבה אסירים, לא רוצחים של אזרחים כמובן, לבין מה שהם מבקשים. ליצור פעולות של שוטים וגזרים.

"הדיון הציבורי צריך להתנהל שם. שהאויב יתלבט. למה שהוויכוח יתנהל כאן?". לוטן מסביר כי האסירים הם אתוס בחברה הפלסטינית, ובישראל – מצד אחד נקעה נפשם של הישראלים מתשלום מחירים מופקעים, ומצד שני מקדשים את האסירים הביטחוניים כאילו לעולם אסור לשחררם. "אני רוצה להציע רעיון, שאני מבין את מורכבותו, אבל זה בעיקר אתגר אינטלקטואלי שמייצג חשיבה יצירתית ונועזת. נניח שישראל מחליטה שטרוריסט שרצח אזרחים ישראלים לעולם לא ישוחרר, ולעומתו, מי שתקף חיילים או שליחי המדינה ניתן לשחרור והוא מרכיב בנשק שלנו מול האויב. אלה כלים מבצעיים במלחמה מול האויב. ואז, נניח שישראל תגיד לחמאס, 'יש בידי אסירים שאני מוכנה לשחרר, ואתם משאירים אותם מאחור בגלל דרישות לא ריאליות'.

"הדיון הציבורי אצלם אמנם אחר, אבל לא צריך לזלזל בו. את הנהגת חמאס לא מעניין שנופלים מגדלים בעזה והאזרחים חוטפים טילים, אבל ההנהגות האלה רגישות ללגיטימציה. הן מציגות תמונה כאילו הן לא מתפשרות מול ישראל, ואפשר לציירן בצורה אחרת, כמי שמזניחות את האסירים מאחור".

עסקות שבויים בולטות בהיסטוריה הישראלית

"לא להפסיק את המאמצים" | הנחת העבודה

בשני אירועי חטיפה התברר בדיעבד כי בעוד השיח הציבורי מתנהל תחת ההנחה כי החטופים בחיים, במערכת הביטחון ידעו כמעט בוודאות שאנו מחפשים גופות.

לאחר חטיפת אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל, ב־12 ביולי 2006, נעשו בדיקות מקיפות בזירה שהושארה מאחור. "הדו"ח שהוגש שבוע וחצי לאחר החטיפה קבע שאחד מהם נהרג בוודאות, והשני פצוע קשה, אם לא למעלה מכך", מספר רונן ברגמן. לדברי ראש הממשלה באותה עת אהוד אולמרט, "הידיעה שהם לא בחיים הייתה בידינו מההתחלה. ידענו ששניהם הרוגים אבל לא יכולנו לומר זאת בפומבי, כי רצינו ללחוץ שתהיה עסקה. בשלב מסוים איימתי שאם לא נתקדם, נכריז עליהם כחללים ונפסיק את המו"מ".

מאחר שכך, הערפל נשמר, ולמרות שהמשפחות הכירו את הדו"ח שעליו מספר ברגמן, נשמר ניצוץ של תקווה לאורך כל המאבק, עד כדי כך שבעצם, כשהגיע יומה של העסקה, לציבור לא היה ברור מה יוציאו מהקומנדקר.

"אני שנים קודם לכן טבעתי את המונח 'הנחת עבודה' כדי להניח את דעת ההורים", מספר ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק. "אמרתי שלפי חומר המודיעין הם הרוגים, אבל אני אומר למשפחות שזה שאנו מניחים כך לא גורם לנו להפסיק את המאמצים גם אם יש סיכוי של אחד ל־1,000 או אחד למיליון. חייבים לחפש. אנחנו פועלים בהנחת עבודה שהם חיים – אבל זה בהנגדה לכך שידוע שהם מתים". ואכן, שמונה שנים לאחר חטיפת גולדווסר ורגב, נחטפו שלושת הנערים בגוש עציון. במשך 18 ימים נערכו חיפושים, חקירות ופשיטות של כוחות הביטחון, כשלציבור לא מועבר פריט מידע משמעותי במיוחד. בידי כוחות הביטחון הייתה קלטת השיחה של גיל־עד שער למוקד 100, שבה הוא לוחש "חטפו אותי" באוזני מוקדנית שאינה קולטת כי מדובר באירוע אמת. באותה הקלטה נשמעות קריאות בערבית וגם קולות הירי המצמררים.

ברור מדוע מערכת הביטחון אינה יכולה לקבוע כי חטוף איננו בין החיים עד שיש בידיה ראיות מוחצות לכך. עם זאת, "הנחת העבודה", שמשאירה בידי המשפחות והציבור פתח לתקווה קלושה, גם כשברור כי מדובר בפנטזיה, מעצימה גם היא את חוסר הוודאות, המיתוס והאתוס, וקולעת שוב ושוב את החברה הישראלית למערבולת חסרת מעצורים.

–

• נגיף ההזנחה // מה באמת עשו הפוליטיקאים והרגולטורים לקידום מערכת הבריאות? // מאת נורית קנטי
• חיים בזרם // מהטלגרף ועד האייפון: כך התפתח עידן המידע // מאת אורן נהרי
• 50 שנה למלחמת ההתשה. יומן אירועים // מאת יותם ירקוני